הייי, אני די חדשה פה וגם בעניין של כתיבה אך אני מאוד אוהבת לכתוב. אשמח אם תוכל/י לקרוא את הפרק הראשון של הסיפור שלי ולהחזיר לי תגובה כדי שאדע במה לשפר אותו. 
נ.ב אשמח גם מאוד לרעיונות לכותרת...
תודה רבה.
הקדמה
"לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם."
"אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי."
"סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול."
"תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה אלכס בחרדה מהחפץ השחור שמחזיקה הדמות עם הברדס בידיה.
"אל תדאגי, זה יהיה מהיר," אמרה הדמות שמולה בקול חלש, מאיים.
"תחשבי רגע בהיגיון. אני הבת של אדוארד, ה-אדוארד. את באמת חושבת שלא ישלחו צוות חיפוש אחרי? וכשימצאו את הגופה שלי, את באמת חושבת שלא יגיעו אלייך?"
הדמות החלה לצחוק צחוק קר, "ואת באמת חושבת שבאתי לא מוכנה? דני בואי לפה, עכשיו!"
אלכס הפנתה את מבטה לכיוון הצד היותר חשוך של המחסן, היא ראתה צל עמום מתקרב לכיוונם. אלכס ניסתה לחדד את מבטה, ככל שהצל התקרב היא ראתה יותר פרטים; הצל לבש מכנסי ג'ינס משופשפים וסוודר, הכובע שעל הסוודר כיסה את ראשו כך שלא ראו את פניו.
הצל המשיך ללכת ולבסוף נעצר מול אלכס.
"דני, תורידי בבקשה את הכובע מהראש," הדמות ציוותה בטון תקיף.
הצל החליקה את הכובע מראשה, עיניה של אלכס נפתחו וכמעט יצאו מחוריהן.
"דני, תכירי את אלכס. אלכס תכירי את הכפילה שלך דני," הדמות הרימה את האקדח מול פניה של אלכס. "ועכשיו יש לך שלוש שניות לברוח ואני יורה, מעכשיו."
אלכס החלה לברוח שומעת מאחוריה את הספירה של שלושת השניות ואז את רעש האקדח מהדהד באוזניה.
פרק ראשון:
דני הסתכלה דרך החלון של הלימוזינה, אנשים לא יכלו לדעת שהיא מסתכלת, אך היא יכלה לראות הכל; אנשים אשר יושבים בבית קפה, שותים מהספל וקוראים את העיתון של הבוקר, נשים שאוחזות בידי ילדיהם, היא ראתה איך אותן נשים גוררות את ילדיהן לבית ספר. היא החליטה שהיא לא תעשה את זה לילדיה, אם הם לא ירצו ללכת לבית ספר הם לא ילכו , אותה הכריחו ללכת לבית ספר והיא סבלה שם, אנשים בבתי הספר הם רעים. אנשים מהטבע שלהם הם רעים ואנוכיים, ככה היא חשבה והיא הייתה בטוחה באותה מחשבה.
לפתע דני ראתה את השביל המבודד, השביל שמוביל לביתה החדש. השביל נראה בדיוק כמו שתיארו לה אותו ובאמת הלימוזינה עלתה על אותו השביל. היא החלה לראות את אותו הבית, הרגשה של התרגשות עברה לה בעורקים, היא לא ידעה עם זוהי התרגשות של ציפייה או התרגשות של פחד.
דני הפנתה את ראשה קדימה, כלפי המושב הקדמי. 'לי קוראים אלכס, אלכס גריי, אני עכשיו מגיעה לבית החדש שלי בפעם הראשונה. לאמא שלי קוראים ליאורה, ליאורה גריי, אשתו של אדוארד גריי.
ההורים קנו את הדירה החדשה כי אבא שלי, אדוארד עבר מקום עבודה, פתח מפעל חדש, בתוספת לכל המפעלים שכבר יש לו. אין לי אחים או אחיות וכולם משרתים אותי, כי אני הבת של אדוני הבית.' דני הזכירה לעצמה, ושיננה אט אט את החומר שהוראו לה לזכור.
הלימוזינה נעצרה, והדלת שלידה נפתחה. דני הפנתה את ראשה לכיוון הדלת; היא ראתה שם רגלים של בחור, היא לא ראתה את פניו, אך גבוהו לפי רגליו היה כגבוה עמוד חשמל.
"מיס, את מתכוונת לצאת החוצה עוד היום?" הבחור התכופף ופניו הציצו מבעד לפתח הדלת, הוא היה בגיל שלה לפי תווי פניו.
