מתחילים יותר מוקדם, ויושבים על-יד וקוראים ספר..

כשתמצה את עיסוקיה, תלך לישון.

הרי את מנסה והיא ממשיכה לשחק בכל מיני דברים.

אז תעשי אותו דבר - רק שלא "רצוף". תקראי קצת תוך כדי שהיא מתעסקת, ותמשיכי. לא כ"כ אינטנסיבי.

אפשר להתחיל תהליך של להשאיר אותה ולצאת, אנחנו התחלנו את זה עם בננו בגיל שנה בערך, והיה קשה כמה ימים אבל עבר.. ומאז כבר כמה חודשים טובים שהוא הולך לישון לבד.

לפעמים יש יוצאי דופן, וכמובן שנבוא אליו ונחבק אותו, אבל פשוט רואים שהוא בטוח בעצמו ובנו, וטוב לו

אבל כעבור תקופה, כשהתחלנו להשכיב את אחיו אתו בחדר, הוא נדבק גם הוא לטקס ההשכבה, כאילו הוא משחזר לעצמו משהו שהיה חסר לו... במשך עוד שנים אחר כך הוא ממש שנא ללכת לישון לבד, ורק ממש לאחרונה (בן תשע) התחיל לשחרר - הרבה אחרי האחים הצעירים שלו.

אני מתחרטת היום מאוד שעשיתי לו את זה, אפילו שזה היה "רק כמה ימים" ואח"כ הוא היה נראה שהוא רגוע וטוב לו...

שאם משאירים אותם ומידי פעם אומרים משהו מבחוץ, הם רגועים.

יש שלא.

אני לא הייתי משאיר ילד בוכה. וגם לא השארנו אף פעם (ב"ה, כמה וכמה.. ).

זה הרגל רע. הרי לא תוכלי תמיד לשבת לידה עד שתרדם נכון?

אני כן חושבת שנכון ללמד אותה לאט לאט להרדם ללא נוכחותכם.

אני כמובן לא מתכוונת לזה שתתני לה לבכות. אני נגד השיטה הזאת.

אבל אולי כן לשים אותה במיטה, לחכות איתה דקות ספורות ואז לצאת מהחדר.

אם היא בוכה אפשר לומר לה "אמא במטבח, תכף היא תבוא" ואז אפשר להכנס שוב לחדר לכמה דקות.

הרעיון הוא שהיא לא תרגיש זנוחה, שתדע שאתם לידה ומצד שני לא תצטרכו לשבת לידה כל לילה.

בהצלחה!

אני מעולם לא נתתי לאף אחד מילדי לבכות את עצמו עד שירדם. בעיני זה נורא.

אבל מצד שני, אף אחד מהילדים שלי לא ישן כמו שצריך....

לקחת תינוק בעגלה/מנשא. הרי לא תמיד תוכלי לעשות את זה, נכון?

ב"ה, ילדים גדלים והצרכים שלהם משתנים. אני זוכרת בבירור את הגיל שבו אחותי ואני היינו משחנ"שות לפני השינה ולא רצינו אף מבוגר נוכח באזור. אין מה לדאוג, השלב הזה יגיע. עד אז מה כיף ומתוק יותר מזמן איכות של השכבה

להפך, הרגלי שינה זה משהו שקשה לשנות. ואף אחד לא מבטיח לה שהילדה לבד "תגמל" מנוכחות הורי בזמן ההשכבה.

לא חסרים ילדים שלא מוכנים להרדם בלי שאמא תשב לידם, גם אם זה לוקח שעה ארוכה.

כאשר יש יותר מילד אחד, או כאשר יש לאמא עוד דברים לעשות חוץ מלשבת שעה ליד הילד בערב- זה הופך מעיק ובלתי אפשרי, אבל לרוב זה כבר בשלב שההרגל הזה התקבע מדי.

אנחנו ישבנו ליד הבת הגדולה ובאיזה שהוא שלב זה כבר היה סיוט

ממש לא התחשק לי לשבת ערב ערב (לפעמים מעל שעה) ליד המיטה של הגברת.

רציתי זמן עם בעלי, לראות סדרה בטלויזיה, או אפילו סתם לסדר את הבית...ובמקום זה ישבתי לפעמים מעל שעה ליד המיטה.

   היו פעמים שהייתי זוחלת מתחת למיטה שלה על מנת שלא תראה שאני הולכת...

עכשיו זה מצחיק אותי, אבל זה היה ייאוש.

בקיצור, המלצה חמה שלי היא לנסות כן להרגיל כמה שיותר מהר להרדם ללא נוכחות ההורים.

אפשר להכנס ולצאת או לדבר איתה מהסלון ככה שתרגיש בנוכחות.

ממש לא לתת לבכות.

