אם זו חתונת ביני"שים אפשר להביא גם מתנה.

אם זו חתונה קצת יותר בורגנית, כיום לא מקובל להביא פחות מ 250 ש"ח.

מה זה לק"י  ?

כסף.

הן באות לחתונה כדי לשמח אותי!

מקסימום מתנה קטנה..

את בת 20.. עוד לא הרווחת ממש כסף בחיים שלך, ואת חושבת שזה סבבה להזמין 100 חברות ולהפיל 100,000 ש"ח עלות חתונה (תלוי במספר המוזמנים) על ההורים.

בקיצור זה מאוד נחמד להיות יפה נפש, ולומר אני רק רוצה שחברים יבואו וישמחו אותי, אבל זה פחות נחמד להפיל הכל על ההורים, ולהיות לארג' על חשבונם.

להפיל את הוצאות החתונה שלך על המוזמנים.

אין לך הרבה כסף? תעשה משהו פשוט.

ונותנת כפי הנראה לי וכפי יכולתי כשאני הולכת לחתונה של חברה. כמובן זה משתנה לפי הזמן ולפי החברות.. כן...

ואני תמיד באה לשמח ואני מקוווה שאנשי השמחה מבינים את זה.

תכלס- מה אני אשמה שעושים אירוע מפוצץ ולא מצליחים לכסות?

בקנה מידה פנים מגזרי.

אבל מי שהולך לחתונה שהיא לא חרד"לית, צריך לפעול לפי הנורמות החברתיות המקובלות.

חרד"לים שמגיעים לחתונות בורגניות ומביאים מתנה או צ'קים של 150 ש"ח, מצטיירים באופן מגוחך וחריג מאוד.

ואפשר להתווכח על הנורמות, האם מנה של 200 ש"ח זו מנה "מפוצצת" או שמדובר בנורמה חברתית של קלאסה מינמילית. נכון יש אנשים שגרים בקראוונים, נוסעים בטרמפים ועושים חתונות במנות של 90 ש"ח ועושים מזה אידיאולוגיה של צניעות. אצל רוב האנשים זה פשוט נתפס כעליבות שנובעת ממבנה חברתי שמחתן ילדים לפני שיש להם יכולת כלכלית מינמלית.

נקודת המוצא שלך רואה בחרד"לים אנשים פרימיטיביים ש"עושים מזה אידיאולוגיה של צניעות".

מכיוון שנקודת המוצא שלך היא יחס של עליבות, לא תוכל להבין בכלל את הגישה הזו.

ואם זו צורת הכתיבה שלך -

אנשים כמוך שרק מתעניינים איך החברה רואה אותם ואיך הם מצטיירים,

ועוד עושים מזה אידיאולוגיה של "נורמה חברתית",

נתפסים כאנשים שעיקר חייהם היא המטריאליסטיות,

וזו בלי ספק עליבות שנובעת ממבנה חברתי שאף פעם לא מסתפק ביכולתו הכלכלית ותמיד רוצה עוד.

מבנה חברתי תרבותי של חשק,

שלא מתנהל לפי צורך אמיתי אלא לפי יצרים ודחפים בלתי נשלטים.

קיצוני?

גם אתה.

כאשר מתחתנים שני ילדים שאין להם מקצוע, שאין להם השכלה, שגם אם יתחילו ללמוד אחרי הישיבה יקח להם כמה שנים טובות עד שיתחילו להכניס משכורת סבירה, וכל זה כאשר כבר יהיו להם מספר ילדים..

כל זה מוביל לסגנון חיים מאוד מסויים, שבו בקושי גומרים את החודש, ובכל דבר צריך להסתפק מאוד מאוד במועט ולהצטמצם בהכל.

אז זה לא שהאידיאולוגיה אומרת לחיות בצניעות ובצמצום, אלא העובדה ששני בני הזוג לא יכולים לעבוד במשרות מכניסות, זה מה שמוביל לצמצום.

היא בד"כ יותר רשלנית!

שאפילו אם יש להם הרבה כסף, הם מבזבזים אותו על דברים מטומטמים, ומתלוננים שהם לא גומרים את החודש.

גורמת לאנשים לקטר שאין להם כסף לעוד טיול באירופה.. ואין להם כסף לקנות את הספת עור ב 16,000 ש"ח שתתאים לסלון בדירת החמישה חדרים המרווחת בגבעת שמואל..

נכון זה רשלני.

אבל זה בהרבה יותר אחראי מלא לגמור את החודש, ולהצטמצם על הדברים הבסיסיים ביותר. לגור במשך שנים בדלות נוראית, לצמצם באוכל, בנסיעות לחשוב פעמיים על כל פאלפל שקונים, לגרד לילדים בגדים מהאחיינים כי יקר לקנות חדשים..

יותר רשלני לגדל ילדים בלי יכולת אמיתית לגמור את החודש, מאשר לבכות בפינוק אבל עדיין מתוך רווחה כלכלית.

ואם הם באים לשמח חתן וכלה- לי נראה שעל המשפחות להבין ולקבל כל סכום שהוא...

הם לא באים לתוך מציאות כזו או אחרת בטעות,אלא הם רואים ערך בהקמת משפחה בגיל כזה,בהתפתחות זוגית בגיל כזה,בקיום המצווה בגיל שהם מוכנים לה..

מה שאתה מציג זו העדפה של החומר על הערך והרוח,בעיני מי שעושה זאת מספיק להצטמצם בשביל לקיים ערך נשגב כזה,מה גם שזה בע"ה מתוכנן לתקופה מסויימת בלבד..

כפי שאמרו במה זה שונה מחיי סטודנט שנמצא באותו גיל ?

כמובן שצריך לערוך חשבון אחראי,בסיסי אבל מעבר לכך זו החלטה שלהם וסדר עדיפויות.

אם אנשים רואים בזה דבר מגוחך או לא,זה לא רלוונטי לעצם המהות שאתם מדברים עליה,יש להם נורמות אחרות,שרירותיות. הם בוחנים את כל העולם,וכל חרק מתחת לכל סלע לפי הנורמות הללו,כיאלו והיו אמת מוחלטת,זה לא צריך להפריע בפני עצמו.אולי מצדדים אחרים צריך לשקול להביא יותר,אבל אני לא בא להמליץ דבר

אם אין לו את האפשרות לממן את זה שלא יעשה את זה (לרוב זה הרצון של ההורים ולא של הילדים שמתחתנים).

וזה לא הגיוני בכלל שחבר שבקושי גומר את החודש (והרבה זוגות נשואים חיים ככה, במיוחד אברכים, סטודנטים ומשפחות ברוכות ילדים) יביא מתנה לחתונה 200 ש"ח

הכסף הזה יכול להיות על חשבון טיפול שינים, קניה דחופה לבית, טיטולים לילדים או אפילו אוכל.

השאלה היא מה עדיף במקרה כזה- לא להגיע או להגיע ולתת מתנה קטנה יותר.

ואני בטוחה שרוב החתנים והכלות מעדיפים חתונה שמחה, עם הרבה חברים מאשר חתונה דלילה שכל חבר מביא מתנה גדולה.

זו בדיוק הטענה שלי.

לבוא לחתונה ולשים 200 ש"ח זה מוגזם.

אבל להתחתן, לעשות ילדים ולא לגמור את החודש, זה נורמאלי..

וזה בדיוק סדר העדיפויות הפגום, והיחס המעוות לכסף.  אם אתה סטודנט, בחור ישיבה.. אז אומרים לך אוי נכון מסכן אין לך 200 ש"ח לשלם לחתונה. אבל מצד שני כן מעודדים אותך להתחתן על סמך אותה דלפונות בדיוק. 

אם אין לך 200 ש"ח למתנה, אז איך יהיה לך כסף לשכ"ד לטיפולים רפואיים לילדים, לאוכל וכו'..

כלומר זה מצחיק שהביקורת היא 200 ש"ח לחתונה, כאשר אותה חברה דוחפת ילדים להתחתן בלי שום יכולת כלכלית (כי היי כסף זה עניין של בורגנים) ואז כשהם כן מתחתנים הם בוכים שהם לא גומרים את החודש, כי צריך כסף לאוכל טיטולים וכו'..

אתה יודע שזה אסור הלכתית?

זה שאחוז כ"כ גבוה מהעם מתנהג כמו מטומטם, ומשלם ממה שאין לו.

