א. אם את בנאדם של בוקר - קומי שעה לפני השעה שאת באמת צריכה להתחיל להתארגן, תדליקי רדיו או שימי מוזיקה שאת אוהבת, וברוגע תשטפי כלים או קפלי כביסה.

ב. בערב אפשר לעבוד יחד, גם אם זה בשעה עשר או אחת עשרה בלילה ואתם ממש עייפים, כשמתגייסים לדברים יחד אפשר לתקתק אותם מהר - למשל לקפל או לתלות כביסה יחד, או שאחד מקפל ואחד שוטף כלים, זה נותן מוטיבציה כשרואים שהעול לא נופל על כתפיים של מישהו אחד בלבד.

ערימות ענק... יש 2 אפשרויות- לסדר כל יום קצת או ביום שישי- אם חופש לכם- להשתלט על הכל, אבל זה מעצבן כי זה כל השבוע בלאגן...

לגבי כביסה- אני קיבלתי על עצמי לא לכבס ערימה עד שהערימה הנקייה לא מקופלת, גם דפים שמסתובבים- עושים מהם ערימה מסודרת וכשיש זמן- ממיינים ועוברים עליהם.

כלים- אחרי כל ארוחה, וככה לא מצטבר/חד פעמי, ובכלל- אולי מדי פעם עוזרת...

גם אם עסוקים- כדאי מאוד למצוא זמן לזה... זה נותן יישוב הדעת...

בכביסה, כשהכביסה מתייבשת מורידים ומקפלים מיד אחרי. אין סל/גיגית/מקום לכביסה נקייה לא מקופלת.

כלים, לשטוף מיד בסוף הארוחה. לא לחכות ולתת לזה להצטבר.

דפים, לשריין מקום מיוחד להם. ובזמן הפנוי שיש לשבת ולמיין אותם. מה שלא צריך - לזרוק.

ב"הצלחה רבה!

בפשטות- להשתדל לא לצבור. כביסה- כל פעם לקפל (כמו שכבר כתבו לפניי).

כלים- לשטוף אחרי כל ארוחה או בסוף כל יום.

דפים- לערום אותם ביחד, ופעמיים בשבוע למיין את הערימה (או חלק ממנה).

בעיניי, הכי חשוב לא לצבור.

אם אפשר, כדאי גם לעשות דברים במקביל (לקפל כביסה תוך שיחה עם הבעל/שיחת טלפון/שמיעת שיעור באינטרנט. כנ"ל כלים בכיור ומיון דפים, בעצם ).

שתעזור בתשלום סימלי?

קיפול כבסה, גיהוץ, שטיפה כללית..

זה יכול לעזור

לפני שהתחתנתי לא הייתי הכי מסודרת בעולם... שאלתי את חמותי איך היא מצליחה לשמור על סדר היא אמרה לי- לא מניחים דברים מהיד! רק במקום! מחליפה חולצה? את לא מניחה על המיטה או על שום מקום אחר! ישר מהיד לארון. כנ"ל דפים וכו. כלים בכיור? אין דבר כזה! כשמסיימים לאכול אחד מפנה כשהשני במקביל כבר עם הסקוץ' ביד שוטף.. כנ"ל כביסות. מתייבש? מהחבל מקפלים לארונות בלי תחנות ביניים... וזה פשוט עובד!! בהתחלה קצת קשה כי זה מכביד ודורש הרבה תשומת לב אבל אחרי זמן קצר זה הופך להרגל והבית פשוט מסודר למופת כ-ל הזמן

לעשות גם מתוך עצלות, ואח"כ זה כבר יבוא טבעי בעז"ה

אני מחליט: אני סופר לעצמי עד 200 והכיור ריק. או: עכשיו אני מחזיר 50 דברים למקום. זה הופך את העסק לתחרות ונותן מרץ.

עוד משחק: כל דבר שאני שם במקום לקחת מאותו מקום דבר ומחזיר למקום. לדוגמא: מחזיר כוס לכיור מחפש ליד הכיור מה צריך להחזיר. מצאתי שם מדחום - לוקח לארון תרופות ומחפש ליד הארון תרופות, מצאתי שם מגבת לכביסה לוקח לכביסה מחדר כביסה לוקח  דלי למרפסת  וכו' וכו' זה משחק שאני מאוד נהנה ממנו. ומסתובב כמו בובה בכל הבית, כל רגע עם דבר אחר ביד... 

כי יש לי קושי לזרוק דברים, אז מצטברות שטויות שממלאות את הבית.