"כן, כן... סליחה," דני אמרה במהירות ונעמדה על האספלט, היא נעמדה מהר מידי והחליקה הבחור תפס אותה.
"מיס, היזהרי בבקשה," הבחור אמר תוך כדי שאעמיד אותה בעדינות.
דני סידרה את השמלה שלה במהירות, היא לא הייתה רגילה לשמלות, וגם לא לכל הרשמיות הזו. "יודע מה, מעכשיו אתה יכול לקרוא לי דנ.. אה, אלכס ."
הבחור התכופף אליה והסתכל לה בעיניים, עיניו היו שחורות וחמות. "אני חושב שכבר דיברנו על זה אל.. מיס, למה את חוזרת לנושא הזה שוב ועוד בפומבי?" לחש, תוך כדי שהו מסובב את ראשו לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע.
"אבל אני לא מבינה מה הבעיה," אמרה דני מבולבלת. "אני נתתי לך את אישורי."
"את נתת לי את אישורך, אבל אדוארד, אביך לא. את יודעת כשאנחנו לא נמצאים תחת כל השומרים אני לא מתנהג אלייך ברשמיות, אבל כשאנחנו נמצאים בפורום מסוכן כמו עכשיו אני דואג לנו מיס," ענה לה הבחור מהר ובלחישות.
"מה כבר אבא יכול לעשות?" במילה אבא עברה בה מן צמרמורת, היא במעולם לא זכתה להגיד את המילה הזו ולהתכוון לבן אדם שהוא באמת אביה.
"מיס, את יודעת טוב מאוד מה יכול לקרות, לאון כבר לא יהיה יותר, מה שיישאר ממני יהיה זה פוחלץ בסלון שלכם."
דני סוף, סוף ידעה את שמו, לאון. היא הבינה זאת ממה שהוא אמר קודם.
"אתה לא חושב שאתה מגזים?" שאלה בלחש.
לאון פתח את הפה כדי לענות לה, אבל אחד מהשומרים האחרים התקרב, "לאון, אתה לא מתכוון ללוות את מיס אלכסנדרה לתוך הבית החדש שלה? הוריה מחכים לה באולם האוכל."
"כן, אני בדיוק אמרתי לה את ההוראות שאמרו לי לתת לה."
"יופי, כי אתה יודע שהוריה לא אוהבים לחכות. לכן תכניס אותה. עכשיו!" השומר אמר בכעס, דני שמה לב שעיניו מביעות חשש.
לאון הפנה את מבטו כלפי דני, "יופי, תראי למה גרמת," אמר והחל להתקדם לכיוון הבית.
דני נשארה במקומה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה ללכת אחרי הבן אדם הזה.
"נו, מיס בואי כבר." לאון אפילו לא היה צריך להסתובב כדי לדעת שהיא לא הולכת אחריו, הוא הכיר את אלכס יותר מידי טוב, כבר הרבה שנים וכשהיא עצבנית היא תעשה הכל דווקא.
דני הסתכלה על לאון מתקדם, הוא אפילו לא טרח להסתובב כדי לוודא שזה באמת נכון שהיא לא הולכת אחריו. היא הבינה שאין לה טעם להמשיך ולנסות להיות ברוגז, והחלה ללכת אחריו.
לאון פתח את הדלתות ונכנס לתוך הבית, דני נכנסה אחריו אך בשנייה שרגלה דרכה בתוך המבנה כל גופה קפא, היא לא ראתה בחיים כזה פאר; כל המסדרון היה עטוף בתמונות, מהתקרה ירדה נברשת זכוכית שהפיצה אור בלתי רגיל- לפחות בעיניה.
לאון הסתובב כלפיה, "מיס, אם תועילי להעביר אלי את המעיל שלך בבקשה?"
דני התעוררה מקיפאון ששרר בה ונזכרה שניתן לה גם מעיל, אך הוראו לה לא ללבוש אותו כיוון שאלכס תמיד החזיקה אותו, ביד שמאל כמובן, אלכס הייתה שמאלית.
לאון הביט באלכס מגישה לו את המעיל, היא החזיקה את המעיל כרגיל. הוא לא ראה אותו אף פעם כמעט לובשת אותו, למרות שהכל היה נראה כרגיל הוא הרגיש שיש בה משהו שונה הוא לא יכל להצביע על משהו ספציפי אבל הייתה לו תחושה שהחודש הזה שהוא היה פה לארגן את הבית לבואם שינה במעט את אלכס.
אלכס ראתה את השומר שעמד בכניסה מסכל עליהם "תודה, המ… לאון." היא אמרה מהר מחשש שההתנהגות שלה נראת להם חשודה מידי.