לא צריך לזלזל באחוז השפוי, שיודע לתת עדיפות לדברים החשובים באמת.

אם לשים יותר מ150 נניח כדי להתחשב בהוצאות שלהם, הרי "צריך לכסות את המנה",

או להתחשב בהוצאות שלי ולשים פחות... 

התכוונתי שאם 200 ש"ח בשבילך זו הוצאה כבדה (לא משנה אם זה על חתונה, או על מכנסיים..) הרעיון הוא שאם אין לך יכולת כלכלית, אל תתחתן.

וזו הסתירה הפנימית, שמצד אחד אומרים "מה אתה רוצה מבינ"שים אין להם כסף" וזו אמירה לגיטימית.. אבל מצד שני חושבים שזה לגיטימי שאותו בחור בלי שום יכולת כלכלית יתחתן ויוליד ילדים בלי יכולת לדאוג להם לצרכים המינמלים.

מבין?

העובדה היא שכשמתחתנים לא צריכים להיות עשירי העולם, וכן - אפשר להתחתן גם סטודנטים וגם אברכים - אני מכיר המון זוגות כאלו שמצליחים יפה מאוד לעמוד על הרגליים. היחס המעוות לכסף הוא שלך - כי כאשר מבינים מה באמת חשוב בחיים - וזה לא כסף - אז מבינים שניתן להתחתן, וכן, להוריד קצת את רמת החיים ממה שהתרגלת אליו, ולא לצאת לכל מלון שבא לך, ולא ללכת למסעדה פעם בחודש כמו שזוג בורגני עושה - כי העיקר זה לא כמה כסף יש לי כדי שאוכל לעשות איתו דברים שבא לי - אלא העיקר הוא איזה דברים באמת משמעותיים וחשובים אני עושה, ומכניס אותם למסגרת התקציב שלי - כלומר, לחשוב הפוך ממך. אז אדם מתחתן צעיר, ומביא יותר משני ילדים - כי הוא מבין מה באמת חשוב בחיים. אז נכון - לילד שלו כשהוא נולד אחרי שנה חתונה, בגיל 23, נגיד - לא יהיו כל הדברים חדשים,נכון, אולי הם יקנו שידה להחתלה מיד שנייה, אולי הם יקבלו מחברים עגלה, ואולי הבגדים יהיו בגדים שעברו אליהם מהדודה במצב טוב מאוד - שלא כמו אצל הבן של הזוג ה"בורגני", שהתחתן בגיל 28, עם משכורת משותפת של 12 אלף שקל על ההתחלה, וילד רק לאחר 5 שנות נישואים, שלא יהיה "כל טוב". ולאותו זוג גם יהיו רק 3 ילדים ככה שברור שכל ילד לכאורה יקבל יותר "רווח חומרי", לחעומת משפחת החרד"לים שעושה את מה שב-א-מ-ת צריך, שזה לא יותר כסף לכל ילד, אלא יותר ילדים, שהכסף יתחלק ביניהם - והם מביאים 6 ו7 ו8 ילדים. כן. זה מה שחשוב. לא הכסף.

הכסף הוא רק כלי - ותאמין לי, שכאשר יודעים לחיות, אפילו לא חייבים תמיד להרגיש ש"אנחנו מסכנים".

לא מינימלית, כי מתחתנים כשיש עבודה טובה וכו' (לפי התפיסה שלך...לא החרד"לים...) - אז למה למען ה' צריך את הכסף של האורחים? הם מסודרים לבד, שיארגנו8 את החתונה על סמך הכסף שיש להם...

אז זהו, שאתה חי בשקר - אם לא היו מביאים מתנות כאלו שמכסות את המנה - אז גם זוג לא חרד"לי שלא התחתן בגיל צעיר - לא היה הוא וההורים שלו עומדים בתשלום של 100 אלף שקל ללילה אחד, כאשר מחזירים להם, נניח, מהמתנות, "רק" 20 אלף. לא היו עומדים בזה. בכלל. ואז הרמה הייתה יורדת.

אתה חי בשקר - כי הנורמה החברתית היא מעוותת, מסתמכת על כסף של-א שייך להורים, אלא שייך לצ'קים שיגיעו מהאורחים!

צמי שחי בנורמה שצריך "קלאסה" - שיתכבד, שיממן את האירוע שלו מעצמו, לא מכסף של מישהו אחר!

ו"אידיאולוגיה של צניעות" - זה אכן אידדיאולוגיה, כי לא אני ולא ההורים שלי קבעו את מימרת חז"ל : "איזהו עשיר - השמח בחלקו" - ולא בחלק של הצ'קים של חברים של ההורים שלו. "להסתפק במועט" - זה אכן אידיאולוגיה - ואידיאולוגיה טובה!

זה שמישהו תופס את זה כעליבות - בעייה שלו! הרבה יותר עליבות זה שהוא בוחר להביא רק 2 ילדים, ולהיות שקוע כל החיים שלו 24/7 לפעמים, בעבודה... (אני לא אומר שכולם כאלו - רק מקצין כדי שתבין).

להצטייר באופן מגוחך וחריג - קודם כל, זה רק מול בעל השמחה, הרי לא כל האורחים יודעים כמה אני מביא - ואם בעל השמחה חושב שאני חריג וכועס עליי שהבאתי ככה - אז מצטער מאוד, היה כדאי שאדע את זה מראש, כדי לא להגיע לחתונה של אדם רדוד כל כך. זה פשוט נורא, שאורח "נמדד" על פי הצ'ק שקיבל.

דבר ראשון רוב הזוגות לוקחים את הכסף לזוג הצעיר ולא מביאים אותו להורים אז זה לא הכי קשור.

דבר שני-אם זה קשה לך-תעשה מנות זולות לחברים או תצמצם דברים אחרים. זה לא נראה לי הגיוני לצפות שכל מישי שהייתה איתי באיזה שהיא צומת בחיים תביא לי 250 שח. 

דבר שלישי-אני מדברת על עצמי בלבד ,ולא אומרת לך מה לעשות. זו דעתי וכך אני רוצה שחברות שלי ינהגו..

זוג בורגני ממוצע (חילונים ודתיים) מכניסים ביחד כ 15,000 ש"ח נטו בחודש, והם חיים בהתאם, נסיעות לחו"ל , חוגים לילדים, בגדים ממותגים, יציאה קבועה לבתי קפה ומסעדות וכו'..

במגזר החרד"לי, מתחתנים בני 20, הבחור לומד ובלי מקצוע, הבחורה בקושי סיימה שרות לאומע, אין להם גרוש על הנמה.. אז שוכרים קראוון במעלה חרמש ג' ב 700 ש"ח.. עד גיל 22 יש להם כבר שני ילדים, ואז כבר אי אפשר ללכת ללמוד, אז נשארים לגור בישוב וכו' ומגרדים את החודש וחיים בצמצום כל החיים, כי ככה זה כשאין שני בני זוג שעובדים במקצועות חופשיים..

זה שמגזר מסויים בחר לחיות בדלפונות, זה לא אומר שהסטנדרטיים של שאר הציבור הם "מפוצצים". ובמילים אחרות "כבד" עליכם 200 ש"ח, תאשימו את דלות ההכנסה שלכם, אבל אל תהפכו את זה לאידיאולוגיה.

ואני לא מצדיקה אותם, ואני לא חושבת שאני הייתי עושה את זה,

אבל כשזוג כזה בא לשמח חתן וכלה, לדעתי צריך לקבל כל סכום שיביאו, גם אם זה מעט.

נראה לכם קצת? שיהיה להם קשה? אז אל תזמינו אותם! הם באים לשמח אתכם!

מתנצלת שאני נשמעת ככה. זה מקומם אותי כשמדברים כך..

אתה רוצה את חיי ההוללות החילוניים שמתחילים לחשוב על להתחתן בגיל 30 (אחרי איזה 8 בני זוג שכבר גרת איתם ביחד) ואז מתחתנים בגיל 32 עם תואר שני ביד, מביאים 2 ילדים לעולם, ושליש מהשנה נמצאים בחו"ל??

או שאתה מבין שהחיים יש בהם קצת יותר מרווחה כלכלית???

צא מהסרט הזה של חרדלים! גם רוב חבריך הפתוחים, הנאורים והליברלים, חיים בצמצום עד שעובדים מסודר!

