תודה רבה למי שהגיב עד עכשיו, זה ממש מעודד להמשיך הלאה 
פרק שני
לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה, הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער והסתכל לבפנים, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו.
לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת הביטחון שהייתה לו עם כניסתו למקום האפל הזה מתפוגגת עם כל צעד וצעד. עיניו הסתגלו לחשכה ששררה שם. הודות לחריצים שבין העצים שנתנו לקרניים מעטות של אור להיכנס הוא הצליח לראות בצורה סבירה את דרכו, כשלפתע נשמע קול פיצוח חד שהקפיץ את לאון למצב הגנה.
"מי שם?" שאל, כשעיניו היו פקוחות לרווחה ונעמד מכופף כחיה המתכוננת לקפוץ על הטרף. "אל, זו את? אם כן זה לא מצחיק, טוב?" הייתה דממה, אף אחד לא התקדם, כשלפתע שמע שוב את הקול המוזר הזה אך הפעם הוא הבין שזה בא מעליו. לאון הרים את ראשו בפחד והסתכל על העץ שממנו בא הרעש והרגיש שמישהו מחזיר לו מבט. "מ-מי שם?" גמגם, הוא אינו היה יכול לזוז.
הענפים זזו, הרעש של התזוזה בקע מלמעלה ואז ללא התרעה קפצה מול לאון דמות מראש העץ ולאון שמרוב בהלה נסוג לאחור, הספיק להרגיש לפני שעיניו נעצמו את ראשו נחבט בחוזקה בגזע עץ שמאחוריו.
"היי, קום כבר." לאון שמע קול נשי מהדהד בראשו.
"אני כבר קם אמא-"
"טיפש, אני לא אמא שלך," דני הסתכלה עליו מתחילה להתעצבן.
לאון מצמץ בעיניו ורק לאחר זמן מסוים הבין שהדמות שעומדת מעליו זוהי אלכס. הוא נעמד במהירות, אך כנראה הוא נעמד מהר מידי כיוון שהרגיש סחרחורת וראה הכל שחור, הוא נתמך בגזע העץ וכחכח בגרונו במבוכה, 'כמה בת הוא עוד יכול לצאת היום?' שאל את עצמו.
"אז?" שאלה דני מרימה את גבותיה.
"אז מה?" לאון להבין מה היא רוצה ממנו, הוא ניסה למקד את מבטו על אלכס אחת מתוך השלושה שהיו מולו.
"אז מה אתה עושה פה? אתה עוקב אחרי?"
האמירה האחרונה של אלכס החזירה אותו לשפיות, הוא ראה אותה עכשיו אחת בלבד וברורה מידי לטעמו.
"מה פתאום, אני… אני…" לאון ניסה למצוא תירוץ למה הוא עושה שם.
"אתה?!" דני חיכה קצרת רוח לתשובה, היא נבהלה מעט מהמצב, היא הבינה שאם הוא באמת הלך אחריה היא צריכה להיזהר יותר.
לאון לא מצא תירוץ, הוא השפיל את ראשו. "טוב, אני הלכתי אחריך, מרוצה עכשיו?"
"לא."
לאון הרים את ראשו וסקר במבטו את אלכס, לפי הבעת פניה ורגלה הרוקעת ברצפה שוב ושוב הוא הבין שהיא ממש לא מרוצה, אה, כן וגם לפי ה'לא' הגדול והברור שאמרה לו לפני רגע.
היא השתנתה, חודש אחד עבר והיא הפכה לאלכס אחרת, "אל, את שונה, מה קרה לך בבית בחודש הזה שלא הייתי שם?"
דני נבהלה ממה הוא אמר ונסוגה שתי צעדים לאחור. "שונה? אני? תפסיק לדבר שטויות, טוב? זה שאתה לא מכיר את כל הצדדים שלי, לא אומר שהשתנתי. אם קיבלת אותי עד עכשיו בשקט, אני מקווה שתקבל גם את הצד הזה."
"מה היה הנאום הזה עכשיו?" לאון הביט בה בתימהון.
