סיפור אמתי שקרה לאבא שלי כשהיה חייל פצוע 
אבא שלי נפצע מרסיסים שפגעו לו ברגליים, וכתוצאה מכך הוא עבר כל מיני ניתוחים והתהלך על קביים עם גבסים ענקיים במשך מספר שבועות.
ההורים שלו היו זוג ניצולי שואה והוא לא רצה להדאיג אותם, ולכן הוא לא סיפר להם שהוא נפצע והוא בבית חולים אלא כל פעם מחדש התקשר ואמר שמשאירים אותו שבת/חג/לוידעת מה בצבא ובגלל זה הוא לא חוזר הביתה.
את מרבית השבתות הוא היה עושה אצל חבר ממש טוב שלו שגר במרחק של נסיעת אוטובוס מאוד ארוכה.
יום שישי אחד אבא שלי עולה על האוטובוס, עוזרים לו עם הקביים ושמים אותם מתחת למושב, והוא מתיישב. כמה דקות לאחר מכן כל האוטובוס מתמלא, וגם ליד אבא שלי מתיישב בחור צעיר עם רסטות 
האוטובוס נוסע, ובדרך מגיע לתחנה ועולה שם גברת מבוגרת. הגברת הזו סוקרת במבטה את האוטובוס, תופסת במבטה את אבא שלה, והולכת לכיוון המקום שבו הוא ישב.
אבא שלי כמובן לא מציע לה את מקומו ונשאר לשבת.
האוטובוס ממשיך לנסוע, ובמשך ה-5-10 דקות הקרובות אותה אישה מבוגרת רוטנת 'על הדתיים האלה, שלא קמים לאישה באוטובוס, וכולם רק עושים את עצמם צדיקים...' ועל 'הצעירים האלה, שחושבים שכל העולם שייך להם ולא מכבדים אדם מבוגר'.
היא כמובן לא פונה אל הבחור עם הרסטות (שאפילו יושב קרוב יותר למעבר) אלא דווקא לאבא שלי.
לאבא שלי באיזשהו שלב כבר נמאס, אז הוא ביקש מזה שישב לידו שיעזור לו לקום, ואז ראו את הגבסים הענקיים ואת הקביים.
כשהאישה הזו ראתה שאבא שלי נכה אז היא אמרה לו: "לא, אני מצטערת, לא התכוונתי, תשב".
אבא שלי ענה לי: "גבירתי הנכבדה, את לכלכת, עכשיו תשבי".
אבא שלי טוען שזו הייתה הנסיעה הכואבת ביותר בחייו,
אבל היה שווה כל רגע.
(אמרו לי פעם שיש סיפור דומה ב"ילדים מספרים על עצמם" של ולדר, אבל זה סיפור אמתי של אבא שלי)
. קומי את.
לא נעים בכלל.
לדון לכף זכות!
)
חנון שכמוני 