"אין בעד מה מיס." לאון תלה את המעיל על המתלה המפואר שהיה ליד הדלת כניסה והמשיך להוביל את אלכס לאולם אוכל, הוא שמע את הצעדים של אלכס מאחוריו כך שהוא ידע שהיא לא נשארה במקום שוב.
"לאון, גם הבית הקודם היה פואר כל כך ככה?"
לאון נעצר מופתע לפני הדלתות הסגורות של אולם האוכל, "סליחה?" אמר והסתובב אליה, "את לא זוכרת את הבית הקודם שלך?" לאון הרים גבה כלפיה.
"אני זוכרת, רק שאני כבר מלידה רגילה לכל הכסף הזה, פשוט רציתי לדעת איך זה נראה מנקודת המבט שלך." אמרה דני במהרה מנסה לחפות על מה שאמרה.
פניו של לאון חזרו למצבם הרגיל. "אה, ממ… להגיד לך את האמת, אני חושב שהוא פחות מפואר ממה שהיה קודם. מה שהיה אז היה נראה כמו ארמון, עכשיו זה נראה סתם כמו אחוזה."
דני הייתה בשוק אם זה פחות ממה שהיה להם שם, מה היה להם שם? היא לא הייתה בטוחה שהיא רצתה לדעת, היא לא האמינה שתצליח להחזיק מעמד בידיעה שיש אנשים שיכלו לאמץ עוד תריסר ילדים מאיפה שהיא באה והעדיפו להוציא את זה על בתים.
"ועכשיו מיס, הגיע הזמן לארוחת הצהריים." לאון פתח את דלתות אולם חדר האוכל, דני הסתכלה סביב עצורת נשימה.
"אלכסנדרה, אלכסנדרה יקירה." דני סובבה את ראשה למקור הקול וראתה את ליאורה מתקדמת לכיוונה, היא ידעה מי זו ליאורה, הראו לה תמונות לפני כן כדי שלא תיווצר אי הבנה במיוחד בנושא רגיש כמו ליאורה ובמיוחד כמו- אדוארד.
ליאורה התקרבה לדני וחיבקה ונישקה אותה. " איך עברה עלייך הנסיעה מתוקה?"
"הנסיעה?" דני לרגע הייתה מבולבלת, היא הייתה באופוריה מהאהבה שהרעיפה עליה ליאורה, לדני לא הייתה אמא שתרעיף עליה כזו אהבה, לא הייתה לה אמא או הורים הם נטשו אותה, זרקו אותה בבית יתומים מסכן.
"כן, מותק. הנסיעה." ליאורה החזירה אותה למציאות.
"אה, המ… הייתה בס…"
"אוי, אלכסנדרה הבגדים שלך כל כך מקומטים, מה חשבת לעצמך שקימטת אותם ככה? למה לא לבשת את הבגדי נסיעות שלך? מה יגיד אביך על זה?" ליאורה הפסיקה את דני באמצע בזעזוע.
"המ…" דני לא ידעה מה לענות, אך לפתע הדלתות של האולם נפתחו ברעש גדול, דני סובבה את ראשה אדוארד נכנס לאולם האוכל.
"ליאורה," אמר אדוארד בהנהון ראש כלפי אשתו, "אלכסנדרה, ידעתי שתאחרי מזל שלא הגעתי לכאן מהשנייה שאמרו לי, כל דקה חשובה לי ואני לא מוכן לזבז אפילו אחת על חוסר אחריות מטומטם."
"טוב לראות אותך גם, אבא."
אדוארד חלף על פני דני בהתעלמות חדה מברכת השלום, לרגע הוא עצר מול דני הסתכל על הבגדים שלה, משם עינוי עברו על ליאורה הוא פתח את פיו, אך חזר בו ממה שהיה לו לומר והתקדם לליד השולחן. "ועכשיו, איפה המשרתים האלו? אני רעב, אם הם לא מגיעים תוך עשרים שניות אני מפטר את כולם!"
בשנייה שאדוארד סיים לומר את המשפט נפתחה דלת קטנה בקצה האולם ושלושה משרתים נכנסו פנימה לכיוון שולחן האוכל, כל משרת משך כיסא וחיכה, דני הביטה לראות מה קורה, כדי לדעת איך לנהוג.
אדוארד התקדם והתיישב בראש השולחן, ליאורה הלכה אחריו משפילה את ראשה מתיישבת בצד ימינו של אדוארד, דני הבינה שמקומה נמצא משמאלו של אדוארד.
לאחר שהתיישבו המלצרים יצאו ולאחר כמה שניות חזרו עם סלטים וקנקני מיץ.