דני הסתכלה על ידיה שסובבו את הטבעת שהייתה על אצבעה, היא הבינה שעדיף לשתוק, שהיא דיברה יותר מידי, כמו שאומרים 'שתיקה יפה לחכמים'.
הוא הבין שהיא לא הולכת לענות לו. "יש לי רעיון, מצאתי מקום שאני חושב שממש ימצא חן בעינך, רוצה שאני אקח אותך אליו?"
"איפה הוא?" דני ענתה במהרה קופצת על ההזדמנות של השינוי נושא.
"ממש ליד האחוזה, בחודש שהיינו פה, יצא לי הרבה להעביר דברים ולסדר אך סיימנו מוקדם מהצפוי ולכן היו לנו גם כמה ימים חופש, אז היה לי זמן להסתכל פה מסביב ומצאתי את אותו הגן."
דני הנהנה בראשה לאישור. "קדימה, תוביל."
לאון החל ללכת ודני הלכה אחריו מנסה להדביק את עקבותיו. "יש מצב, אבל מצב קטן שאתה הולך קצת יותר לאט?" שאלה מתנשפת מהמצב הליכה ריצה שהייתה נתונה בו ברגע זה.
"אופס, שכחתי עד כמה את איטית," צחק, תוך כדי שמאט קצב הליכתו.
דני נשמה עמוק, 'אלכס היא ילדה אלגנטית, עברתי את הגבול היום, צריך להירגע ומהר. לנשום עמוק, העלבון הזה היה מכוון אל אלכס, לא אלי…" היא ניסתה להרגיע את עצמה, היא לא רצתה שיקרה עוד משהו שיגרום ללאון להחזיר את הנושא של השוני חזרה למסלול.
"הגענו." לאון פתח מן שער קטן וחורק.
מול עיניה של דני עמד גן עדן בכבודו ובעצמו, היא לא יכלה לתאר במילים את היופי שהיה מולה, הכל היה נשמע פשוט מידי, עלוב. היא התקרבה למזרקה שהייתה באמצע הגן, באמצע המזרקה עמד פסל של אישה עם כנפיים מגוננת על משהו אשר מוחבא בין ידיה, בעיני דני זה היה נראה כתינוק.
"מוצא חן בעיניך?" דני שמעה את לאון שואל אותה. היא התיישבה בקצה המזרקה, ליטפה את השיש הלבן והנהנה בראשה.
"ידעתי שתאהבי את המקום הזה." לאון התקרב והתיישב לידה. "מותר לי לשאול אותך משהו?"
דני סובבה את ראשו כלפיו, לאון ראה את עיניה של אלכס מביטות בו. " את קפצת מהעץ שם ביער? את טיפסת על עץ?" הוא הרגיש שהשאלה הייתה ממש לא קשורה לרגע והוא ראה זאת גם על פי מבטה המופתע של אלכס.
דני הסתכלה עליו מופתעת, היא החליטה להתעלם מהשאלה. "כמו מה הפסל נראה לך?" שאלה. "מה האישה מחזיקה בידיה?"
לאון מצמץ בעיניו, "אבל… השאלה… לא משנה." הוא ויתר לה הפעם, לא היה לו כוח להתווכח איתה. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה והסתכל.
"לא יודע, המ… היא בכלל מחזיקה שם משהו?" שאל, תוהה לעצמו אם זוהי שאלה מכשילה.
"כן, אתה לא רואה? היא מחזיקה שם תינוק."
"תינוק?"
"כן, היא מגנה עליו, שומרת עליו, בדיוק כמו שאני יעשה, ההפך הגמור ממה שאמא שלי עשתה."
לאון הביט ברחמים באלכס, הוא ידע שאדוארד לא מתייחס אליה כאל ביתו, אך הוא לא ידע שהיא מרגישה זאת גם מכיוון ליאורה.
דני חשבה במעט, היא רצתה להמשיך לדבר, הוא הקשיב לה, לא היה לה כבר הרבה זמן מישהו שיקשיב לה כך, אך היא פחדה שהיא תומר משהו שיסגיר אותה.