למה לקבל ביקורת ענינית כשתמיד אפשר לנפנף אותה במילת הקסם "החילונים ההוללים האלו"

ואל תנפנף לי ברצון ה'.. על הרמב"ם שמעת ?

וברור, כשבגמרא כתוב בן 18 לחופה - ברור, מדובר שיש לו כבר בית ועבודה וכו' וכו'... <צ>

אז לא, מין הסתם יש תשובות לרבנים על מה שאתה מעלה, ומין הסתם, גם אדם שמצליח לשכור קראוון במעלה חרמש ג' אחרי החתונה - גם הוא נחשב במידת מה "אדם שיש לו דירה", ומין הסתם גם אברך שעובד לפרנסתו במניקוי בתים ואשתו הסטודנטית ממלצרת ותופרת לפרנסה בנתיים - כל עוד הם חיים ולא מתים, זה בסדר - ואפילו להיעזר בהורים מעט בתחילת הנישואים זה לא בהכרח דבר רע - בעבר כשהתחתנו עוד צעירים יותר, ת-מ-י-ד ההורים היו חלק מהמשפחה של הזוג הצעיר...היו חיים בחמולות.

וכמו שאמרו פה מעליי - אם אדם יחכה שתהיה לו דירה באמת, מסתמא הוא יתחתן בגיל 45-50, וגם זה רק אולי...(משכתנא היום היא בערך ל20-25 שנים, ועוד צריך סכום התחלתי שגם לגייס אותו לוקח זמן...)

ב"הצלחה עם הגישה הזאת

הוא יוכל לשלם משכנתא...

בגישה שלך? זה יהיה הרבה יותר קשה אם אפשרי בכלל.

ההורים שלי אומנם לא זוג "צעיר", אבל בהחלט לאחר קצת יותר מעשר שנות נישואים, הגיעו למצב שיכלו לעמוד בתשלום משכנתא, ועברנו מדירה לבית פרטי כמו שהם חלמו (למען האמת, אז המחירים גם היו קצת יותר שפויים מהיום, וגם, לא במרכז, אז גם זה משפיע על המחיר - אבל את כל הדברים האלו זוג צריך לקחת בחשבון) - אז נכון, עד אז גרנו בשכירות, גם היא יחסית נוחה לדירה מאוד סבירה - אבל אין שום רע בשנים הראשונות של הנישואים עד שמתייצבים, לגור בשכירות, וכאשר מיוצבים ויש קצת חסכונות, וניתן להיעזר קצת בהורים - אפשר גם לעמוד במשכנתא - גם זוג שהתחתן צעיר (הוריי התחתנו בגיל 20, שניהם) ויש לו יותר משני ילדים וכלב. 

אז כן, זה אפשרי - ואני מכיר עוד הרבה משפחות כאלו אצלנו ובכלל, אפילו עוד יותר צעירים ובתים אפילו יותר יפים - פרטיים! לא רק דירה!

מי שישר על החתונה רוצה משכנתא לדירה בצפון תל אביב או במגדלי פאר בהרצליה/רמת גן/כפר סבא/גבעת שמואל - מצטער, הוא חי בסרט, אלא אם כן שם המשפחה של אבא שלו זה תשובה.

מצטער, לא קונה את הדיבורים האלו - ולא, ממש לא מדובר בציבור דלפון, אלא בציבור שיש לו סדרי עדיפויות קצת יותר חשובים - נגיד, מאשר לחיות עם שני ילדים וכלבה במרכז תל אביב, להביא יותר ילדים...

ולא, גם זוגות חילוניים רבים שמרוויחים הרבה יותר מזוג חרד"לי ממוצע - ישמחו לוותר על הוצאה חודשית קבועה למתנות לחתונות, אם רק המנהג המגונה הזה יבוטל.

חתונה מעולם לא הייתה אמורה להיות מפגן ראווה של "תראו איזה אירוע מפוצץ אנחנו יכולים להרים - בזכות הכסף שלכם". הרי ברור שאם במשך שלוש שנים כל המוזמנים היו מביאים סכום כסף שמכסה רק רבע מהמנה שלהם, בממוצע - גודל האירועים היה קטן בהרבה, ואף אחד לא היה נפגע מזה כולל השמחה - למעט, אולי, בעלי האולמות ואולי כמה מלצרים שלא הייתה להם עבודה במלצרות. אבל הם לא סיבה בשבילה שווה להוציא כספים מיותרים על כלום. יש אנשים שמגיעים ל200 אלף שקל על ערב אחד - בשביל מה? בשביל מה??????

אם זאת אידיאולוגיה חיובית בעיניך - אני מרחם על אנשים שזאת דעתם, ושמבחינתם כסף של אחרים כבר בתוך הכיס שלהם. 

אתה רוצה לעשות חתונה מפוארת, בבקשה - תארגן חתונה בשלושה מליון שקל, אבל תכתוב על ההזמנה ששום כספת לצ'קים לא תוצב בכניסה לגן האירועים והציבור נדרש ל-א להביא מתנות. ואז סבבה. (למען האמת, גם אז לא סבבה, אבל לפחות זה הכסף שלך - אתה רוצה לשרוף אותו סתם, תשרוף - למרות שזה אומללות ונלעגות - אבל תשרוף אותו על ערב אחד. כשמדובר בכסף של 400 מוזמנים - זאת פשוט גניבה בחסות ה"תרבות". ממש ככה, אין מילה אחרת)

לדעתי רוב הזוגות מרוויחים יותר מ15 אלף[גם אם היא עובדת במשרה חלקית זה אפשרי].

ובמצב שמרוויחים ככה- זה סביר, בכל זאת יש הוצאות לא קטנות היום...[תחשבו מזה לממן אולפנות וישיבות רק.... שהשכר לימוד בהם גבוה.]

ולמרות זאת ניתן לתת בשכר הזה סכום מאוד יפה למתנה.

נכון, את לא אמורה לתת לפי הציפיות,

את לא אמורה להוציא 500 ליחיד כי כך עלתה המנה כשאין לך.

אבל אפשר לתת סכום מכובד, וכן, גם לכסות את המנה כשהיא בתחום הלא מוגזם.

קישור

לפי הנתונים, משפחה ממוצעת בארץ מביאה פחות מ-12,000 ש"ח ברוטו.

חישוב כללי ומהיר:

מס הכנסה + ביטוח לאומי/בריאות - 2160

שכ"ד (ממוצע) - 3500

חשמל -

מים -

גז -

ארנונה -

מיסי ישוב/עירייה/בניין -

אוכל -

ביגוד -

טלפון + אינטרנט -

ביטוח רפואי -

הוצאות רכב (ביטוח + טיפולים + דלק) -

מוסדות חינוך -

הוצאות שוטפות נוספות (טיטולים, מטרנה וכו') -

הוצאות מזדמנות (נופש, קניית מחשב, תיקונים למיניהם, דו"ח חנייה/משטרה וכד') -

חסכונות -

אמנם אני חושב שהכתב מגזים קצת, אבל זה יכול לת קריאת כיוון. הוצאה משפחתית לחודש

"זה שמגזר מסויים בחר לחיות בבזבוז, זה לא אומר שהסטנדרטיים של שאר הציבור הם "רשלניים". ובמילים אחרות "מזלזל" עליכם 100 ש"ח, תאשימו את הראוותנות שלכם, אבל אל תהפכו את זה לאידיאולוגיה."

אה, זה לא הציטוט שלך? דומה מספיק, רק מנקודת מבט אחרת...בכל מקרה- "מדובר בעניין תרבותי".

ויש לי עוד הרבה מה להגיד אבל מספיק להפעם (אני כמו ותן טל בעניין הזה, וכבר חפרתי פה מספיק על הנושא)

(מעניין אותי מה יקרה אם אני אגיד שהייתה לי חתונה יחסית פשוטה, לא אנקוב במחירים מדויקים אבל ב"ה שהצלחנו לעשות דברים בפשטות, ולא היה אחד שהיה חסר לו משהו. שמחה בטוח לא היה חסר ב"ה, ואתה יודע מה? זה הרווח הכי גדול שהיה לנו מכל העסק הזה, סלחו לי על בחירת המילים.)

