אין לי הרבה תובנות מיוחדות לומר. אני מכירה קצת את נושא ההבדלים בהשקפת העולם מהצד של בעלי (בעלי למד בישיבה כל השנים, ומשפחתו גם טוענת שככה אי אפשר לחיות ולהתפרנס), אבל ההורים שלו בכל זאת עוזרים לנו מאוד כספית (וגם קנו לנו דירה).

מההסתכלות סביבי על משפחות האברכים בישיבה אני רואה שבהחלט אפשר לחיות כך, גם בלי תמיכה שוטפת וגדולה מההורים, וגם בלי הכנסות גבוהות. העיקר הוא האושר שבידיעה שאנו עושים את הדבר הנכון.

אם את חזקה ובטוחה בדרכך הזו, אין סיבה שזה לא יעבור לבחורים שאת יוצאת איתם, ובע"ה, ברגע שתתארסי עם הבחור המתאים לך, תוכלו שניכם ביחד לעמוד בדרך שלכם, ואולי אף "להוכיח" למשפחה שהיא אפשרית ואולי אפילו עדיפה.

בהצלחה!

את חיה באמת, דרך החיים שלך נכונה, ערכית, והיא מביאה שמחה פנימית רבה יותר, "שמחה שאינה תלויה בדבר"..

אם יש להם כסף רב - יופי (ואגב, את יכולה לראות בעליל: איזהו עשיר, השמח בחלקו. הרי גם כעת הם מתלוננים שקשה לחסוך והכל קשה וכו'..).

תלכי בדרכך בשמחה.

שלך גדול משלהם - וגם ריאלי יותר. כך בונים עולם יציב.  ומן הסתם את תדעי מתוך ערכייך, גם לשים לב לפרנסה טובה. בסדרי עדיפויות נכונים.

תשמרי על האמת שלך. את יודעת ומרגישה שכסף הוא לא הכל בחיים, ושאפשר לחסוך בנושאים שונים, ואת צודקת מאוד.

בני משפחה קרובים אלייך רואים את זה אחרת. זה עניין אישי שלהם. אל תתני לזה לערער את האמת שלך.

ואת לא צריכה להתווכח ולטעון מולם את האמת שלך- מדובר כאן בהשקפות עולם שונות. כל אחד רשאי להמשיך להחזיק בהשקפתו, וזהו. כדאי למצוא נושאי שיחה אחרים

ואם יש להם אמירות שלא נעימות לך, אפשר לומר- זו האמת שלי, וזהו. כך אני רואה את הדברים.

בהצלחה רבה.

מכיוון שאני מרגישה ככה מול חלק מהמשפחה של בעלי.

זה לפעמים קשה כי יש מין תחושה של "נחיתות"- ההכנסות שלנו יותר נמוכות, לא קנינו עדיין בית, אנחנו גרים ב"חור" מבחינתם, כל אורח החיים שלנו יותר פשוט ופחות "עדכני ומודרני".

אז לפעמים זה יוצר חוסר הבנה וקצת ריחוק, אבל מה לעשות...

אין דרך אחת לחיות את החיים. יש הרבה.

יש דרך "בורגנית" יותר, כמו שכתבת, ויש לה יתרונות וחסרונות.

ויש דרך חיים פשוטה יותר. וגם לה יש יתרונות וחסרונות. החסרון הבולט הוא (ממש לא תמיד) רמת חיים נמוכה יותר.

המשפחה שלך צריכה להבין שהדרך שלהם היא לא היחידה, וגם אם היא לא תבין- את צריכה ללכת עם זה עמוק בלב. וכמו שהם חושבים שאת חיה בבועה, כך גם את תחשבי יום אחד- כשתבני את משפחתך וחייך בצורה אחרת- את תסתכלי עליהם ותחשבי "וואו, באיזו בועה הם חיים".

העיקר שתהיי שלמה עם הדרך שלך, וכשהם יראו בית שמח, ילדים טובים עם תמימות וקדושה, חיי משפחה שמחים וכו'- אז אולי גם יבינו שהדרך שלך לגיטימית...

ואם הם צוחקים עלייך "תקני דירה בX"- שיערב להם...למה את תרצי בכלל לקנות דירה במקום אחר? כל אחד קונה במקום שטוב לו וזהו.

ולסיום- אני חושבת שלפעמים, מאחורי הקצת לגלוג וחוסר ההערכה מסתתר משהו אחר. כי הם רואים משהו אחר, ורואים שהוא טוב, אבל ליישם אותו בחייהם זה מאוד קשה וכביכול לא שייך, ולכן בוחרים ללגלג עליו.