"אני בטוח שתהיי אמא נהדרת בבוא הזמן," אמר לפתע לאון.
דני הסתכלה עליו בהפתעה. "המ…. תודה?"
הוא חייך כלפיה. "יום אחד את תראי תהיה לך משפחה משלך, הכל יהיה שונה. אבל אלכס את צריכה לזכור שלא משנה איך אדוארד וליאורה מתנהגים כלפייך אל תעזבי אותם, תהיי שם בשבילם, כי בכל זאת הם גם המשפחה שלך."
דני השפילה את מבטה חזרה לשיש הלבן וגרדה לכלוך שחור. היא לא הרגישה בנוח להסתכל עליו, הוא באמת הקשיב לה, נכון שהוא הגיע ודיבר על משהו שונה לגמרי ממה שהיא דיברה עליו, זה הגיוני, במיוחד במצב שהוא חושב שהיא מישהי אחרת לגמרי.
"לאון?" אמרה דני בלחש. "אני אשתדל לזכור את זה."
"החיים לא פשוטים, אה?"
"אם היו פשוטים אתה לא חושב שהם היו סתם משעממים?"
"עדיין אלכס, תחשבי כמה טובים היו החיים יכולים להיות בלי כל הצרות האלו שקיימות מסביב, בלי כל הפשע, הרצח…"
"לאון אתה מדבר שטויות," דני חתכה אותו בחדות.
"אלכס, אני לא מדבר שטויות. תחשבי על זה, אם אנשים לא היו גונבים, מתמכרים לסמים, רוצ-"
"היה לנו עולם משעמם וחסר אקשן," אמרה דני במהירות.
"אל, מה יש לך? לא מתאים לך לחשוב ככה."
דני נאנחה, "אני יודעת, פשוט..." היא לא ידעה איך להשלים את המשפט, מה היא יכולה להגיד עכשיו? 'פשוט הייתי שותפה ברצח של אלכס האמתית, לכן קשה לשמוע שמדברים על רצח וכזה?!' זה נשמע לה כל כך פתטי, והיא גם לא רצתה להרוס את המשימה שאליה היא נכנסה. "קר לי, אני נכנסת הביתה." הודיעה לפתע, מנסה להתחמק מהנושא אליו נכנסה, 'לאון הזה מביא אתו רק צרות, בכל פעם שאני איתו הוא גורם לי לדבר יותר מידי,' חשבה.
לאון הביט בגבה של אלכס, "כבר את הולכת?"
"כן, אמרתי לך שקר לי." דני לא עצרה כדי להגיד לו את זה, היא פשוט המשיכה ללכת, היא ידעה שהיא עוד עלולה לרצות ולהישאר בגן.
לאון משך בכתפיו. "לא כזה קר." אך את זה הוא כבר אמר לעצמו, כי בדיוק באותה שנייה הוא ראה את אלכס נעלמת מעבר לפינת הגן.
לאון נעמד והחל ללכת בשביל ממנו יצאה אלכס, תחושה משונה עברה בו כשהוא היה לידה מהרגע הראשון שהביט בה במכונית, הייתה לו תחושת בטן שאלכס מסתירה ממנו משהו, משהו שהוא לא יודע. הוא חשב אם ללחוץ עליה לספר, אך הוא הגיע למסקנה שאם היא תרצה היא תספר לו בעצמה, ללחוץ רק יבריח אותה ממנו.
דני הביטה לאחור וראתה את לאון יוצא בעקבותיה מהגן, היא מהירה והגבירה את קצב הליכתה, היא לא רצתה להיתקל בו שוב, לא עכשיו.
דני נכנסה לחדרה, החדר שהיה אמור להיות של אלכס, אותה אלכס שהיא הייתה קשורה ברצח שלה, אפשר אפילו להגיד רצחה. רעד עבר בגבה של דני, היא הרגישה כל כך מלוכלכת, במיוחד אחרי היום הזה שעבר עליה, היא לא חשבה שזה יהיה קשה להחליף זהות.