"אדוני האם אוכל למזוג לך יין?" אחד המלצרים פנה לאדוארד, אדוארד בתגובה הרים את גביעו, אולם הגביע לא היה בכלל קרוב למלצר אלא ממש מעל רגליו של אדוארד.
"תביא לי אני אמזוג לו." ליאורה שלחה את ידה ולקחה מהמלצר את בקבוק היין, אדוארד גיחך בתגובה למעשיה של ליאורה, דני יכלה לראות בעיניו שמץ של זלזול.
ליאורה קירבה את בקבוק היין לגביע ומזגה לתוכה, לפתע נשמע רעש חזק של בום מכיוון המטבח, דני קפצה מקומה וליאורה בתגובה הפנה את ראשה בבהלה ושפכה מחצית מהבקבוק על בגדיו של אדוארד.
עיניו של אדוארד נפתחו, דני יכלה לראות את הוריד בולט במצחו של אדורארד מרוב עצבים, הוא נעמד והתקרב לליאורה, ליאורה בתגובה השפילה את מבטה והתרחקה צעד אחד אחורה, דני הבחינה ברעדים קלים אשר עברו בגופה. "חתיכת לא יוצלחית שכמותך! טיפשה! אינך יודעת לעשות כלום כמו שצריך, גם לחנך בשר מבשרך אינך יודעת, את צריכה להתבייש מטומ…"
"אבא, תעזוב אותה היא לא עשתה את זה בכוונה, למה את מלכלך את הפה שלך ככה על אמא? מי אתה חושב שאתה, אה? שאתה מרשה לעצמך…" דני לא סיימה את הנאום שלה, כשהרגישה את כף ידו של אדוארד נוחתת על לחייה.
דני הסתכלה עליו המומה, שקט שרר באולם, היא התקרבה לשולחן ונעמדה ליד אדוארד, היא הסתכלה על כולם והבחינה במבטים המופתעים של המלצרים ואת המבט השואל של ליאורה שמנסה לנחש מה שדני תעשה הלאה ובתגובה משכה דני את המפה עם כל הדברים מטה, כל הצלחות עם האוכל והכוסות, הכל נופץ לרגליו של אדוארד.
אדוארד הנה את מבטו לדני בעיניו היה מבט רצחני, מפחיד, "מה את חושבת שאת עושה?!" צעק.
דני לא פחדה, היא לא יכלה להכיל יותר את מה שקורה פה, היא ידעה שאם היא תישאר עוד דקה כולם יצטערו על זה, אז היא רק אמרה, "אתה אוהב שכל הדברים נכנעים לרגליך, נכון? אז את כל האנשים כבר הצלחת עכשיו אני עזרתי לך עם הכלים." ויצאה בכעס מאולם.
לאון ראה את כל זה הוא היה המום, הוא בחיים לא ראה או צפה את אלכס מתקוממת ככה מול אביה, זה היה משהו חדש הוא ידע שמשהו השתנה באלכס מהרגע הראשון שהוא ראה אותה, אך הוא לא ידע מה גרם לשינוי הזה.
הוא הסתכל מסביב אדוארד עמד קפוא ומבט של רוצח היה בעיניו המלצרים לאחר שעיכלו את מה שקרה שם החלו לחוג סביב אדון הבית כדי לנקותו ולסדר סביבו את כל הבלגן שיצרה אלכס אבל הכי מוזר בסרט הנע שהיה מולו היה זה החיוך, הגיחוך הקטן שהוא ראה על הפנים של ליאורה, זה היה גיחוך מרושע, גיחוך שלא התאים לה. עיניו של לאון קפאו על ליאורה לזמן מה כשלפתע בפתאומיות היא הרימה את ראשה ומבטיהם הצטלבו לאון תוך שנייה הסיט את עיניו ממנה, כלפי מטה.
לאחר דקה הוא שמע כל נשי מכחכח בגרון, הוא הרים את ראשו, זאת הייתה ליאורה, היא באה לכיוונו.
"כן, במה אני יכול לעזור?" לאון שאל במהירות.
"ממ... אני מחפשת את אלכסנדרה, ראית במקרה לאן היא הלכה? שמתי לב שאתה עומד פה כבר זמן מה מתחילת הארוחה," אמרה והביטה שנייה מאחוריה והוסיפה, "אם אפשר לקרוא לזה ככה."
לאון הרים את ידו והצביע לכיוון המדרגות, "היא עלתה למעלה, אני מאמין שהיא נכנסה לאחד מהחדרים."