אני די מזדהה עם כל מה שכתבת שאפשר לחסוך וכו' וכו'. וגם בעלי בגישה הזו.וככה אנו משתדלים לחיות את חיינו . אבל למרבה הכאב, המציאות טופחת על הפנים. למשל אפשר לגור בשומרון,אבל אז לא תמיד יש עבודה, או שהרבה כסף,זמן וכוחות  נשפכים על נסיעות,דלק, זה ממש לא פשוט ולא תמיד חוסך. וכשיש כמה ילדים,עם כל החיסכון,וקונים בגדים בשוק ובהאנגר ומקבלים יד2  (ד"א גם מי שמוכן לקבל יד2,לא תמיד יש ממי לקחת), ובקושי בקושי יוצאים,ולא קונים מעדנים ולא גבינה צהובה ובשר רק בחגים, ולא חוגים לילדים ולא בריכה בקיץ ולא אטרקציות-עדיין-צריך ביגוד לכל עונה-הילדים גדלים-צריך נעליים-צריך טיטולים ומטרנה-מעונות עולים כסף-גנים-קופ"ח (יש תקופות שילדים קטנטנים חולים הרבה במחלות חורף שגרתיות,וזה הפסד ימי עבודה+תרופות),שלא לדבר על ילדים עם צרכים מיוחדים(לאו דווקא קטסטרופות. מספיק שילד צריך ריפוי בעיסוק כמה פגישות, או פיזיותרפיה.) . ומה עם לארח קצת בשבתות,זה מאוד מקובל בציבור שלנו-הופ,עוד 100 שח הוצאות לשבת.

דרך אגב 30 אש"ח למשפחה שיש 4-5 ילדים זה לא כזה המון. זה בהחלט משהו לשאוף אליו.

בקיצור.

הכסף חשוב מאוד מאוד בחיים. גם לחסכנים הכי צנועים ופשוטים. ודאגות עליו פוגמות מאוד בזוגיות,במשפחתיות ובשמחה בבית.

ובלי כסף לא "מאוד קשה" להסתדר אלא בלתי אפשרי להסתדר. 

צריך להסתפק במועט וזו מעלה אבל החיים הבסיסיים עם הרבה ילדים כן דורשים את שלהם.

אני הגעתי מבית חילוני עם אותן השקפות מבחינה כספית ג"כ ישוב מבוסס מאוד והכל ולפעמים שאת גדלה בבית שיש בו גשמיות וחסר לו רוחניות את נוטה ללכת לקיצוניות השניה בדעותייך בהתחלה כדי לנער מעלייך את ההשקפה הרווחת שהדבר הכי חשוב בעולם זה כסף אבל צריך להיות עם רגליים בקרקע מבחינת פרנסה כל אחד כפי הצרכים שלו.

העיקר שיהיה משא ומתן באמונה ולהבין בשורש שרדיפת כסף זה לא העיקר, זה לא סותר פרנסה בכבוד. 

כמובן שראוי להערכה שניערת מעלייך את ההשקפות השטותיות שמי שגר במקום מסויים "יותר שווה" ממי שגר במקום פחות יוקרתי וכל זה.

אינו דומים "בורגנים" ל"אברכים", וזה בסדר גמור,אל תקחי ללב, תעשי מה שטוב לך.

יסלחו כל אלה שחושבים שאפשר לחיות חיים שלמים במשכורת של מינימום. אולי בללה לנד אבל לא במדינת ישראל. בסופו של דבר כל אלה ששמחים בהסתפקותם במועט- נופלים לעול על הציבור. מבקשים הנחות, הטבות , הולכים לגמ"ח וכו'.

אני לא רואה שום דבר ערכי במשפחות שכל השנים חיו מיד לפה (כאידיאל, לא בגלל מצב אובייקטיבי כלשהו) ) ושהמצב נהיה קצת קשה הן פונות לכל מיני קרנות לעזרה הדדית כי פתאום צריך סכום כסף גדול שאין להם (כי כל השנים לא היה מאיפה לחסוך).

ואני מדברת על סביבתי הקרובה. לצערי אני רואה לא מעט מקרים כאלה. של משפחות שמסתמכות על ההנחות ועל ההטבות שיקבלו....

בקיצור- אל תזלזלי במשפחתך. במדינת ישראל צריך כסף והרבה.

מה שכן, אני בהחלט מסכימה איתך שאפשר לגור בפנטאוז בגבעת שמואל ולשלוח את הילדים לגן פרטי ואפשר לגור בדירה ברמלה ולשלוח את הילד לגן של תמ"ת.  זה נכון. אבל גם כדי לגור ברמלה ולשלוח את הילד לגן של התמ"ת גם לזה צריך כסף.