התרבות הקלוקלת הזאת נמאסה כבר מזמן - ודי עם השטות ש"זאת התרבות היום וכולם בסדר איתה", כי לא - ממש לא. גם זוגות שמרוויחים 15 ו20 אלף שקל בחודש ביחד, מבורגזנים - גם מהם, רבים רבים ממש לא שמחים על ההוצאות החודשיות האלו שנופלות עליהם במעטפה של הזמנה כל פעם מחדש. זה פשוט שטות שנוצרה בדורות האחרונים ממש. תראה לי מישהו לפני 40 שנה שחגג בצורה ראוותנית כזאת כמו היום? זה רק בגלל ש"כאילו" אפשר - כי יש אשראי ויש מינוס וכו' וכו' - אז "מרשים" לעצמם" - אבל התרבות הזאת היא קלוקלת וצריך לבער אותה. נקודה. וזה לא קשור כלל וכלל לחיי דלפונות.

אם רוצים אותי בארוע, אני לא אמורה לממן אותו.

אם לממן - אני אבחר יום, מסעדה ואם מי ללכת.

כמה כסף לשלם על הארוע, גודל המתנה צריך להיות קשור בתחושה ולא בשום דבר אחר.

(ולמען הגילוי הנאות, ובמיוחד בשבילך פיטר פן - 

עברתי מזמן את גיל ה 20, אני מממנת הרבה מאד דברים, והמשכורות לא מהגרועות בשוק)

אבל חתונה זה לא על חשבון האורחים!!

(חוץ מאחד בדרישה של הצד השני)

פשוט במקומות פשוטים יותר

שעלה משו כמו 100 מנה ופחות, היום אחרי העלייה במחירים לא יודע כמה הם עולים ואז גם 100 זה מכסה את עצמו

וכן אחת הסיבות היא שהמשפחה וכאלה לא יכולים לתת צ'קים גדולים ושלא ירגישו אי נעימות

שגם אם מנה עולה 500 ש"ח, את לא צריכה להתחשב בנתון הזה.

את הגעת בשביל לשמח כלה, לא הגעת לבזבז כסף, אז לדעתי את לא צריכה להתחשב בהם.

אם מארגני החתונה החליטו לבזבז כסף, זו בעיה שלהם, ושלהם בלבד!

מכיוון שכיום ידוע (לפחות בציבור הדתי), שחלק מהמוזמנים בעיקר החברים של החתן והכלה,

חסר להם ביסוס כלכלי, אז לכן כל סכום שיבוא מהם יתקבל בברכה.

אני חושב שמומלץ לתת לפי רמת הקרבה שלך לחתן/כלה, בלי קשר לעלות המנה.

נ.ב.

אם מדובר בחבר טוב, הייתי עושה לו שירות כלשהו שעולה כמה מאות שקלים, וכשהוא רצה לשלם, אמרתי לו שזה מתנה לחתונה.

כמו: לבנות ארון, לצבוע חלק מהבית, לבנות לו מחשב ולהכין אותו לשימוש, עזרה בהובלות וכד'.

אני לא חושב שצריך לתת 500 שקל אם המנה עלתה ככה, כאשר זה לא מתאים לך.

אבל צריך לשמח את בעלי השמחה, ולכן תנסה לשער האם בעלי השמחה מעדיפים שתגיע, גם אם לא תכסה את עלות המנה שאתה אוכל, או שהם מעדיפים שתשאר בבית. 

לפעמים אפשר להגיע רק לריקודים וכדו', כך שלא תהיה עלות לבעלי השמחה.

היא כיסוי העלויות, אני פשוט לא אגיע לחתונה כזאת.

אני מגיע כדי לשמח את החתן והכלה - זו המצווה!

אם הם מביאים לי הזמנה, אני מקווה שהם ישמחו לראות אותי גם בלי שאשתתף איתם בהוצאות.

ההחלטה אם להשתתף איתם בהוצאות, תהיה שלי בלבד, בלי ציפיות מהצד השני.

וגם אני לא מצפה שהאורחים בחתונה שלי ישתתפו איתי בהוצאות,

מי שלא רוצה הוצאות גדולות לחתונה - שיעשה חתונה פשוטה או שיתחתן ברבנות.

זה לא בריא וגם לא הוגן לסמוך על האורחים בדבר כזה - זה דוחה ומגעיל!

הסיכוי שהזמינו אותך בשביל המתנה נמוך מאוד.

מה שכן יותר סביר, שיש אנשים שישמחו לראות אותך בחתונה, אבל רק בתנאי שזה לא יעלה להם כסף.

אני לא אומר שזה המצב בד"כ, והרבה יותר יפה כשזה לא כך, אבל לפעמים אפשר להעריך שזה המצב, ואז לא לבוא אם זה לא מתאים לך לכסות את העלות.

מה שזה אומר, שזה כנראה לא מספיק משמח אותו שאני מגיע לחתונה.

ואכן, אני לא אגיע.

כי גם אם תשאר בבית אתה תכסה את העלות.

כך שמטרת ההזמנה היא שתבוא.

אני חושב שלא כדאי להתרעם על מישהו ששמח לראות אותך ועוד כמה עשרות חברים בחתונה שלו, אבל אין לו רצון/ יכולת לשלם 200 ש"ח, עבור כל חבר.

כמו שלא נכון להתרעם על מי שרוצה לשמח את החתן, וגם לו אין את הרצון/היכולת לשלם על זה.

כעיקרון, פתרון טוב לעניין הוא חתונה זולה, אבל לפעמים יש גורמים נוספים שמתערבים. 

מה נעשה אם חלק ניכר מהמוזמנים כאלה, שלהיות בחתונה שבעינינו פשוטה ויפה בעיניהם זו חתונה עלובה שלהיות בה זה עונש? [והם מצידם מוכנים לתת מתנות שיכסו עלות של מנה יקרה יותר].

מה נעשה אם החתן היה שמח לחתונה פשוטה, אבל בעיני אבי הכלה זה עקרוני שלא?

אגב, גם לי הרבה יותר נעים להיות במקום שבו אני בטוח שאף אחד לא מצפה ממני למתנה.

כולם מתרעמים על התפיסה לפיה לכאורה צריך "לשלם \ לכסות את המנה", ואז בהתאם יש את תגובה, הם צריכים להיות שמחים לקראתי בלי קשר למה שאני מביא. (שזה דבר נכון בהחלט)

אבל זה לא העניין בכלל.

אני דיברתי על נורמות חברתיות.

כאשר מגיעים בפעם הראשונה לבית של ההורים של בן הזוג, מביאים מתנה קטנה. למה? כי זו נורמה נימוסית בסיסית. האם הם אמורים לקבל אותי יפה גם בלי הבונבוניירה או בקבוק היין ? בודאי שכן. האם זה יראה חסר טאקט וחסר נימוס לבוא בלי כלום - כן.

יש נורמה חברתית מקובלת.  אפשר לחלוק עליה, להתווכח עליה, להתקומם נגדה, כל זה יפה ונכון. (למרות שגם פה אני מאמין שההתנגדות לנורמה, קשורה למניעים יותר פרקטיים מאשר אידיאולוגיים, וכבר הרחבתי בנושא)  כל זה לא סותר את העובדה שמי שלא מתנהג לפי הנורמה הזו, מתנהג בצורה לא מנומסת וחסרת טאקט בסטנדרטים של המזמינים.

אתה צודק שמדובר בנורמות חברתיות.

אבל יש נורמות חברתיות שהן חיוביות, ויש נורמות חברתיות שהן מעוותות.

הפרקטיקה והאידאולגיה במקרה שלנו הולכות יד ביד.

אני חושב באופן פרקטי איך לחסוך כסף,

כי מבחינה אידיאולוגית אני חושב שזה לא נכון לבזבז סכום גרנדיוזי של כסף על אוכל לערב אחד.

וזה לא משנה מבחינתי מי זה שמבזבז את הכסף - האורחים או בעלי השמחה.

ול'אדם כל שהוא', לפי הגישה שלך יוצא משהו מעוות.

בעל השמחה מעוניין שהאורחים הם ישלמו לו על השמחה שלו, והוא קובע למעשה סטנדרטים גבוהים כדי שישלמו לו הרבה.

כלומר, את התדמית שלו הוא בונה למעשה על הגב של האורחים - זו חשיבה מעוותת!

רוצה להראות לעולם שהוא עשיר ומכובד => עושה חתונה יקרה (מעבר ליכולותיו) => גורם לאורחים לשלם.

