עינים קרועות. מבט מעורפל.

מנותקת. מחוללת. דוממת.

ריקה.

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

עַל הַסְּטֶנְדֶּר יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָיו

מַצִּית כּוֹכָבַי

כּוֹכְבֵי מָרוֹם וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם

מְצִיצִים בּוֹ, מְעַלְעֵלִים

בְּדַפֵּי הַצָּהֹב הַצָּהֹב הַזֶּה

בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת

לֹא כּוֹכָב, לֹא חֲצִי סַהַר

רַק עַב חוֹלֵף

בְּשָׁמֶיךָ

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

הקול הקורא פתוח עד יום שישי הזה

אשמח לשמוע מחברי הפורום המוכשרים 

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.

בניגוד למקרה ביום הזיכרון-מה שאני אכתוב עכשיו לא טלטל רק אותי אלא את כל המדינה ואני לא מדברת על הרצח של ההורים, שם ככולם היו בצד שלי, אני מדברת על מקרה אחר, בו אני הייתי השנואה, זו שעשתה משהו לא בסדר, אותי כולם שנאו ואפילו לא ידעו מזה...

אתם בטח זוכרים את המקרה בו כל הרשת הזדעזעה מבחורה חרדית שזרקה אבנים על חייל ופצעה אותו ברמה בינונית, עוד יותר הזדעזעו מכך שאפילו לא עצרו אותה, סיכמו את המקרה בכך שהיא קטינה ואסור לעצור אותה, אז התעצבנו עוד יותר, הדתי לאומי צעקו שאותם אין בעיה לעצור כשהם סך הכל רוצים לעלות להר הבית או להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל השלמה, החילוני פשוט התעצבנו על החרדים והדתיים וכולם, אף אחד לא ידע מי הבחורה שזרקה את האבנים וצעקה "תעוף מפה" אף אחד לא יודע אבל זו הייתי אני...

זה היה לפני שנה, כשעוד היינו, יאיר ואני בבית של דודה שלנו. בכסלו של כיתה י' היו לי סיוטים, הישיבה של יאיר עברה מבנה למודיעין עילית ופשוט רעדתי מפחד שיקרה לו משהו כשהוא רחוק ממני, כל כך פחדתי ששלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים הייתי נוסעת למודיעין עילית, עובדת שם בחנות בגדים אחת שקרובה לישיבה שלו והיינו חוזרים הביתה ביחד, באחד הימים בהם חזרתי לבית ישירות מהסמינר ולא עברתי דרכו-ראיתי את החייל, היה נראה שהוא מחפש משהו, הוא הסתכל על הדלתות של הבתים וחיפש שם מסוים, אז כל הגוף שלי התחיל לרעוד, הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן למתי שדודה שלי הגיעה אלינו הביתה בליווי שני שוטרים ועובדת סוציאלית שבישרו ליאיר ולי שאין לנו הורים, זעם עצום עלה בי, אני אפילו לא יודעת כלפי מי, רק ידעתי שאני ממש לא מוכנה שהוא יוגיע לאף אחד שהחיים שלא השתנו, ניגשתי אליו בריצה ושאלתי מה הוא מחפש, הוא ענה שאת משפחת מאיר, אני שמעתי המשפחה של יאיר, "לא!! תלך מפה!! אל תתקרב לפה יותר!!" צרחתי עליו בקול כזה שכל הרחוב שמע, הוא היה ממש נבוך, לא הבין מי אני ומאיפה נפלתי עליו, "לך מפה, לא הבנת? לך!!" שאגתי שוב וכשהוא עוד לא הבין-הרמתי אבן וזרקתי לעברו את כל הכעס שלי כלפי העולם, את כל התסכול שלי על מי שלא שמר על ההורים ואת כל הפחד שלי שנשארתי בודדה, בשלב הזה ירדו כמה אנשים לרחוב, דודים שלי היו חלק מהם, דודה שלי העלתה אותי הביתה, ודוד שלי חבש את החייל וניסה להסביר לו ממה נבע הכעס-למרות שגם הוא לא ממש הבין, השוטרים שהגיעו יחד עם האמבולנס הבינו את המצב ואמרו שיחזרו מחר-אחרי שהעניין יובהר טוב יותר, אני באותו הזמן הייתי במיטה, לא מצליחה להפסיק לבכות במשך שעות, כל הזמן הזה הייתי בטוחה שיאיר נמצא עם ההורים למעלה בגן עדן ורק אני נשארתי לבד בעולם הזה... הדבר היחיד שהרגיע אותי היה יאיר שהזדרז לחזור מהישיבה אחרי שדודה שלנו הלחיצה אותו שיבוא כבר כי אני לא מפסיקה למלמל שהוא מת, כשראיתי אותו פשוט קרסתי, הסברתי לו בגמגום מה קרה, שפחדתי שזה הוא, שזרקתי על חייל אבן, שאני מפחדת עכשיו שקרה לחייל משהו, הוא הרגיע אותי, שיקר שהוא יודע שהחייל בסדר גמור ורק ביקש שאירגע ואולי גם אלך לישון, כשנרדמתי הוא סיפר לדודים שלנו מה העניין, נסע למשטרה להסביר ופשוט סידר את כל מה שאני בלגנתי, כשקמתי הוא כבר היה יחד איתי בחדר והציע שנצא לטיול בצפון, נסענו יחד באוטובוס לכינרת, דיברנו במשך שעות, סיכמנו שמהיום הוא יתקשר אליי כל הפסקת צהריים סתם כדי להגיד שהוא בסדר וסיימנו את היום בצחוק שאני מכינה אותו למה שיקרה כשיתחתן, כשחזרנו לבית של הדודים הגיעו שוטרים לחקור אותי, אמרתי להם את כל האמת, שאני מצטערת וזו ממש לא הייתה הכוונה, שאני מוכנה כמובן לפצות את החייל כספית אבל הם אמרו שהחייל שמע את הסיפור והבין והם הגיעו רק כדי לשמוע ממני את הגרסה שהייתה די תואמת למה שיאיר מסר להם יום קודם אבל בסדר... הבעיה לא הייתה זו כמו שאפילו בסמינר שלי דיברו על זה גם שבוע אחרי, אף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית לזריקת האבן, העדפנו לשמור את זה ככה, בדיעבד אולי זו הייתה טעות אבל אין מה לעשות עכשיו, אולי חוץ מלכתוב את זה... אז אני חלילה לא אומרת שזה בסדר להכות חיילים, אני כן אומרת שלפני שאתם מעבירים ידיעה או ממהרים לתת את חוות דעתכם על משהו-תחשבו האם זה באמת נצרך, האם זה יוסיף לעולם אהבה או שנאה והאם הייתם רוצים שבמידה וזה היה קורה לכם-כל העולם היה מדבר עליכם כמו על פושעים בלי שתוכלו לומר את האמת...

(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)