דני ראתה על המיטה את הפיג'מה שלה מקופלת בצד, היא לקחה אותה ונכנסה להתקלח וכשיצאה היא חשבה שהיא תרגיש הרבה יותר טוב, אך הרגשתה רק נהייתה גרועה יותר. היא נעמדה מעל הכיור ושטפה את פניה. "מה את מסתכלת?" היא שאלה את הדמות שנשקפה לה מהמראה. "לא הייתה לי ברירה, אני הייתי זקוקה לכסף הזה!" צעקה.
הדמות במראה הביטה בה בזוג עיניים פעורות לרווחה ושתקה.
"מה את שותקת, אה?" דני החזיקה בשיש הקר של הכיור משני צדדיו שראשה מורכן כלפי מטה, היא הרגישה את הדמעות זולגות במורד פניה ומתרכזות בפיה, היא הרגישה את טעמם המלוח של הדמעות בקצה שפתיה. היא הייתה מודעת לכך שהיא מדברת לבבואה של עצמה, אבל לא הייתה לה ברירה, זה היה הדבר היחידי שאליו יכלה לדבר.
דני הרימה את ראשה והסתכלה במראה. "את בסדר דני, את תהיי בסדר. את צריכה להיות חזקה. תהיי חזקה ותגמרי עם זה כמה שיותר מהר." היא ניגבה את פניה במגבת, יצאה מחדר המקלחת והתיישבה על המיטה. היא שלחה יד לשמיכה שהייתה עליה, השמיכה הכי נעימה שהיא אי פעם נגעה בה. היא נשענה לאחור ונשכבה על המיטה שרגליה עוד נוגעות בקרקע, היא הרגישה איך היא שוקעת לתוך המזרון, היא לא יכלה לבקש דבר יותר טוב מזה. כל הטוב הזה, הפינוק, זה לא הגיע לה.
דני הביטה למעלה, מחשבות התרוצצו בראשה הלוך ושוב. יש לה יומיים להתאקלם בבית ולהבין מי נגד מי, ביום הרביעי שלה באחוזה היא כבר חייבת להתחיל לעבוד, אין לה אפשרות אחרת.
סרט נע של כל היום רץ לה בראש, לפתע עלתה בה המחשבה על ליאורה, היא נזכרה במה שהיא אמרה, דני עדיין הייתה מסוקרנת. היא מאוד הייתה רוצה לדעת למה היא התכוונה.
יש משהו בטוח שהם מסתירים ממנה, היא רק צריכה לגלות מה זה והיא תהיה בכיוון הנכון.
אירועי היום השפיעו עליה נורא, היא ראתה את היחס המשפיל של אדוארד כלפי ליאורה, זה העלה לה שאלות; היא תהתה אם אביה גם היה מתייחס כך לאמא שלה. דני כל החיים הייתה עסוקה להאשים ולכעוס על כל העולם בחיים שניתנו לה, באופן בו היא נזרקה כך לבית יתומים ואף אחד לא יודע אפילו על ידי מי היא הונחה שם, פשוט מצאו אותה בפתח הדלת ממש כמו בסרטים, תינוקת בת כמה ימים בתוך עגלה.
לרגע העלתה בדני המחשבה שאולי החיים בבית האמיתי שלה גם לא היו קלים, אולי אפילו לא היה להם בית כדי לגדל אותה ולכן הניחו אותה שם, עם האם בית המכשפה הזו והילדים המגעילים שחוץ מלהתעלל בה כל שבע עשרה השנים האלו שהייתה בתוך החורבה הזו לא עשו כלום, אך מהר מאוד נמחקה המחשבה הזו מראשה. אם זו הייתה הסיבה והוריה או לפחות אחד מהם עדיין היה אוהב אותה הוא היה יוצר איתה קשר ולא משאיר אותה ככה להירקב במקום הנורא הזה.