וגם החשיבה שאני רוצה שתגיע לחתונה שלי אבל שתשלם על זה, היא קטנונית.

כי בסופו של דבר, ההזמנות הדדיות.

כי אם הזמנתי חבר, אז גם הוא אח"כ מן-הסתם גם יזמין אותי.

ואם אני הגעתי לחתונה של דוד שלי, מן הסתם גם אחיינים שלי יגיעו לחתונה שלי, וגם הדוד היה בחתונה של דוד שלו.

אז במקום שאני אגיע לחתונה שלך ואשלם על זה ואח"כ אתה תגיע לחתונה שלי ותשלם על זה,

אז פשוט כל אחד יעשה את החתונה שלו לפי יכולותיו ורצונותיו, ובלי לפתח דרישות מהאורחים.

ואז זה גם פותר את האשליה האופטית שכתבתי למטה. (כאן וההמשך)

מבחינתי כל הנושא הזה חרג מעבר לכל פרופורציה בעולם היום - אנשים למעשה קונסים זה את זה שוב ושוב ושוב, סתם. מייצרים אירוע ענק, ראוותני ומוגזם בהנחה שהנקנסים שהזמינו לחתונה (לא מוזמנים יקרא שמם, כי אם נקנסים) - יכסו את המחיר שהם עצמם קבעו.

שטות אחת גדולה. ולכן צריך לשנות את זה. 

בהחלט אדם שאין לו הכנסה קבועה - לא צריך להרגיש שהוא "חייב" לתת סכום רציני, או בכלל להגיע - חברה שאת לא מספיק קרובה אליה, ואת יכולה לוותר על ההגעה בלי להרגיש רע עם עצמך - תוותרי על ההגעה (מה החברה עצמה תרגיש פחות רלוונטי כאן, כמה שזה נשמע גרוע - הנקנסים הם אלו שצריכים להרגיש אם מתאים להם להגיע או לא, ולא להתחשב ב"מה יגידו בקונסים").

וגם אדם שיש לו הכנסה קבועה ורצינית - לא הגיוני שהוא יקבל קנס, לעיתים כל שבוע, של 200-250 שקלים.

פעם מתנה הייתה מתנה, או שכסף היה באמת לצורך הזוג עצמו בלי קשר למה קיבלו או לא קיבלו הנקנסים על הצלחת באולם המפונפן. היום גודל הצ'ק נקבע לפי גודל האירוע והאולם.

אדם שמרים אירוע של חתונה - צריך לצאת מתוך הנחה שא-ף אחד לא יביא לו סכום שיכסה את המנה שלו, אפילו לא חצי מהמנה - ועל בסיס זה להחליט כמה כסף יש לו לחתונה. אדם צריך לארגן חתונה על סמך היכולות שלו (של שני הצדדים כולל ההורים, כמובן) - ולא על סממך ה"יכולות" של המוזמנים.

בעזרת ה' בחתונה שלי, החתונה תהיה על סמך היכולות שלנו, ממש לא מעניינת אותי חתונה שכל מנה בה עולה 200 שקלים - זה מוגזם לחלוטין, ובהחלט ניתן למצוא דרכים צתנועות יותר לחגוג את העובדה שאתה והיא נכנסים בברית הנישואים.

לסיכום החלק הזה, וכמענה אמיתי לתשובתך כפי ששאלת: תני כמה שאת י-כ-ו-ל-ה, ולא כמה שאת חושבת שאת צ-ר-י-כ-ה לתת. תחשבי עם עצמך ועם המאזן הכנסות-הוצאות שלך, מול מאזן יחסי החברות-קרובים יותר או פחות - אל החברה המתחתנת, וכמה את מעוניינת לצ'פר אותה - וככה תחליטי כמה את יכולה ורוצה להביא.

ויהי רצון שלאט לאט בני אדם יתפקחו מהאשליה שהם חיים בה וגוררים את עצמם בכוח לתוכה בטענה "זאת החברה", ו"איך אני אמצא אולם במרכז שמנה בו עולה פחות מ200 שקל?" (תשובה: מי אמר שצריך אולם, ומי אמר שצריך מאות מוזמנים, ומי אמר שצריך מנה ראשונה אמצעית אחרונה, בר כיבוד בהתחלה וקפה ותה בסוף? ומי אמר שבכלל צריך להזמין כל אחד שאתה מזמין - ואולי ההזמנה היא יותר לצורך ההרגשה של ההורים של אירוע גדול ופחות מתוך הרגשת קרבה מצד המוזמנים - שרבים מהם ככל הנראה היו שמחים להישאר לילה לבד עם אשתם בבית בלי להוציא מאות שקלים על זוג שהם מכירים רק את האבא של אחד מהם...).

אני קורא לחבר'ה באתר הזה להיות הראשונים שיעזרו למצב להשתנות - כמו בתורת החיים שם חתונה עולה עד 30 אלף שקל - ולהרים חתונות צנועות ושמחות בהרבה (כי הרי השמחה לא מגיעה מהמנות של ה200 שקל אלא מהרגליים של החברים והחברות, ומהמנגינות שבוקעות מהרמקולים - בין אם להקה ובין אם די-ג'יי.

מצטער על האורך - זאת פשוט הייתה הזדמנות שוב לפרוק כאן את מה שהוותיקים כבר מכירים ממני

ובטח לא לוקחת מההורים בשביל זה

ואתם לא חושבים, מה יחשבו עליי?  ...

הרי לא כולם כמו הציבור שלנו, מקבל כל סכום באשר הוא- כי מה שחשוב זו השמחה של החתן והכלה..

מי שמקבל מתנה צריך לשמוח במה שהוא מקבל. אף אחד לא חייב לו כלום!

שמחת חתן וכלה צריכה להיות בכך שחבריהם זוכים להיות שותפים איתם לרגעים הנשגבים האלה.

לא במתנות שהם יביאו.

מי שמזמין חברים על דעת המתנות שהם יביאו, עדיף שלא יזמין.

זה אומר שהוא לא שמח בהם אלא במתנה שלהם.

בחתונה שלי רוב החברים לא הביאו כסף,

וגם המתנות שהגיעו לא הלכו אל ההורים שלנו לכיסוי הוצאות, אלא אלינו.

אז נכון, עשינו אירוע יחסית צנוע,

אבל מכובד מאוד, שמח מאוד,

וקיבלנו על כך תגובות מדהימות מכל מי שהיה.

צנוע לא שווה "מבאס".

צנוע = יודעים את מקומנו, לא קופצים מעל הפופיק,

ויודעים להבחין בין עיקר וטפל.

שיודע שכולם יחשבו "מה יחשבו עליי" ויביאו ככה וככה רק כי לא נעים...

מצטער, זה לא שמחה שאני הייתי רוצה ולא נראה לי אפילו שרוב הזוגות הצעירים באמת רוצים את זה. לרוב זה מגיע בעיקר מההורים שמתחושות של "אני חייב להרים את האירוע של החיים שלי כי כולם רואים", יוצאים מכל פרופורציה.

ואולי אני חי בחברה עם נורמות אחרות

אבל אני לא נותן שום דבר בחתונות

שום דבר בריבוע!

השקעתי בשביל החתן בביזבוז של ערב, בכסף של הנסיעה, בכסף של הבייביסיטר

שיגיד תודה!

אני צריך עוד לשלם?

אין לי ענין לבוא, אני בא נטו בשביל שישמח, למה שאני אשלם לו על טובה שאני עושה לו?

ובאמת כשאנחנו מתכננים את הבר מצוה של הבן שלי, אני יוצא מנקודת הנחה שלא נקבל מתנות

(אולי יהיו 2 אנשים שיתנו צ'ק...)

ובאמת אנחנו עושים נורא נורא נורא פשוט

יש לבן שלי חברים שההורים משקיעים, כי אצלם מקובל לתת צ'קים לפי רמת האולם, אז הם משקיעים באולם יפה כמו השקעה כספית, שתביא רווחים

ובסוף נשאר להם עודף

 זה אנחנו, ואנחנו לא מתביישים בזה..." *זו תשובה*!

זה לא הולך כמו שאתם מתארים, עולם החתונות הוא אפל ואכזר!

למצוא מנה בעשרים שקל?

אתם מדברים אולי על שולחן שניצלים? כי אפילו לזה זה לא המחיר!

