מתוך דברי הרמב"ם, הלכות תעניות, פרק א':
א מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם--והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י,ט)--כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו.
ב ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן--ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
ג אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית--הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" (ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו--אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי.
ד ומדברי סופרים, להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמיים; ובימי התענייות האלו, זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד: ואם היו במקדש, מריעין בחצוצרות ובשופר; השופר מקצר, והחצוצרות מאריכות--שמצות היום, בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר "בחצוצרות, וקול שופר--הריעו, לפני המלך ה'"כלומר, כאשר מתרחש איזשהו מאורע גרוע לעם ישראל, יש עניין לקבוע יום תענית במטרה לעורר את הלב לתשובה, ולהבין כי עוונותינו הם שגרמו לצרה, ולא יד המקרה. אם נאמר שזו דרך העולם ויד המקרה - הרי זו אכזריות.
(בעניין זה, אם מישהו פה יכול להסביר למה לא קבעה הרבנות הראשית ימי צום על הבצורת הארוכה, וכן על המלחמה - אני אשמח לשמוע את ההסבר)
בכל אופן, לא לשם אני חותר, אלא למשהו אחר -
ט כשם שציבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד: הרי שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורין--יש לו להתענות עליו, ולבקש רחמים בתפילתו; ואומר עננו, בכל תפילה שמתפלל.
מכאן שיש עניין להתענות ולשוב בתשובה על צרת היחיד.
ופה אני פונה לחברי הפורום:
כל אחד מהרווקים פה הרי הוא כתועה במדבר. האם אין זו צרה שראוי לקבל עליה תענית, לפשפש במעשינו, להבין בליבנו כי מה' הייתה זאת, ולשוב בתשובה?
אולי מן הראוי שנקיים יום תענית משותף שבו כל אחד יפשפש במעשיו, וכל זה במטרה למצוא את הזיווג.
מה דעתכם?