ילד בן 12 שלא נגמל מנוכחות הורית בזמן ההשכבה?? אני לא. ככה שלכתוב שאף אחד לא מבטיח לך שבסוף נגמלים זה לא מדוייק. את אולי מתכוונת שהילד לא יגמל מזה כשלך יהיה כבר נח שזה יקרה- וזה כבר משהו אחר.

אני לא חושבת שהרגלי שינה זה משהו שלא משתנה.

וזה שמישהו יושב ליד הילד בתקופה מסויימת לא אומר שבזמן אחר שזה כבר לא יתאים לו הוא לא יוכל ללמד אותו להרדם לבד.

הרבה פעמים זה גם לא לגמרי קשור להרגלים מוקדמים. כמו לדוגמא השאלה שיש כאן ממש בעמוד הזה. ילדים שישנו נהדר עד גיל מסויים ופתאום פחות. ויש הרבה מקרים כאלה. יש הרגלים שמתאימים בגיל שנה ויש שמתאימים יותר מאוחר.

אז אם עכשיו מתאים שאמא תשב ליד זה לא אומר כלום על ההמשך.

אבל אם זה מתחיל להעיק- כדאי להפסיק עם זה.

אני מניחה שפותחת השרשור לא הייתה פותחת את ההודעה אם היה לה נחמד עם הסידור הזה.

היא פתחה את ההודעה  כי התופעה הזו, שלשבת ליד הילדה התחיל להעיק עליה.

לא מבינה את התגובות שמבטיחות לה שזה יעבור לה.

כי לא תמיד זה עובד, לא חסרים ילדים בני 5 שעדיין צריכים את אמא להרדם.

ותאמיני לי שזה מעיק ומפריע להתנהלות של כל בני הבית (בהנחה ויש עוד ילדים המשפחה, ובהנחה ואמא לא רוצה להיות כבולה לבית כל ערב באותה שעה).

כאחת שלא השכילה להקנות לילדים שלה הרגלי שינה נכונים, אני ממש ממליצה כן לנסות ולעשות את המאמץ הזה.

לא קל אבל שווה את ההשקעה,כמו עם כל הרגל חדש שמלמדים

אני לא מבינה מה הבעיה עם זה שיש עוד ילדים - הם ישנים באותו חדר, ונהנים ביחד משעת השכבה מתוקה.

למה דווקא אמא "כבולה" (תמיד מוזר לי הדימוי הזה ביחס להורוּת, אבל שיהיה)? ילדים רכים, מעצם טבעם, זקוקים לליווי מבוגר כשהולכים לישון. כשנוח לאמא - תהיה אמא, כשנוח לאבא - יהיה אבא, כשאבא ואמא יוצאים לשמוע הרצאה - תהיה סבתא ברכה. הרי גם כך לא נשאיר את הילדים ללא מבוגר בבית, לא?

אפשר לעשות את השעה הזאת נעימה. אפשר לשבת ליד המיטות של הצדיקים ולסרוג למשל, או לקרוא... השעה השקטה של הבית...

מבחינתי זה משהו קבוע בסדר יום כל עוד יש ילדים קטנים בבית - כשאחד גדול כבר, הבא אחריו עוד קטן, כך שזה לא עומד להשתנות בשנים הקרובות. כמו שבילוי אחה"צים במגרשי משחקים לא עומד להשתנות. אבל אני בטוחה שזה עובר, ושעוד תגיע התקופה שלא יהיה לי אף קטן להשתרך איתו למגלשות, להקריא לו סיפורים או להשכיב לישון אף אחד מהדברים האלה לא יישאר לנצח.

מי שיש לו כוחות ומלא סבלנות אשריו,אני מאוד מעריכה אנשים כאלה.

אז יש כאלה

יש מי שמדבר עם הילד מהסלון וניגש מידי פעם שזה מה שאני עושה

יש מי שישב חמש דקות ויצא ויחזור

כל אחד לפי כוחותיו מראה לילדים שהוא שם בשבילם

ויכולה לקרות באותה מידה בעוד הרבה בתים.

השעה 8 בערב-

בת חמש, צריכה ללכת לישון- לא יכולה להרדם בלי שאמא תשב על ידה

בת השנתיים וחצי- ישנה במעון שעתיים. ממש לא מתכוונת להרדם לפני השעה 10, היא בקטע של לקפץ בבית

הקטנה- בת חודש, שעות הגזים הקשות, ממש לא רגועה.

אבא- חוזר מאוחר.

איך את בדיוק חושבת שאמא יכולה באותה שעה גם לשבת ליד הגדולה (בחושך ברוגע), גם לתחזק בת שנתיים שובבה וקופצנית, וגם לטפל בבת חודש "מוגזת"? אז אגיד לך- אי אפשר.

לא אצל כולם הילדים הולכים לישון באותם שעות.

