אז ככה-
בעקבות החטיפה אני שומעת הרבה שאומרים שהאמונה רק התחזקה אצלם וכו'..
איך זה חיזק תאמונה??
שלושה נערים נחטפו ועוברים גהנום כבר שבוע!
איך הקבה מסכים לזה?
נותן לזה לקרות?
ואם זה בשביל שנתעורר-לה צריך שיהיו שלושה קורבנות בשביל שלנו יהיה יותר טוב?
לוידעת..לי המקרה רק העלה יותר שאלות..
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא"
כשאתה מתפלל ורואה ניסים אפילו קטנים(החיילים נכנסים לבתים וברוך ה' לא פוצעים אותם!)
זה אומר שהתפילות עושות משהו למעלה.
לפעמים לאבא מותר להגיד לא!
במקרה הזה ה' החליט שהכי טוב בשבילינו יהיה שהחטופים עדין לא יחזרו!
צריך להמשיך בתפילות!
ולהאמין שה' עושה את הכי טוב בשבילינו!
אולי מישהו כאן יוכל לסייע לי לפתור את הבעיה המובנית שאני חי איתה
אני מודע שזה לא בוגר אבל זה מעגל שהולך ככה
קשה לי , אני מתפלל לה' מתחזק, מבקש , מחזיק את עצמי חזק שם מקפיד על דברים , ורואה הקשר בין זה לבין הצלחה בחיים,
מצליח בחיים בעבודה בעסקים, מתחיל להיות שמח מזה ואז בום כמו במשל החניה תודה אלוהים הסתדרתי, אני פשוט משחרר וכבר בונה מגדלים הנה הולך לי בעסקים, ומתחיל לחשב את העסקים שבדרך, ומשהו בתוכי משחרר את הבורא ומההכנעה וההבנה שזה מאיתו, ומתחיל מרד עמוק מול ה' כאילו אם עכשיו אני ממש יצליח , הסיכוי שלי להיות קשור אליו ולהקפיד על מצוות וקדושה וכו הוא יורד משמעותית,
ואז כמובן שהמכה מגיעה די מהר, פתאום זה נתקע, לא הולך, נהרס נופל ואני נשבר ושוב בוכה כמו תינוק לאבא, תעזור לי וכו
זה תוצר של טראומות ילדות קשות וחיים מורכבים אבל לא מתבגר משם, ואני ממש רוצה לעלות על מסלול של הכנעה זו שאני בא לה' בהכנעה ויודע את סדר העולם שיש מי שמשגיח והכל מאיתו ולא להילחם בזה , אני רואה סביבי אנשים חילונים אבל יש להם תפיסת עולם בריאה ומרגיש שמצליח להם, הם לא אנטי הם לא במרד מול ה' הם אולי חילונים אבל שקורה משהו הם אומרים זה לא שלי, מקבלים את המצב בהכנעה, מאמינים בקארמה גורם עליון ולא מורדים בו, ואני כל הזמן נלחם בו ראש בראש ותמיד מפסיד מן הסתם.
אשמח מבעל הבנה / ניסיון איך אני יכול להתקדם הלאה, ממש רוצה להיות יציב באמונתי, וגם שהולך לי שימשיך ללכת לי טוב וליהשאר בענווה ולא בגאווה כוחי ועוצם ידי, ולא לאבד הכל כמו שקורה לי כל הזמן
כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?
לתרום צדקה?
להוסיף לימוד תורה?
באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.
אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?
ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.
זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.
תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.
צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.
ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל.
ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת..
הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.
וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.
חזק ואמץ!
שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.
הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.
מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה.
אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו.
שתמיד תצליח.
כולנו גדלנו על המיתוס של "לעשות לשמה". מספרים לנו שדת זה לא רק שכר ועונש, אלא אהבה טהורה ואידיאולוגיה.
אז בואו נסתכל רגע על המפגש הכי אמוציונלי בתנ"ך: יעקב פוגש את יוסף אחרי 22 שנה. דמעות, חיבוקים, "ויבך על צוואריו".
ומה הדבר הראשון שעובר ליעקב בראש לפי רש"י? העולם הבא שלו.
תסתכלו בצילומים המצורפים:
רש"י מסביר את המילים "אָמוּתָה הַפָּעַם" בצורה מפתיעה: עד עכשיו יעקב חי בפחד שהוא ימות "שתי מיתות" (בעולם הזה ובעולם הבא) כי השכינה נסתלקה ממנו. ברגע שהוא רואה את יוסף חי, הוא נרגע: "מובטח לי שאיני מאבד עולם הבא".
שימו לב: לא שמחה לאומית, לא "קידום עם ישראל", אלא פוליסת ביטוח פרטית. "הרווחתי את הנצח שלי".
אם אצל "בחיר האבות" השיקול המרכזי ברגע השיא הוא הרווח האישי והפחד מאובדן העולם הבא, אולי הגיע הזמן להפסיק לייפות את המציאות? בסוף, כולנו – דתיים וחילונים – מונעים מאינטרס. ההבדל הוא רק במטבע.
אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי
אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.
אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא
אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..
מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח.
החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.
יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.
או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..
הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.
אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.
הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.
הרושם הכי בולט הוא במעשים.
העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.
עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.
כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר.
אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.
ממילא ברגע האמת חווים אותם בעוצמה אחרת לגמרי,
ואחר כך מקבלים מהם ערך מוסף להמשך השנה הבעל"ט.
אחרי שטעמתי את זה כמה פעמים ב"ה, כל חג שמגיע בלי הכנה כזאת מרגיש לי כמעט ריק.
מכירים את זה?
ואיך עבר עליכם חנוכה?
ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,
אלא אנחנו נכנסים לתוכם.
זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.
מצד אחד מזדהה עם דבריך,
מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות.
ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.
מה ההבדל בין השתיים?
אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.
אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.
זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.
נגיד את העוצמה של קדושת חנוכה לחיים של קדושה בפרטים הקטנים? תלמדו אותי
לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.
לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.
ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.
חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.
לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.
חג שמח
מישהו יודע למה סגרו את הפורום של חסידות ברסלב? או שרק לי הוא לא מופיע?
ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי
איזה כוונות אפשר לכוון בהדלקת נרות?
ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.
כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:
לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.
לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.
מעבר לזה:
להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.
לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.
לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.
לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.
לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.
יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?
לפרסם את הנס.
להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.
לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו.