'מעניין אם מחפשים אותי, אם שמו לב שנעלמתי," חשבה לעצמה, אך היא ידעה שאף אחד לא מחפש אחריה והיא לא המקרה הראשון שנעלם ככה מהמקום הזה, היו עוד הרבה ילדים שברחו, הלכו אחרי הסמים או נעלמו פשוט יום אחד עם חבר'ה מפוקפקים. היא הבינה אותם, כל מקום עדיף על פני הגועל נפש הזה אפילו התמכרות לסמים.
דני הייתה שקועה במחשבותיה כשדפיקה קטנה בדלת קטעה אותם.
"כן?" דני לא קמה ממקומה אלא רק הפנתה את ראשה לכיוון הדלת.
הדלת נפתחה מעט וראש הציץ מבין החריץ שנוצר, זה היה הראש של ליאורה. "אשר להיכנס? הבאתי לך אוכל, חשבתי שתהיי רעבה במיוחד לאחר שלא אכלת צהריים ולא הגעת לארוחת הערב."
דני מופתעת הזדקפה לישיבה והנהנה בראשה לאישור. "בטח, בטח. כנסי ליא… אה, אמא."
ליאורה נכנסה והניחה את המגש ליד דני, "אפשר?" ליאורה שאלה בעודה מסמנת לדני אם היא יכולה להתיישב על המיטה לידה.
ליאורה הסתכלה על אלכס מחכה לאישורה, היא הבחינה שדני שוקלת את העניין ולבסוף סימנה לה להתיישב, ליאורה קיפלה במעט את שולי שמלתה פנימה כדי שהיה לה נוח לשבת והתיישבה.
דני הסתכלה בצלחות שהיו מולה, פירה ושניצל טריים, סלט קצוץ, לחמנייה קטנה וכוס מיץ. היא לקחה את המזלג ותקעה אותו ישר בשניצל, היא שכחה כמה היא רעבה וכשהאוכל עמד מולה כך, היא נזכרה. היא נתנה ביס בשניצל וניסתה לשמר את הרגע.
"אמרתי להם שיכינו את המנה הזו במיוחד, ידעתי שאת אוהבת את הדברים הפשוטים יותר מאשר את האוכל הפנסי שאני ואביך אוכלים בדרך כלל."
דני הנהנה בראשה ולסמן כאילו היא מקשיבה לה, היא לא באמת הקשיבה לה, כשהיא עסוקה בלאכול היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מזה.
"אני רק רציתי להגיד לך שהחלטתי. את זוכרת את מה שפלטתי היום יותר מוקדם?"
זה תפס את דני, היא נעצרה והביטה בליאורה.
"החלטתי שביום הולדת השבע עשרה שלך אני אספר לך הכל, אני אגיד לך את האמת."
דני בלעה את גוש הפירה שהיה בפיה בהתרגשות. "את האמת?"
ליאורה הנהנה בראשה, "כן."
"ומתי יום ההולדת שלי תהיה?"
"סוף שבוע הזה, בתאריך שלך," ליאורה גיחכה.
דני כמעט נחנקה מהרוק של עצמה, "סוף שבוע? אבל זה באמת היום הולדת שלי!"
ליאורה הביטה בה לא מבינה, "זה מה שאמרתי."
"מממ… סיימתי לאכול," הודיעה דני דוחפת את המגש עם האוכל ממנה.
"אבל בקושי אכלת משהו."
"אני פשוט מתרגשת, אני לא יכולה להכניס עוד משהו אחד לפה שלי, אחרת אני מרגישה שאקיא הכל ביחד עם הפרפרים." זו לא הייתה האמת, היא לא באמת התרגשה, היו לה פרפרים בבטן אבל ממשהו אחר, משהו שהתחיל לפמפם אצלה בראש. היא ראתה את ליאורה לוקחת את המגש ופותחת את דלת חדרה.
"לילה טוב מתוקה," אמרה ליאורה בחיוך.
אך דני לא יכלה לענות לה, היא רק הסתכלה עליה מהנהנת בראשה, היא התחילה להבין משהו והמשהו הזה לא מצא חן בעיניה, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל.
