לא מפרסמת בדרך כלל, אבל את זה משום מה (אולי בגלל תגובות קודמות) החלטתי שכן.
***
הרע הוא טוב, משמש של הבורא. בעינינו הוא רע וצריך להכיר בו ולהתרחק ממנו, עם זאת עלינו לזכור שהוא לא רע מוחלט,
אלא טוב מוקטן.
***
פגשתי אותו בלב המדבר.
לא עיני תכלת היו לו, לא בלורית זהב וגם לא גלימה ארגמנית. אך כאותו נסיך קטן הוא ישב מכונס בעצמו, ולרגע נדמה היה לי שגופו הגרמי והגמלוני נרעד.
* * *
היום אני הולך לפגוש בו. דבר לא יעצור בעדי יותר. גם לא הוא.
שנים רבות מספור התייראתי ממנו פחד מוות. רק עצם המחשבה עליו גרמה לעצמותי להקיש זו על זו.
כל פעם שנקרה על דרכי במסעותיי, הי נאחז במחשבותיי ולא מרפה. לכל מקום שנחפזו אליו בכדי למצוא ממנו מפלט – היה הוא. גם כאשר היה נדלק האור בחדרי לבבי הייתי פוגש בו, מביט בי במבט קריר וחודר עצמות.
מעולם לא עצרתי לשוחח עימו. לא העזתי.
הוא אחד כזה שאתה לא מעלה על בדל מחשבותיך את הדבר. למולו כל כוחך וגבורתך הן כאין ואפס.
** *
דרך ארוכה עברתי עד שמצאתי את המקום בו אני עומד עכשיו. המקום בו אני פוגש בו ולא לראשונה.
הפעם זו הפעם הראשונה שזה קורה במגרש הביתי שלו.
הם התאספו כולם סביבי. באו ללוות אותי במפגש חסר אמצעים זה איתו. לא תמצא אדם שרצה להיפגש עימו פנים אל פנים מבלעדי.
כולם פוחדים ממנו פחד מוות.
כמוני.
אך אני לא העזתי להראות זאת. רציתי להוכיח. מה? אני עצמי לא יודע מה רציתי להוכיח, אך ידעתי שזה דבר שעליי לעשותו. אולי אחרי זה אדע מה.
וכעת, הוא יושב שם, רפוי, כמו לוחם שבע קרבות מתישים. תהיתי מדוע.
'וכי למישהו יש כוח למולו?' חלפה מחשבה בראשי, ניסתה למצוא מנוח לכף רגלה ומשלא מצאה, ריחפה עוד מספר רגעים ונמוגה.
'אין'.
התמלא חלל מחשבותיי בתשובה שאין אחרת מלבדה. הדהדה מעט יותר מקודמתה, והצטרפה אליה למקום אליו הולכות המחשבות הנחשבות.
גופו נדרך.
** *
לראשונה פגשתיו ביום בו כיסו מסכי הדמע את ארובות עיני כמפלים שוצפים, כמו אין כח בעולם שיוכל לעצור בעדם מלבד אמירה אחת. בו ביום הוא העיז להביט אל תוכי בפעם הראשונה, חוקר את נפתולי נשמתי וחדרי לבבי, לומד את המשעולים אותם עוד ידע טוב יותר בבוא היום.
הוא היה היחיד שיכול היה לשמוע את הזעקה שנמלטה מפי בלחישה, מלווה אחר בדרך אחרונה.
מאותו היום נוכחתי לראות שאין בו כל רגש.
פעם אחר פעם.
אהוב אחר אהוב.
ודבר לא עצר בעדו.
רק ליבי נמלא חרדה ורגש יוקד כלשהו שלא הצלחתי לעמוד על טיבו.
עם השנים גמלה החלטה בליבי. את שעל ליבי עליו אגיד. בפניו.
ניחוחות העבר טיפסו אל נחיריי עת ישבתי לילות כימים על גבי ספרי זיכרונות, מנסה לאתר את מקום הימצאו.
עד שמצאתי.
** *
עצמתי את עיני.
רוחות המדבר סחפו רסיסי זיכרונותיי ועימן רסיסי חול שמצאו מקומם למרגלות הסלע עליו ישב, מכסים בקלילות לא אופיינית את שולי גלימתו השחורה.
"מה רצונך?" אמר וליבי המה.
נדמה היה בעיני קולו כקול אימתני שנשמע מקצה העולם ועד סופו. עוד מילה אחת...די במילה אחת, חשבתי, ואינני. חישבו איברי להשתבר ולהיות מפוזרים כזיכרונותיי.
אז הבנתי.
באותו הרגע עמדתי מול שורש כל פחדיי שהחלו מתרקמים סביבי שוב. לובשים צורה וקול. יען כי קרוב הייתי אליו , קשתה עליי המשימה במאוד, הן הוא שורשם וממנו חיותם.
הייתי חייב להתגבר עליהם פן יכריעוני.
אזרתי עוז והחזרתי לו בשאלה כיהודי טוב : "מה רצונך?"
עודני מהפך בתשובתו, תוהה אם את מחשבותיי קרא או שמא...
"רצוני? לעשות רצון בוראי".
** *
החלטתי לפגוש את המוות.
|חסר מילים|
)