אז כשאני מסדרת ערימה\מגרה.\ארון בגדים, אני סופרת וכל דבר שביעי צריך להעיף מהבית. (כמובן אני בוחרת אותם בקפידה ולא שולפת בעיניים עצומות, אבל זה מכריח אותי לזרוק)

הזכרת לי את flylady: אתר אינטרנט (באנגלית) עם עצות כאלה בנושא ארגון הבית. גם שם מציעים להפוך את זה לאתגר כיפי. יש להם כל מיני "שיטות" מהסוג הזה. מומלץ

נניח- יום ראשון סדר כללי וכביסות, יום שני- שטיפת כלים, יום שלישי- קיפול כביסה וכד'.             

ואז גם אם מצטבר זה עדיין בשליטה...

ואל תדאגי מה יהיה עם ילדים. איכשהוא אנחנו מסתדרות...ורוב הבתים במצב סביר רוב הזמן...

אתן  רציניות? אצלי זה לא הגיוני.

מילא בבוקר לפעמים אני קצת מספיקה,אבל  אחרי צהרים? אני באה בערך בארבע וחצי, כולנו מעולפים מעיפות, מחממת משהוא לאכול, או מבשלת ...

בערך עד חמש וחצי אוכלים...

אח"כ אני הולכת לספה, אין לי כח לשום ארגון בבית, אפילו לא מורידה צלחות מהשולחן. אני בספה , הילדים סביבי עם משחקים, מקריאה ספרים כו'.

בשש בערך אני קמה, מעמידה מכונת כביסה, מורידה כביסה , מקפלת ושמה על המכונה במרפסת... בין לבין הילדים צורחים, רבים, וכ...שש וחצי רבע לשבע אני נותנת ארוחת ערב לקטן ומקלחת  איתו זה נגמר בשבע ו...

אחרי המקלחת לקטן ארוחת ערב לגדולים, מקלחות.

בשעה שמונה וחצי אני נופלת למיטה מעולפת. בין לבין כמה לדברים הכרחים, אולי להוריד צלחות  מהשולחן לכיור וכו, לאסוף כביסה מלוכלכת,

עכשיו תספרו לי מתי לארגן חצי שעה אחרי הצהרים? חצי שעה ערב?????

היום, זה לבזבז עוד עייפות מהבקשות, כי זה לא בקלות,

מספיק הרבה כוחות הולכים לי על הרבה דברים, אז גם על מריבות שהם יעזרו? גם אם מסכימים לאסוף,

אז עד שזה אוסף את הקפלה, הקטן בשניה בא והופך תוך כדי שהשני מכניס לקופסא, אז אני צריכה גם להשגיח על הקטן , כי אם לא תוך שניה זה מכות שהוא מפריע לו לאסוף.

יכול להיות אני עושה טעות, אני כבר לא מבקשת והבית בלאגן, זה אותו הדבר עם בעלי, כמה אפשר לבקש, להתחנן, לריב לשמור על הסדר, אז זה פשוט נשאר בלאגן וזהו.

בלאן נהיה בשניות, אצלי יכולים לגרור כסא לארון ובשניה מתעופפים כמה קופסאות פאזלים, עד שאני זזה אחד כבר עומד ליד הכיור מנסה לשטוף כלים וכל הריצפה מים.

הכל בשניות נהיה בלאגן, אני יודעת שיש אמהות שיגידו שעד שמשחק אחד לא נכנס לארון לא יוצא משחק שני, אבל אני לא עומדת בזה, כי זה כל הזמן לרוץ הלוך ושוב, ומי שתגיד זה רק ענין של שבוע שבועים להרגיל והם יקלטו זה לא נכון.

כי אני כל יום מתמודדת עם משהוא אחר, כל דבר לוקח שבוע שבועים...... לגמול מהנקה. לגמול ממוצץ, הרגלי אוכל, הרגלי מקלחת, הרגלי שינה, וזה לא שכל הרגל באמת נשאר, זה בא בגלים, כל הזמן זה לתחזק.

אז פשוט מענין סידור הבית התיאשתי. יום שישי אני בחופש ואז הבית עובר קרצוף. כל שאר השבוע חבל על המאמץ.

את חושבת שאצלי המשחקים נגישים? אצלי מטפסים, אתמול הקטן פיצץ את הראש בנסיון טיפוס. גם חלק מהימים אחרי צהרים אני בכלל לא בבית, יש לימודים, גינה, רופא וכו'....

בערב אחרי שהילדים ישנים אני הולכת לחדר שלנו, שם אני כן מקפידה על הסדר, אם יש  בחדר משחקים וכו, אני לוקחת את המטאטא סוחבת הכל לסלון, בדר"כ בבתים שומרים על הסדר בסלון ובמטבח, אצלי הפוך, הכל מהחדרים אני גוררת לסלון ולמטבח, לפחות שהולכים לישון וקמים לא יראו בלאגן.

בחדר שלנו אני רואה סדר, שוכבת במיטה, יכולה לשמוע שירים, לדבר בטלפון, לקרוא עיתון, כל דבר שהוא לא מאמץ...אפילו לשתות כוס קפה עם עוגה.