דינמיקה של בית משתנה. במציאות בהם ילדים לא הולכים לישון באותה שעה, האופציה של "לשבת ליד הילד עד שהוא נרדם" הופכת די בלתי אפשרית.

לכן, מהנסיון הרב שיש לי- ילדים שמצליחים להרדם ללא נוכחות אמא- אבא. זה נכס אדיר.

עיון קצר בכל מיני פורומים של הורים מעלה שבעיית השינה היא בעיה שמטרידה הרבה הורים.

ושוב, אני מדברת מנסיון של אמא לילדים עם הרגלי שינה מזעזעים. הלוואי שידעתי אז מה שאני יודעת היום.

את צודקת. בכל משפחה הנסיבות שונות, ולכל זוג הורים יש זכות וחובה לעשות את מערך השיקולים שלהם, שהם יודעים לעשות אותו הכי טוב, ולראות מה האפשרויות שלהם, עד כמה הם יכולים להיענות לילדים ובאיזו נקודה זה כבר עובר את גבול האפשר.

ועדיין אני חולקת מאוד על הטרמינולוגיה של "הרגל רע".

כי בעצם לא רק ממשפחה למשפחה הנסיבות שונות, אלא גם בתוך אותה משפחה הנסיבות משתנות בתקופות שונות, ולדעתי הדבר החכם ביותר להורים לעשות - הוא לבחור בכל פעם מה לעשות על פי האפשרויות שלהם *בהווה*. כשהמצב משתנה ומערך השיקולים משתנה - אז הוא משתנה. אז עושים חשיבה מחדש. מה שבחרת בגיל חודש לא מחייב אותך גם בגיל שנה! הנסיבות השתנו, והבחירה יכולה להשתנות לפי הצורך.

לפי הטרמינולוגיה של "הרגל רע", כל הילדים נולדים עם הרגלים מזעזעים, מחרידים ממש - הם נרדמים רק כשכל נקודה בגופם במגע עם אמא! תשעה חודשים הרגל כזה...

מניסיוני, כשרוצים לחנך ילדים למשהו חדש, הדבר שהכי עוזר הוא מוטיבציה מיידית. אם אני אסתדר עם המצב הנוכחי אבל אחשוש שמא בעתיד הבחירה שלי תתנקם בי, אני לא אהיה נחושה מספיק כדי לעשות שינוי בצורה טובה. אם אני ארגיש שכרגע ממש, היום ולא מחר, הגעתי לנקודת הקצה שלי, והמצב הקיים כבר לחלוטין לא מתאים לי - אז אני יכולה לגייס בי את כל הכוחות שאני צריכה כדי לעשות שינוי. אז המצב שהיה עד עכשיו לא היה "הרגל רע" אלא הרגל שהיה מצוין לזמן שלו, והזמן הזה נגמר והגיע הזמן להכניס לדינמיקה המשפחתית הרגל חדש,שגם הוא יהיה מצוין לזמן שלו

יחד עם זאת, לשנות הרגלים קיימים- זה קשה שבעתיים.

ונכון שילדים גדלים וצרכים משתנים ובאופן טבעי גם הרגלים משתנים.

אבל מהנסיון שלי (שוב, שלי בלבד) הרגלי שינה בעייתיים אצל ילדים, משפיעים על כל הבית ולא בצורה חיובית.

זה לא דומה למשל למוצץ, טיטול, או בקבוק (שזה גם הרגל שממנו נגמלים באיזה שהוא אופן).

אני עדיין חושבת שלשבת ליד ילד עד שירדם- זה הרגל לא טוב (לא רע! ), בגלל שלל הבעיות שהעליתי.

 אני ישבתי שנים ליד הקטנים עד שירדמו.

וזה מקסים ומתוק בילד הראשון..אחר כך זה כבר הופך למטורף עד בלתי אפשרי.

לכן, לי חשוב מאד לומר להורים צעירים שכן ישתדלו להקנות לילד שלהם את היכולת להרדם לבד.

עד שהיא מתעייפת לפחות שעתים ולא מפריע לנו,להיפך אני מדברת איתה מהמיטה שלי,ניגשים מידי פעם וזהו

בהתחלה גם חשבנו שצריך לשבת לידה עד שלמדנו לשחרר ולתת לה בקצב שלה ולא אף פעם לא השארנו אותה בוכה אלא רק אם היא השתוללה ואז ניגשים אליה אחרי שנרגעת

היא בת שנתיים ועכשו יותר התיצבה בהרגלי שינה ומהר מאוד היא נשכבת ונירדמת.זה מצריך הרבה עיקביות לאורך זמן עד שרואים תוצאות.

בשעה שאתם מתחילים להשכיב וכדאי לחכות שהיא תתעייף

אם יש לך כח אז טוב להיות בגינה ואז חוזרים רעבים ועייפים

עד שאוכלים ומתקלחים היא תוציא את כל האנרגיות

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....