זה סיפור ראשון שלי אי פעם אז תהיו נחמדים 
הוא רץ בשדה, הוא כלל לא הביט לאחור, הוא לא יכל, ריח השרפה בער באפו וזעקות האנשים - זעקות המוות הדהדו באוזניו, הוא הרגיש כאילו סכין חדה חודרת ונתקעת עמוק בגבו, הוא צנח על הרצפה- כוחותיו תמו.
עבר שבוע, אולי חודש, אולי אפילו שנה, הוא התעורר משנתו ממש כמו היפיפייה הנרדמת, אך משהו בסיפור היה שונה, בסיפורינו לא עברו מאות שנים אפילו לא שנה אחת, עברה לה רק שעה, הוא לא זכר מה קרה- כל הזוועה נשכחה ממנו- הוא פשוט נולד מחדש. זוג איכרים זקנים מצאו אותו בשדה, למזלו לפני שברח מהמחנה הוא תלש את הטלאי הצהוב מבגדיו, הם לא ידעו שהוא יהודי!
הזוג לקח את הילדון תחת חסותם והילד שעברו נשכח גדל כנוצרי קתולי- להוריו החדשים זה ככל לא הפריע, העבר לא משנה כעת הוא נוצרי וזה העיקר!
הילד גדל בשלווה ונחת בכפר מבודד הרחק מקולות המלחמה, הוא לא ידע מה קורה שם בחוץ- הוא לא זכר כלום!
הייתה לו ילדות רגילה ככל שיכלה להיות, הוא הלך לבית הספר בשעות הבוקר ובצהריים עשה שיעורי בית ושיחק עם חברים, בימי ראשון היה הולך דרך קבע לכנסייה. כיוון שהיה ילד גדול הוא ידע להתקלח לבד והוא מעולם לא רחץ עם חבריו בנהר, לכן לא היה אדם שידע שהוא נימול, אפילו לא הוא עצמו.
הילד גדל והפך לנער ולעלם, הוא סיים את לימודיו התיכוניים והאקדמאיים בהצלחה, בכפר הקטן שבו הוא גדל אף אחד לא דיבר על כך שנסתיימה המלחמה, הוא לא ידע שמשפחתו שרדה ומחפשת אחר עקבותיו.
ערב אחד כשהוא ישב עם אשתו הטרייה בסלון ביתו אירע דבר, שניהם יחדיו הסתכלו באלבום תמונות ישן של אשתו מימי ילדותה, הייתה שם תמונה על רקע של בית, לבית הייתה ארובה וממנה יצא עשן, באותו הרגע הכול חזר אליו, הזעקות שוב הדהדו באוזניו וריח השרפה שב ובער באפו, הכול חזר כאילו היה שם תמיד. הוא נזכר בזוועות, הוא גם נזכר שהפשיטו את חבריו לפני המקלחת והוא הצליח לחמוק מבין רגלי כולם, הוא טיפס על אחד מגגות המבנים וברח אל החופש, הוא פחד שיתפסו אותו אז הוא רץ ורץ ורץ הוא לא הפסיק לרוץ, אך הוא היה חלש מידי, הוא התמוטט. הילד הקטן מפעם הבין לפתע שהוא יהודי, הוא עזב את הכול והלך לחפש את בית ילדותו ואת משפחתו, הוא חזר לעמו ושב אל משפחתו, הוא הבין שהוא יהודי וזה כל מה שהוא היה צריך לדעת!
אני יודעת שהסוף קצת מאכזב, אשמח לביקורות בונות