"תודה." ליאורה עלתה במדרגות ונעלמה במסדרון.
לאון הביט חזרה לתוך האולם ונכנס לבפנים כדי לעזור לנקות את הבלגן.
ליאורה עברה במסדרון נכנסת דלת, דלת מחפשת אחר אלכס, היא ראתה משהוא זז בקצה המסדרון היא התקרבה לאט ואז היא ראתה אותה, את אלכס יושבת בפינת המסדרון מצונפת כראשה בין רגליה, ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס.
"מה שעשית שם היה יוצא דופן. תודה, אלכס עשית את זה למרות שלא היית חייבת. הפתעת את כולנו."
דני הרימה את ראשה לאט והביטה בפניה של ליאורה, ליאורה חייכה אליה חיוך עדין ואוהב.
"תמיד הוא התנהג אלייך ככה? ואף פעם לא עשיתי כלום?"
ליאורה הביטה בעיניה, דני ראתה שוקלת מה לענות, לבסוף ליאורה הנהנה בראשה.
דני פתחה את עיניה בתדהמה, איך אלכס לא הייתה עושה כלום? איך היא נתנה לאביה להתייחס לליאורה ככה?
"סליחה," אמרה דני בשם אלכס, היא הרגישה חובה לעשות את זה. "מעכשיו אני יהיה פה אמא, אני אעזור לך, אעשה כל מה שאוכל."
החיוך של ליאורה גדל, היא שלחה את ידה וליטפה את ראשה של דני. דני הרגישה חמימות שעוטפת אותה, במקום מגנה היא הרגישה מוגנת.
"אלכס, מתוקה שלי. בואי ואני אראה לך איפה החדר שלך, אני בטוח השאת סקרנית לגביו נכון?"
דני התרוממה מהריצפה וליאורה הלכה חזרה מהכיוון שממנו היא באה, דני הלכה אחריה, ולקראת תחילת המדרגות שמהם עלתה דני לקומה השנייה ליאורה נעצרה ופתחה את אחת הדלתות, היא נתנה לדני להיכנס ראשונה. דני נכנסה לחדר ונשימתה נעצרה, אילו עוד הפתעות יכולת להיות במקום הזה, כל אזור יותר מרשים מהאזור הקודם לו.
החדר היה כולו בגווני כחול, ואפילו קיר אחד היה מלא צדפים, דני התקרבה אליו והעבירה את ידה עליהם.
"את מזהה את הצדפים האלו אלכס?" שאלה ליאורה.
"המ..." דני לא ידעה מה לענות, היא ניסתה לחשוב על תשובה שתעזור לה להתחמק, היא לא מצאה אז היא פשוט הנהנה בראשה מן הנהון נטרלי שכזה.
"את זוכרת אלכס, את הטיול הזה? כשיצאנו כשהיית בת עשר בערך, פעם ראשונה ואחרונה שיצאנו בתור משפחה, פעם ראשונה שאבא שלך התנהג אליך כאילו הוא אביך, כל כך נהנתי לצפות בכם מהצד אוספים את הצדפים האלו יחד."
דני השפילה את מבטה היא לא ידעה מה היא אמורה להגיב. "מה קרה לו אמא? הוא ככה מאז שהתחתנתם?"
ליאורה התיישבה על המיטה של דני ושיחקה באצבעותיה, דני ידע שזהו סימן למתח או חוסר נוחות.
"הוא לא תמיד היה כך, פעם הוא היה אדוארד, פשוט אדוארד. אבל בתקופה האחרונה של הריון שלי, הוא השתגע הכסף עלה לו לראש, הוא אמר שהוא לא תכנן שהשפחה תגדל פי שתיים ואז לאחר הלידה הוא פשוט אמר לי לבחור אחת ו..."
ליאורה נעצרה בבת אחת והרימה את ראשה במהירות, היא הסתכלה על אלכס לראות מה היא קלטה, היא הבינה משהו שהיא לא הייתה אמורה להבין.
"לבחור אחת?" שאלה דני בהרמת גבה.
היא קלטה, ליאורה נעמדה במהירות ופתחה את הדלת של החדר. "סליחה, אמרתי יותר מידי." היא יצאה מחוץ לחדר, אך אלכס לא עזבה את זה והחזיקה בידה של ליאורה.
"אמא, את יכולה בקשה לספר לי למה התכוונת?"
ליאורה משכה את ידה חזרה, "יבוא יום ואת תדעי את כל האמת, אלכס, את הכל." אמרה וירדה במדרגות.
דני נשארה נטוע במקומה, במוחה רץ הקטע האחרון, הסיפור על אדוארד שוב ושוב.