אולמות לא יפזלו אליכם עם פחות מ100 בערך למנה (זה מחיר שערורייתי, אולי במושב מבודד),

וזה לא כולל שאר הוצאות..

אז לזוג הצעיר לא נשאר הרבה מהמתנות, אלא אם ההורים משלמים.

אל תדאגו, לא עושים עליכם קופה .

נתראה בשמחות.....

*****ואם אתם רוצים לבוא בחינם, פשוט לא להתיישב לאכול.

*****למרות שאני לא הייתי כועסת אם מישהו לא משלם, זה הפסד אבל מובן לגמרי, הם באים כדי לשמח אחרי הכל!

מזכיר קצת את שיטת הפרמידה (למי שמכיר).

את מסתכלת רק על האירוע עצמו, אבל בטווח הארוך את וכל האורחים מפסידים, והיחידים שמרוויחים ובגדול זה בעלי הקייטרינג/אולם.

נעשה את החישוב:

500 מוזמנים * 180 ש"ח למנה = 90,000 (עלות החתונה)

500 מוזמנים * 240 ש"ח מתנה = 110,000 (סכום המתנות)

250 (מספר החתונות שבערך תהיי בחייך) * 240 ש"ח מתנה = 55,000

250 (מספר החתונות שבעלך יהיה בחייו) * 240 ש"ח מתנה = 55,000

סכום המתנות פחות עלות החתונה פחות המתנות שאתם תצטרכו לשלם = 90,000- ש"ח (עלות החתונה)

(החישוב יוצא אותו דבר בכל מספר מוזמנים או עלות מנה וסכום מתנה, רק שהמספרים ישתנו בהתאם.

כלומר, תמיד תשלמו בסוף את עלות החתונה שלכם.)

מה שיצא זה, שבטווח הארוך את משלמת (לפחות) את הוצאות החתונה שלך, אבל פשוט בתשלומים.

כלומר, שאמנם זה נראה שיצאתם מורווחים (כלכלית) מהחתונה, כשלמעשה בפועל סתם בזבזתם כ"כ הרבה כסף על אוכל לערב אחד.

נכון שחתונה היא אמורה להיות הוצאה כלכלית, אבל אני לא אשקיע על ערב אחד חולף, סכום כזה גדול.

אני מעדיף להשקיע את הכסף בדברים הרבה יותר חשובים.

אם אתה רוצה להזמין כמות גדולה, תשכרו מקום וקייטרינג פרטי?

לא בטוח שזה יותר זול, וזה כן הרבה יותר מסובך.

לא דיברתי בכלל על פרקטיקה, רק אמרתי שהגישה הכלכלית של לעשות חתונה יקרה ושהאורחים ישלמו,

ואז נוצרת אשליה אופטית שהחתונה מכסה את עצמה ואפילו החתן והכלה מרוויחים.

כי הם שוכחים שהם מתחתנים רק פעם אחת, והם הולכים להיות אורחים בחתונות מאות פעמים (ולשלם על זה).

ולכן הגישה הזאת, היא גישה כלכלית מעוותת ולא מוסרית.

דבר שני בקשר למה שכתבת, הפתרון שהבאת להוזיל עלות חתונה הוא בהחלט לא נכון.

כדי להוזיל עלות חתונה,

א. צריך לא להזמין את כל האורחים שלא מוסיפים לשמחת חתן וכלה - שזה קרוב לחצי מהאורחים.

ב. ללכת לאולמות יותר פשוטים ולהזמין מנות יותר זולות (שדרך אגב הן לא פחות טעימות ומשביעות).

(תגובה בעיקר לדבריו של פיטר פן)

מה שכחנו?

את הקב"ה.

נכון, אין ספק שחייו של ה"בורגני" הם טובים יותר מבחינה חומרית. דירת 5 חדרים עם רהיטים חדשים, 6 סוגי קורנפלקס בבוקר , 2 מכוניות חדישות ו-2 טיולים לחו"ל בשנה זה דבר מפנק נורא שזוג "חרד"לי" צעיר אינו יכול להגיע אליו.

אבל.. מטרתנו בחיים, הסיבה לשמה נבראנו, היא לדבקה בה'. זהו באמת היסוד הפשוט שצריך לשים מול עינינו תמיד.

בין אם נתייחס להלכה כפשוטה לגבי גיל הנישואין ובין אם לאו, עדיין רוח התורה דורשת להתחתן כמה שיותר מוקדם. הסיבה היא כמובן, הרצון והשאיפה לבנות בית יהודי על בסיס הקדושה והטהרה.

מה עדיף? בית בורגני מבוסס כלכלית היטב שהתורה בו אינה, על פי רוב, תופסת מקום מרכזי? או בית צנוע שהדבר העיקרי המונח בו על השולחן הוא התורה ועבודת ה', והחיים הם בצניעות ולעיתים צניעות יתירה?

(אמנם יש אופציה של שילוב בין השתיים כמובן, אך מה לעשות שלרוב מי שדוחה את הנישואין מלכתחילה עד אחרי הלימודים וההתבססות, לא פועל בצורה בצורה כזו)

לי ברור מהי העדיפות.

ונקודה נוספת חשובה גם היא - "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי, ח', ב'). אני יכול להתכלכל בכבוד בצניעות ולהיות מאושר בחיי, ואני יכול גם להיות הייטקיסט נחשב וברגע אחד למצוא את עצמי נבעט מהחברה ו...לא סוגר את החודש. 
הכל בידיו של הקב"ה, והאם הוא רוצה שנחייה "חיים בורגניים" או "חיים חרד"ליים", נראה לי שהתשובה ברורה.

אם מנה סבירה עולה שם 150-300, כבר עדיף להתחתן בירושלים שם העלות של החתונה היא חצי + להתחתן בעיר הקודש.

אם את רוצה בשביל זה לשלם על החתונה עוד כ-50,000 ש"ח, אז שיערב לך.

וליעל, רוב האולמות באזור ירושלים לוקחים סביב ה-100 ש"ח למנה. (פאלאס, נוף-ירושלים, שער בנימין, צרעה, מצפה יריחו ועוד)

אז כנראה שהלכתם לאולם יקר כדוגמת רמת-רחל.

ותחשבי שכל 20 ש"ח למנה זה מצטבר לכ-10,000 ש"ח, כך שזה הבדל גדול.

גם ברוב האולמות הנ"ל, אפשר להשיג תעריפים יותר נמוכים אם פונים דרך גופים חיצוניים כדוגמת כושרות וכד'.

(זה מה שרוב החברים שלי עשו, יכול להיות שלא עשיתם את זה ולכן יצא לכם יקר.)

אני לא מכיר את האולמות בדרום, היא אמרה שאלו המחירים שם (כלומר יקר).

ובפערי מחירים האלה, אפילו לארגן מערך הסעות ארצי יצא הרבה יותר זול.

השאלה כמה את מוכנה לשלם בשביל איכות האוכל והשירות (שזה בד"כ ממש לא קשור בהכרח למחיר)?

כשזה מצטבר לעשרות אלפי שקלים, אז הפערים מתגמדים לעומת הכסף.

בגדול כשלא נמצאים בסביבה שהעיקר שלה הוא לימוד התורה ממילא הרמה הדתית יורדת

אגב, התגעגתי אליך... 😁

תמיד הייתי כאן

פעמים, כשאני מסתכל ממרום גילי, לא על עצמי אלא דווקא על הצעירים החדשים בישיבות, זה נראה שהאווירה והחברה והתפקיד של הישיבה בעיניהם (ובעינינו) גורמת לשינוי. פתאום אנשים מגדילים כיפות, מסתובבים עם ספרים ביד, חושבים שכל התפלספות היא פילפול וכו' - וכשיוצטים מהישיבה אז חלק מהמניירות האלה מתפוגגות. זה לאו דווקא שיש "התדרדרות" אלא שפשוט אנשים קצת חוזרים להיות שוב הם עצמם.

אולי אני קצת קיצוני ואולי זה קצת דל"פ אבל זה הגיג שחשבתי עליו

אומנם פחות דרמתית

אבל זה קורה.

ויש גם כאלה שקורה להם לצד ההפוך

חלק פשוט מתחברים בדברים המוזרים ושאר המכלולים אצלם להפעיל זוגיות הם תקינים.

