עברו חודשיים תמימים. עדיין במחשבה משו לא מרפה. כאילו שהמת לא מצליח להשתכח מן הלב כי הוא לא באמת מת. להבדיל. תחושה מוזרה שקמה איתך בבוקר, הולכת לישון איתך בערב, ונכנסת לך אפילו למחשבות, לתפילות, לדיבור ולהתנהגות.
את באה ללמוד, לא מתרכזת. זה בכלל בעיה.
מהה, מה העניין?!
כמה זמן עוד ככה. חלילה בלי להתרעם, אבל זה דרכו של עולם? ככה אנשים מתפקדים?
אז אמנם בחוץ יש תפקוד מלא, אבל ככ חסר, מתגעגע, ומתמיין מבפנים שלא נותן מנוח.
אחח ה'!! עשה שיהיה פחות כואב!
ותן בינה בלב חברי הפורום לעודד אותי, ולייעץ נכון..

