וגם מחר אני אבכה. כל היום.
ואני אהיה בטקס. עוד לא החלטתי איזה אחד.
וגם שם ידברו על האנשים שהכרתי, ועל האנשים שלא הכרתי ושאני חיה בערך בבית שלהם, ועל האנשים שלא הכרתי אבל בזכות זה שהם לא פה- אני פה.
ואז אני אחזור הביתה, אשמע שירי זיכרון ואבכה. ואתגעגע.
ואז אני אלך לטקס מעבר. כי איך אפשר לעבור ליום העצמאות אחרי יום כזה?
ואז נחזור הביתה, נכין פיצה, נתקלח, נחליף לחולצה לבנה נקיה אחרי יום שלם בחולצה לבנה אחרת, נגיד הלל.
נשמח.
על מה?
על זה שאני פה, בזכותם.
בזכות ניתאי, ומיכאל, וישי.
הדם שלהם זורם גם אצלי.
ואני כ"כ רוצה שהם יחיו, ולא אני. כי מה אני? סה"כ מרב..
והם.. אנשים כאלה גדולים. נהרגו על קידוש ה'. הם אלה שצריכים לחיות פה, לראות את התוצאות של המוות שלהם.
מלחמת העצמאות.
מלחמת לבנון הראשונה.
עופרת יצוקה.
אני מתגעגעת אליהם בלי להכיר אותם. רק בלדעת שהם חלק מהמשפחה שלי. אני מתגעגעת אליהם.
במותם ציוו לנו, לי, למשפחה שלי, את החיים.
הלוואי שאני אצליח לחיות בצורה ראויה למה שהם הביאו לי במוות שלהם. להוכיח להם שהוא לא מיותר.
יהי זכרם ברוך 