אני לא בטוח שיש "אנשים נורמלים". כלומר ברור שיש חריגים יותר ופחות אבל כל אחד יש לו את היחודיות שלו. וזה בסדר. אחרת הוא לא היה פה.

אם אני בשולי הנורמה,

ומוצא מישהי בשולי הנורמה,

היא ואני לא מרגישים שיש לנו אלפי אפשרויות... אנחנו נשמח שמצאנו אחד את השנייה ונתקדם הלאה.

נקודה נוספת, קל יותר להתחבר לאדם שהוא שונה באותה השונות שיש לך. כמו להיות יהודי בעיר כמעט נטולת יהודים. אתה מיד מרגיש קשר חזק מאוד ליהודים אחרים, אפילו אם למעשה אין לכם שום דבר אחר משותף, ואם הייתם חיים במדינת ישראל אז לא הייתם אפילו חושבים על לדבר זה עם זה.

במילים אחרות:

יש עוד אלפי בנות בישראל אשר דומות לך ברמה זו או אחרת. אבל אם היית גמדה, נניח 1.20 מטר, דווקא אז היה לך הרבה יותר קל להתחתן - גבר גמד שרוצה להתחתן מיד יראה בך אופציה כמעט יחידה מבחינתו, וזה מה שאת תחשבי עליו, ודווקא מתוך שתי הנקודות שכתבתי קודם (מחסור באפשרויות וחיבור נפשי למי ששונה כמוך) אתם תרצו לסגור עניינים מהר מאוד.

והייתי מביא דוגמה גם מניסיוני האישי, אבל אני לא בטוח מה מידת שמרנותו של הפורום בימים אלה...

לא רוצה לתת את הדוגמה שבעקבותיה כתבתי, אבל היא קיצונית.

עם הרבה מאוד השלכות..

אבל מבינה את הנקודה שכתבת.

ועדיין, זה מוזר לי

גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, יש לנו את הבאג שלנו, לטוב ולמוטב. אף אחד אינו מושלם, כי כך השם ברא

את העולם ואותנו: לא מושלמים.

אז אולי אין לנו כל כך הרבה אפשרויות כפי שאנו חושבים ומקווים....אולי, אם אנו (לא מכירה אף אחד

ואף אחת כאן) טיפסנו אולי קצת גבוה מדי, מעבר למי שאנחנו, מעבר ליכולות שלנו - כדאי לנסות

קצת לרדת לענף תחתון יותר..... למרות שהוא לא בטופ, הוא ריחני, יש לו עלים ירוקים נחמדים

והוא ניזון ומזין בדיוק כמו ההוא בצמרת.... נכון, הוא לא זוכה לאותו כבוד, אבל אם יתאמץ מעט

יוכל לראות את תכול השמים גם כן...

אל תכעסו. סתם זרקתי משהו.

אתה מתכוון שככל שהסיכויים והאפשרויות מעטים יותר, כך קל יותר להתחתן, נכון?

מבינים.

שכשיש הרבה אפשרויות (בלי קשר דווקא לזוגיות) קשה לבחור.

יש אנשים מאד לא חכמים שמצליחים ויש להפך.

וכבר אמר שלמה המלך "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ"

כן צריך להשתדל

לפעמים ה' נותן לאדם קושי מסויים, ועוזר לו באורח פלא להתחתן מהר, כי הוא גזר מראש שבשלב כלשהו הוא כבר לא יעבור את הקושי הזה לבד.

ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד.

גם אם לנו זה נראה שאנשים נשכחו, כי אנחנו לא מצליחים לתפוס איך אפשר להיות רווק כל כך הרבה שנים, ה' לא שכח אותם. והרבה פעמים אם מדברים איתם רואים שגם הם מרגישים שה' לא שכח אותם אלא איתם בכל שלב ושלב בדרך שלהם.

וכמו שכתבתי בעבר באריכות, אנחנו בדור של פרטים שסובלים מטעויות של הכלל (אני לא אומר שאין אנשים שזו אשמתם שהם רווקים הרבה שנים, אבל ברור שהרוב לא ככה. אם כבר הרבה נשרטים בגלל הרווקות).

ומכיוון שרוב מוחלט של שומרי התומ"צ, מכל המגזרים, לא פועלים מספיק (אם בכלל) למען בניין המקדש, ומעדיפים לתרץ תירוצים שהיום ברור שהם לא מחזיקים, אז יש הרבה בתים שלא נבנים, והמון רווקים ורווקות שנושאים על גבם את צער השכינה (ואגב, זה לא חייב להיות משהו אפלטוני, מספיק שה' מכסה את עיניהם ולא יורד להם האסימון והם לא מפנימים את הנקודה שחוסמת אותם מלהתחתן)

על הרבה דברים, ואת מה שהם כן מוצאים אחד בשני - הם נאחזים בו מאוד

אני מכירה הרבה מקרים כאלה

זו בחירה של 2 אנשים להתחתן

לאו דווקא נכונה

זה לא תלוי נורמליות

אם מישהי/ו יסכים להתחתן עם כל מי שרוצה אותו

הוא כנראה יעשה את זה מאד מהר

אף אחד לא שכח אותך

בחרת בינתיים שלא

וזו יכולה להיות בחירה טובה ומקדמת

מה, אשר ברא, לא היית בבית הכנסת בראש השנה?!

זכרונות.......

יהיה טוב. מגיע לך ולכולם כך. ואם אני אומרת וחושבת כך, אז הקב"ה.....

אם הצלחתי להבין נכון קשה לך לפעמים להבין איך אנשים שהם "לא רגילים" מתחתנים ודווקא אלו ה"נורמלים" נשארים רווקים, רק במידה והבנתי נכון אני כותב את התשובה.

בעיניי זה לא מפתיע בכלל וההפך, דווקא הגיוני לי מאוד שהם מתחתנים, אולי ההגדרה שלנו ל"נורמלי" היא קצת שונה אבל אני מגדיר את הקבוצה השניה לפעמים כחסרת מודעות קצת, וזה דווקא מה שמסתדר לי. החוסר מודעות הזה זה סוג של אמונה / ביטחון או משהו כזה והם פשוט הולכים עם זה בין אם במודע ובין אם לא..והשם מצליח דרכם. בעיניי הבעיה היא בנורמלים(או לפחות באיך שאני מגדיר נורמלים), הם יותר מדי חושבים ויותר מדי מחפשים ויותר מדי רוצים דברים בלתי ניתנים להשגה בהתחשב בנקודת המוצא שלהם(אם ישפרו את נקודת המוצא הדבר יהיה בר השגה אבל הבעיה היא בחוסר הרצון לשנות או להשתנות קצת כמו המשפט "שיקבלו אותי כמו שאני" שזה משפט שחוץ מזה שהוא נשמע יפה הוא ריק וחסר תוכן כי אם אני גאוותן אז עדיין שיקבלו אותי כמו שאני? ואם אני כעסן אז כל העולם צריך לקבל את זה? ואם אני משפיל אנשים? זה משפט שקורא לאחרים ואומר להם בעצם "אני מושלם אתם הבעיה, אתם אלו שלא רואים עמוק עמוק עמוק עמוק(עוד עמוק, לא התעמקתם מספיק) בתוכי כמה אני טוב ותתעלמו בבקשה מכל המגרעות שבי") והאנשים החסרי מודעות(ה"לא נורמלים" במקרה שלנו) הם פשוט מי שהם והם אמיתיים, שמתי לב שיש בהם המון כנות ופשטות וראיתי הרבה מהם שהתחתנו גם חברים קרובים שלי ועשו בחירות שלא הייתי מעז לבחור בחיים ובאמת טוב להם וזה היה מדהים בעיניי. אני הבעיה ב"נורמליות" המוזרה שלי. הם בסדר גמור. חלק מהעניין היום גם בעיניי זה היותר מדי אפשרויות שיש בחוץ..אנשים שהם "בשולי הנורמה" ברגע שימצאו משהו שסבבה להם-שימי לב, רק סבבה להם. גם אם לא בדיוק מה שחיפשו, הם יתפשרו והקטע המדהים זה שהם לא ירגישו שהם התפשרו, הם ירגישו שהם ממש זכו.

בגלל שהם "אנשים נורמלים", הם חושבים שהם יכולים להיות בררנים, לדחות את גיל החתונה בגלל שהם לא "מוצאים" את האחד והיחיד שבאמת מתאים להם.

