מה שלומך? מקווה שאת מבלה כמו שצריך, כבר שנה שביעית בלעדי.
חוגגת, הא?!
זה מפחיד להיות גדולה, כן..זה מפחיד.
אני חושבת שהצלחתי להוכיח לך שאני יכולה להגיע למקסימום גם בלי ראייה מרחבית,
מקווה שאת גאה בי על זה. לא תמיד היה כיף ופשוט.
המורה. אני קצת חוששת,
אני מתחילה לערער על החלטות שקיבלתי כבר לפני מספר חודשים,
אני מעריכה שבתור מורה נהגת לומר לנו
תחשבו על הכל, תשקלו את הדברים לכאן ולכאן וכך תחליטו.
אני רק מעריכה כי חוץ מהראייה המרחבית המצויינת שלי, יש לי גם זכרון מדהים.
אז המורה, שקלתי. כל מכשירי המדידה היו מכויילים, חישבתי את המסות כמו שצריך,
בכל זאת עברו כמה שנים מאז כיתה ו׳ 5, למדתי משהו.
והחלטתי המורה.
הייתי גאה בהחלטה הזו,
סוף סוף היה ברור לי שזה מה שאני באמת רוצה.
שזאת הבחירה הנכונה. היחידה.
אז למה עכשיו צצות שאלות? ושאיפות אחרות? ורצונות כל כך חזקים?
אני שואפת ללמוד המורה. כן, אני רוצה את זה.
וחסר לי.
אני לא יודעת מה לעשות,
ואני מפחדת, כל כך.
כן, מפחיד להיות גדולה.
את אפילו לא יכולה להבין המורה,
למרות שאת כבר, אוהו גדולה.
את כבר עברת את זה, אז זה נמצא לך כחלק מהעבר שמרכיב את מי שאת,
אף אחד לא יכול להבין אלא אם כן הוא חווה את זה בדיוק.
אני לא בטוחה שיש דבר כזה בדיוק המורה.
נ.ב.
אני לא מתגעגעת אליך. היית המורה ביסודי שקראנו לה בשמות לא יפים ולימדת אותי על צורות ונפחים. הדבר שתמיד שנאתי בעולם של מספרים שאני כל כך אוהבת.
נ.ב. שני,
אני לא בטוחה שהייתי אמורה לכתוב את ה נ.ב. הקודם, את אישה טובה. והלוואי שהיה יוצא לי לראות אותך היום,
אולי רק בשביל שתראי אותי, התלמידה שלך אחרי 7 שנים.
נ.ב. שלישי,
כשאני אחליט בהמשך החיים שלי מה אני רוצה ללמוד ולעשות עם החיים שלי, זה לא יהיה מתמטיקה ליסודי, או לתיכון, בוודאות.
ממני,
עדי חסרת הראיה המרחבית שהצליחה.
