הבת שלי מתוקה מדבש, שובבה מאוד, תוססת ומלאת חיים, עד- עד שנמצאת במקום בו נמצאים ילדים זרים.
אני לא מדברת על סתם בושה, אלא ממש על פחד, בהלה.
אני רואה את זה הכי הרבה בגינת משחקים.
היא מאוד אוהבת ללכת לגינה, תמיד מבקשת, אבל כשמגיעים לשם רוב הזמן נצמדת אלי.
ולא שהיא נהנית מזה, היא מסתכלת בעיניים כלות על המגלשה- אבל לא מעזה לעלות כי "יש שם ילדים, והם צועקים ורצים..."
היא מאוד רוצה נדנדה אבל בחיים לא תעז לומר לילד- "עכשיו תורי". היא תיסוג אחור גם אם כבר התיישבה, רק בגלל שילד אחר התקרב בהילוך מהיר מדי לדעתה.
ילד מבקש ממנה באופניים ועולה עליהם, היא בורחת. בחיים לא אומרת- זה שלי.
זה מלחיץ אותי.
כי נראה לי שלא קל לחיות כך, אחת כזו שתמיד אפשר לקחת ממנה והיא לא תאמר מילה, רק תבכה לאימא.
היום בגינה היה נס. שתי הנדנדות היו פנויות.
אמרתי לה- רוצי, אני כבר באה אחרייך עם העגלה.
היא החלה לרוץ, אבל אז ראתה ילדים אחרים שרצים גם- לכיוון אחר לגמרי- נבהלה מאוד, ורצה אלי מבועתת.
מיותר לציין שהנדנדות נתפסו ונאלצנו לחכות 15 דקות בערך...
אמרתי לה- חבל, אם היית רצה היית תופסת, חבל...
והרגשתי רע קצת, בשביל מה אני מצערת אותה.... היא פוחדת, מה לעשות?
מה עושים?
איך בונים לה ביטחון וחוסן מול ילדים אחרים?
לדבר איתה על זה? או לשתוק כדי לא להלחיץ אותה יותר?
תודה מראש לעונים..
אני דואגת...