בסופו של דבר אפשר להחליט האם לחיות חיי "שופוני" או חיי צניעות, אבל בכל מקרה צריך כסף, גם לזה וגם לזה.

מתנצלת עם פגעתי במישהו בדברי. לא זו הייתה הכוונה ממש לא.

גם אני ממשפחה מסורתית ופחות או יותר כמוך ,

ואני גרה בבנימין וזה לא פשוט בכלל.

כל עוד שזה זוג אפשר לחסוך וגם להתקמצן בכיף,

אבל כשאת צריכה לשלוח את הילדה למטפלת וכסף זה שיקול או בע"ה אח"כ לאולפנא ואז אוהו כמה שכסף זה שיקול...

תקשיבי למשפחה שלך, הם לא סתם מציקים, אלא בשביל לעזור לך - זה מתוך אהבה ואין לך מה להתווכח איתם.

תעשי בדרך שלהם - אם יהיה יותר מדי כסף תמיד תוכלי להשאר בבית ובעלך להיות אברך - אבל אם אין כסף לא תמיד אפשר לעשות ההיפך...

ותקראי כמה הודעות שהיו כאן לאחרונה על משפחות אברכיםשנקלעו לבעיות בשלום בית וזה יעשה לך סדר קצת גם כן...

בהצלחה!

ברור שהחיים דורשים כסף...

ביגוד, הנעלה, אוכל, טיפולים, חינוך ועוד המון. אבל יש הבדל בין משפחה שמתפרנסת בצורה סבירה, מצליחה להחזיק את עצמה, וגם קצת לחסוך לבין משפחה שמוציאה על מותרות. 

מחילה, אבל 30 אלף בחודש למשפחה עם 4-5 ילדים זה לא רגיל. זה הרבה מאוד. משכורת כזאת אומרת שכל אחד מביא 15 אלף- וזה הרבה הרבה מעל השכר הממוצע. לא כולם הייטקיסטים ואנשי מחשבים.

גם עם הרבה פחות מזה אפשר להחזיק משפחה בכבוד.

יש הבדל בין לחיות בכבוד לבין לטוס כל חופש לנופש בחו"ל  עם כל הילדים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לקנות לילדים ביגוד ונעליים כל עונה לבין להלביש אותם בקולקציה החדשה של כל המותגים.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לערוך קניות שבועיות בנחת לבין לקנות המון מזון מיותר או יקר ולצאת פעם בשבוע למסעדה.

יש הבדל בין להיות מסוגלים לשלוח ילד לחוג לבין להפציץ את הילד בשלושה חוגים בשבוע.

ואת כל הדוגמאות האלה אני נותנת מתוך הכרות אישית.

הצד השני של הבורגנות הוא לא עוני, אלא חיים בפשטות. אפשר לחיות בשמחה ורוגע עם הרבה פחות כסף.

אין שאיפה לעוני ולחוסר. כי באמת עוני וחוסר מקשים מאוד על שלום בית ועל ניהול תקין של הבית. אבל שאיפה לפשטות בעיני היא יפה ונכונה.

אנחנו חיים סבבה עם חצי מהמשכורת הנ"ל (מתוך אידאל של חיי תורה וכו')

וחוסכים

ומשקיעים לעתיד

וזה שזה נהיה מקובל להתבכיין שאי אפשר לחיות פה זה בעיה קשה.

ולפותחת השירשור- מה אכפת לך מה הם חושבים?

כמו שאת שונה מהם בחשיבה על הדוסיות, ככה את גם שונה בחשיבה על כסף.

בשורה התחתונה כמו שאמרו לפני- איזהו עשיר- השמח בחלקו.

וכמו שתיארת העצמך- אחים שלך עם המשכורת היפה שלהם לא מצליחים לחסוך- מה שאומר שהעניין הוא לא בכמות הכסף אלא בגישה אליו ובברכה שיש בו.

בהצלחה

אשמח לשמוע באופן מפורט איך 15000 שח בחודש מספיקים לפרנס משפחה עם 4-5 ילדים, קטנים וגדולים. 

אנחנו מרוויחים פחות מ15K. ויש לנו שישה ילדים. (עוד לא הגענו לשלב הישיבות התיכוניות...)

גרים בשכירות בישוב, לא מחזיקים רכב (עובדים ביישוב, וההורים במרחק אוטובוס)

קונים בגדים בזול- תופרים וגם ביד שניה.

אוכל- מכינים לבד, מצמצמים בבשר ועוף- קונים בעיקר במבצעים, קניות מרוכזות פעם בחודש במקום זול.

