ראשית- אני מאנונימי כי זה ממש אישי.
בעלי ואני מבואסים ממש ודי אובדי עצות.
מסיבות שנעוצות במירוץ החיים, אנחנו לא מגיעים ללהיות ביחד.
לשם הבנה- בעלי אדם סבלני ועדין ורגיש מאין כמותו.
מעולם בכל שנות הנישואין לא דחק ולא הביע רצון עז, לא אמר כמה קשים לו ימי ההרחקה. תמיד כיבד, חיכה שזה גם יבוא ממני, וכו', והיה מעולה.
אבל... מאז הלידה השנייה זה הפך למבצע צבאי שיותר מדי פעמים נכשל. ( כבר חצי שנה!)
אנחנו מתארגנים, מתרגשים, מוציאים את התינוק מחדר שינה, ותמיד ברגע הכי... אחד הילדים מתעורר, בוכה, צריך אותנו, והחשק והכוחות נגמרים על כלום.
זה מסובך ממש כי לצערי אני מקבלת מחזור, כך שחצי מלילות החודש בטלים מראש, ובזמן ששייך, למצוא לילה שבו שנינו בכוחותינו, במצב רוח טוב, והקטנים ישנים עמוק זה לא פשוט בכלל!
והשבוע היה המשבר, היה לי ליל טבילה, למרות כל המאמצים להתארגן מוקדם בעלי לא יכל לעזוב מוקדם את העבודה, ומיד כשחזר השכבנו את שני הילדים, דילגנו על מקלחות אפילו, העיקר שאוכל לצאת כבר.
בשמונה כבר הייתי במקווה.
היה עומס מעצבן, לא זז כלום, ורק בעשר ארבעים הגעתי הביתה.
מיותר לציין שמותשת, על הרגליים כבר משש בבוקר!
למרות זה התרגשנו אחד לקראת השנייה, אלא שאז הגדול התעורר בכבכיות ולא נרדם לא משנה מה...
כל כך רצינו.. כל כך חיכינו...
באחת הרמנו ידיים, זחלנו למיטה ממוטטים ומדוכאים.
ליל טבילה ולא היה כלום.
בעלי אמר משהו שממש הבהיר לי לראשונה עד כמה הוא סובל מזה.
דיברנו ככה שמה יהיה וכו', והוא אמר שהכי חשוב זה להוציא את הקטן מהחדר שלנו.
אמרתי לו- אוקי, נשקול בכיף, רק שזה עד האחים שלהם.
והוא הפטיר- "אחים שלהם? לא צריך אחים שלהם. אם ככה החיים נראים אני לא מסוגל לזה..."
מעולם מעולם לא אמר משהו דומה או הבהיר כמה קשה לו האיפוק.
מה אתם עושים?
איך מגיעים לזה כשיש ילדים קטנים בבית???
הלוואי והיה לאן לחמוק,