באמצע הלילה כשאני קמה לילדים, לעשות בקבוק וכו, אז אני מפלסת דרכי בין המשחקים..

אני מקנאה בך שיש לך את הדירבון לעשות סדר, ברור שזה כיף שהכל מסודר.

פעם באמת הייתי אומרת עד שבעלי יחזור שהכל יהיה מסודר, אבל אח"כ לראות שהוא לא מקפיד על הסדר זה משגע אותי, אני מעדיפה לא להתעצבן ולא לסדר.

(בדיוק חשבתי לעצמי שאולי זה סוג של דכאון?כי אחרת למה לא אכפת לי? איך אני מסתכלת על הקליקס בריצפה ופשוט ממשיכה הלאה בלי להתכופף להרים?)

כל החדר שלה בלגן פלוס במסדרון והחלטנו לא להכנס איתה למלחמות על זה...לפעמים אנחנו שואלים אותה אם היא רוצה עזרה בלסדר ופשוט מרכזים דברים בקופסה או על השטיח

כשילדי היו קטנים, היה כלל בבית: לפני ארוחת ערב מסדרים את הבית. עשינו טבלה, וכל יום לכל אחד היה אחריות על חלק אחר בבית, אם יש מספיק ילדים / בית קטן, ילד קטן עם ילד גדול. זה לא תמד הלך בקלות ולא תמיד הבית היה באמת מסודר, אבל זה מחנך את הילדים וזה מה שבאמת חשוב. לפעמים אחרי ארוחת הערב שוב התבלגן קצת, לפעמים סידרתי אחרי שהלכו לישון, אבל זה פחות נורא. היום, לפני שהנכדים הולכים, הם מסדרים פחות או יותר את הבאלגן, אבל זה באחריות הוריהם ולא שלי. עכשיו אני יכולה לדעת על איזה מהילדים שלי החינוך עבד ועל מי לא כל כך...

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

כל יום לסדר משהו אחר...

פעם את השולחן המבולגן בסלון, פעם את הכיסא בחדר מלא הבגדים...

(בתכל'ס - לא משתלם לי לסדר כל פעם שלושה בגדים. מעדיפה כבר אחרי כמה ימים לסדר עשרה. חוסך זמן!)

אצלי כ-ל מה שסידרתי בערב למחרת בצהריים אין זכר לעובדה שסידרתי משהו

אני משתדלת להרגיש שהברכה היא בבלאגן ומשתדלת לשמור על סדר איפה שרק אפשרי..

אין כמו אמא- חשבתי על משהו שאולי יעזור לך קצת. כתבת שאתם מגיעים בארבע וחצי ואתם אוכלים. זה ארוחת צהריים? ערב? ביניים? אם זה צהריים או ביניים כדאי לחשוב על פיתרון אחר. תאכלו פירות, קפה / שוקו ועוגיה ואז בחמש וחצי שש ארוחת ערב לכולם.

עשר דקות ארוחת ביניים ואח"כ שעה שאת עם הילדים/ עבודות בית/ נחה ואח"כ סדר ערב.

אולי זה יעזור ויתן לך טיפה איוורור?

נו מה אני יעשה? אני לא יכולה להכריח אותו.

ואל תגידו תנסי להסביר לו, הוא עושה דברים בבית...(שיש הרבה שמקנאות בי) אבל זה לא סדר ונקיון בשוטף.

יש דברים שיש לנו חלוקת תפקידים,

אבל כשמגיעים לנושא של אחזקת הבית בסדר ונקיון באמצע השבוע ,אין עם מי לדבר.

גם אני פעם הייתי מאלה שלא יכולות לראות פירור בריצפה וברוך השם הבעל הכניס אותי לפרופורציה ומאז כוס בכיור לא ממש מזיזה לי,למדתי יותר להתחבר ליכולות שלי ושזה בסדר שיש גבול לכוחות של בן אדם

תעשי "היפוך ארוחות" את הקליל יותר כשאתם מגיעים, סנדוויצ'ים, ירקות וחביתה ואת הכבד יותר קצת יותר מאוחר אחרי שהתאוששת?

גם אצלי חוזרים מורעבים ואני נותנת פירות ולפעמים פרוסה עם משהו כמו חמאת בוטנים ואז יוצאים לגינה וארוחת ערב היא משהו מהנ"ל...

אבל אצלי פשוט אין מצב לסדר הכול כל הזמן. 

אם אעשה זאת - בעצם לא אעשה כלום...

ולכן, עדיף לי כך.

אשתדל, למשל, לא לפזר את הכביסה המכובסת בכל הבית - אבל יש מצב שלא אקפל אותה לארון כל יום, אלא כל יומיים.

הערב אסדר את חדר השינה - ומחר את חדר הילדים...

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)