קנינו לפני שנה דירה להשכרה בפריפריה, וכל חודש אנחנו חוסכים 1500 ש"ח מהתזרים- ויחד עם השכ"ד מקווים לגמור את המשכנתא תוך 6 שנים.

חוץ מזה אנחנו משקיעים בלימודים שמעניינים אותנו ואולי יפרנסו אותנו בעתיד- הנחיית הורים וכו'.

בקיצור- חיים טוב!

אשמח לענות על עוד שאלות!

אני לא חושבת שהדיון הוא כמה אידיאלי להרוויח בחודש או כמה כסף צריך למחיה (אפילו שיש לי מה לומר בנושא).

את ההחלטות האלה נראה כבר שהחלטת לעצמך וכל הכבוד.

אבל באמת קשה להתמודד עם מה המשפחה חושבת. עם זה שצוחקים עליך, שחושבים שאת 'פשוטה' כזאת.

אני רוצה לחזק אותך. הדרך חיים שבחרת אכן לא פשוטה אבל אם את מאמינה בה וכך טוב לך אז אשרייך.

כדאי לך לחשוב ככה מדי פעם ולרענן למה בחרת בדרך הזו, שחיי פשטות הם חיים יפים ונעימים לא פחות.

שבסוף הדרך לא הכסף ילווה אותנו אלא איך שחיינו את חיינו ומה עשינו איתם.

בהצלחה

 לדעתי גם אם גרים בשומרון וחוסכים וכו'-- לא פשוט להסתדר עם משכורת אחת/ שתיים נמוכות.

כמובן שלא צריך שלושים אלף, אבל צריך סכום מכובד שהולך וגדל עם השנים.

ואם את בכיוון של בעל אברך אז תדעי לך שזה ממש מצריך מסירות נפש...

בהצלחה.

זוכרות את ריקי כהן המסכנה של אירי לפיד?!

הם משלמים משכנתא או שכירות 4-5 אלף, קניות שבועיות מינימום 1500-2000 בשבוע, ופשוט קונים מה שנראה להם, לא עושים חשבון. דוגמאות שאני מכירה?

ג'ינס ב700 ש"ח- ברור!

נעליים לתינוק שעוד לא הולך- 800 ש"ח (כי לכל החברות יש)

ילדה בת חמש צריכה לפחות 6-7 זוגות נעליים בשנה- לא ידעת?  (לפחות חלק מהן מגיע אלי אח"כ...)

רכב- ברור שקונים חדש ולא יד שניה- וגם יש ביטוח מקיף והמון דלק

ואם לא יוצאים פעם בשנה- שנתיים לחו"ל אז פדיחה מהסביבה.

ובאמת לא נשאר מה לחסוך.

אני לא מזלזלת באנשים שזוהי תרבותם- הם באמת ובתמים מרגישים שאין להם מספיק. אני פשוט קצת מרחמת עליהם לפעמים.

הבן שלי למשל,בן 3וחצי,הורס נעליים בשניה. ניסיתי פושטיות(30 שח זוג נעליים),ניסיתי יותר איכותיות (במחיר של 100 בערך לזוג),אז הפשוטות נהרסו תוך חודש,והטובות תוך כמה חודשים,אבל מתישהו כבר זה הרוס וצריך חדש לא? הבת לעומתו פשוט גדלה בצ'יק ומה שמתאים היום נהיה קטן ממש בזמן קצר. ומה שקיבלתי יד2 מחברה לא מתאים כי לחברה יש ילדה עם רגל צרה,ולבת שלי זה לוחץ ולא נוח. לפעמים זה מחויב המציאות לקנות כמה זוגות נעליים בשנה.בטח בילדים שמשתנים במהירות.

אצלי בתקופות החורף אני יכולה להגיע ל100+ שח בחודש,בערך 3-4 חודשים, על תרופות למחלות עונתיות של הילדים (מוקסיפן,טיפות אוזניים/עיניים, תכשירים לאינהלציה או משאפים,נורופן וכו') ולהפסיד בכל שבוע ימי עבודה בגלל ילד חולה

לאחותי יש רכב יד2 והם זרקו עליו כ"כ הרבה כסף למוסך וימי עבודה אבודים שהיא מקללת את הרגע שהיא לא קנתה חדש

בקיצור מלבד דוגמאות קיצוניות כמו חו"ל כל שנה(מעולם לא נסענו לחו"ל) ו800 שח נעליים לתינוק(לא היה עולה על דעתי) לכל דוגמא שלך אפשר למצוא את הצד השני של המטבע

ובדר"כ אנשים שמרוויחים סכומים מאוד גדולים ומתלוננים שאין להם מספיק זה בגלל חיי מותרות, לא בגלל חיים סבירים כמו שאת תיארת.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....