אילו אדם הראשון היה "נורמלי" הוא היה מחפש מישהי אחרת.

במילים אחרות, לכל סיר יש מכסה, ולפעמים לסיר אחד יש הרבה מכסים שמתאימים לו, ויש מכסה שמתאים להרבה סירים.

בדורות קודמים היו משדכים את בני הזוג. היום האפשרויות פתוחות, והמבחר גדול. קשה להחליט, עד שנעשים בני 40, ואז מגלים שאתה בעצם כבר "לא נורמלי".

לא תמיד זה נכון, אבל לרוב זה נכון.

וסליחה על הבוטות

קל למצוא מכסה סטנדרטי לסיר סטנדרטי, אבל גם קל למדי למצוא מכסה מאוד מאוד ספציפי לסיר שנראה מאוד ספציפי.

אני חושב שדווקא לאנשי הקצוות יש נראוּת יותר גבוהה מאלה שהם קצת שונים מהנורמה.

חוץ מזה, יש גם הרבה אנשים בשוליים שמצבם אינו מזהיר יותר, מעבר למוכנות הבסיסית כו' כו' בכל העניין יש אלמנט מובהק של קזינו.

צריך לעבור עליה. והאמת צריך לבוא לנושא הזה עם רצון מלא להתחתן. אם הראש עובד בסדר, וגם הלב. מתחתנים. תפילות עוזרות.

פרחים? ממתקים? תמונה גדולהסמיקה יפים עם כיתוב מתאים? תכשיט (עגיל וכו'), ראינו בקניון בתלפיות,

160 ש"ח עגילים מיוחדים ויפים, צלחת קיר נחמדה, ספר עם תמונות מעניינות,

כירבולית חמודה בצבעים ההולמים אותה (לקראת החורף), נעלי בית פרוותיים,

צעיף יפה וחמים, ספר קריאה מעניין, בושם (זה עיין של טעם), יש ספרים של

תלת מימד; ישנה תמונה וצריך להסתכל בצורה מיוחדת כדי לראות את התמונה

שאחריה, ספר אמנות (אם היא אוהבת), פוסטר מיוחד (שגם אתה תאהב כי

מן הסתם הוא יהיה תלוי על הקיר בבית שלכם), כלי יפה מקרמיקה מקורי -

אפשר גם מאמן או אמנית שמיצרת אותם בחנות קטנה (ראיתי בירושלים

משהו כזה, ברח' עליאש אם איני טועה או גם באחד הרחובות המקשרים

את רח' אגריפס ויפו), תמונה , מפית מיוחדת לשבת/יום טוב, יודייקה

איזושהי, אגב לגבי המפית וכאלה, ראיתי במאה שערים בהתחלה

חנות בשם מלאכת שבים - דברים יפים. גם ציורים (לא זולים...)

נגן? דיסקט עם מוסיקה שהיא אוהבת (אם משתמשת ברדיו דיסק),

צמח אמיתי בעציץ אם היא אוהבת, ציפור קטנה מאיזה סוג -

אם שניכם אוהבים..... שידה קטנה מבמבוק, מראה עם

מסגרת במבוק (אם היא אוהבת טבעי), צמיד (אם אתה מכיר את טעמה),

כרטיס למופע החביב עליכם, צדף גדול אמיתי (עניין של טעם),

ליקר דודבנים או בננה או שוקולד, כובע מחמם לחורף יפה,

כפפות צבעוניות או מעור עם פרווה בפנים....

והכי הכי, אני חושבת, מכתב כתוב על דף יפה:

אני אוהב אותך. אפשר להכניס למעטפה פרח קטן

ויפה מיובש.

נגמרו לי הרעיונות. המון מזל טוב!

התפילה שאומרים לאחר הדלקת נרות. אפשר לצרף קופסת גפרורים מכסף או חלקית מכסף...

שוב, אם אתה ירושלמי, אפשר ב"מלאכת מחשבת" ברח' שרי ישראל ליד כיכר השבת. אוהבת

את החנות - יש שם דברים יפים. כמובן, תלוי בתקציב..

מה עם שעון חול (יש עדיין דבר כזה?) - כל יום שעובר עד החתונה וכמה אתה מתגעגע ומייחל..

אולי לוח שנה מיוחד שתסמן עליו את הימים....

נגיד, כוס קפה, תרמוס, כרית?

מה לגבי חיים קורץ?

אבל טעיתי

ישועת ה' כהרף עין

לא שמתי לב שיצאתי לדייט ראשון וכבר הייתי מתחת לחופה ב"ה

לא קל כל יום מתאמצים להתמלא

הייתי בטוחה שזה תלוי בי ספק גאווה ספק תמימות

חשבתי שייקח גג חצי שנה, לקח בסוף מעל 5 שנים...

זה נהיה ארוך כמו שרוך

עם ממשיכים עם הדימוי, אולי היה פעם מסובך וזה היה נראה "קצר", עם הזמן הכל מתבהר והקשרים בו מותרים ואז הוא נהיה ארוך.

לא חשבתי בכיוון הזה

החוויה הראשונית שלי הפוכה, זה היה פשוט והסתבך

מה יקח יותר זמן: לימוד אסקימוסית? נקיון הבית? (רצינו שתי קומות...), סיום התואר?

הספר שהמליצו עליו? החיים?....... נא לדייק בשאלה.......

אנחנו רובנו אנשים שמחכים לזוגיות יציבה ועדיין לא מצאנו את זה, אז על זה היתה השאלה חח

הנכונה והראויה והמתקבלת. אני מאמינה בזה.

ולא להיפגע מזה; ברור שאתם ואתן רוצים. התכוונתי שאם יש רצון,

הכל יבוא על מקומו בשלום, בעזרת השם. אני מאמינה בזה.

וכמובן (כסבתא, מותר לי להגיד את זה) - להיות כנים וישרים עם

עצמנו; לבדוק אם אנו מוכנים לוותר על כך וכך או לא מוכנים

לוותר על כך וכך. האם אנו קצת...תקועים? האם זה קשור

אלינו, איכשהו? כן. לפעמים כדאי לחפש חברותא בנושא -

דהיינו, מישהו המכיר אותי מספיק טוב, לא חושש להיות

כן איתי, מעודד אותי ללכת בדרך הנכונה ומחזק את ידי

בדרך שלי, ו/או יכול להעיר לי בכנות על נקודה או נקודות

מסויימות שאני, בלי לשים לב, שם קצת לנגף בדרכי....

אני גם מאמינה די פאנאטית ביעוץ.

חורף טוב ושמח ובשורות טובות לכולכם, ואל תשכחו

לצלם לי את ההזמנה לחתונה!

ואחרי כל היעוץ

ואחרי כל הוויתורים

לפעמים

מה שנותר זה

לחכות

ולחיות בתקופת המתנה יש לזה איכות

אבל זה לא פשוט.

וכן ששומעים אנשים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (סבתות)

אז באמת כיף לשמוע שיש פרספקטיבה רחבה

ויום יבוא ונסתכל גם אנחנו מלמעלה

רק שלפעמים קשה להסתכל ככה על תקופת המתנה של שנה פלוס

אני מסתכל על תקופה של למעלה מ7 שנים שעדיין נמשכת

ויש כאלה שמסתכלים על תקופה יותר ארוכה

אז תן לי ברירה אחרת יותר טובה ואני אלך עליההה

היא לנסות למצוא את המתנות של התקופה הזו לנסות קצת לקבל חיות מהטוב שהיה

מתנה. שמעתי מאשה חכמה.

ובכל זאת, 7 שנים זה הרבה, אני חושבת. מה עם חברותא בעניין הזה, שישקף לנו דבר מה, שאנו, באופן טבעי,

לא רואים....?

כללית אני רוצה ברשותכם לאמר משהו: כל כך טבעי וברור שיופי הוא דבר חשוב ומושך....

אבל לפעמים אני מתבוננת בבנות שלא כל כך יפות לפי המקובל, אבל חמימות, טובות,

רגועות.....היו יכולות להיות נשים ואמהות כל כך טובות..... ואומרת לעצמי: איזה חבל...

לא מכירה אתכם ולא מתכוונת לאף אחד אישית, אבל בכללי....

שחיפשה במשך תקופה כזו (שבע שנים), אני יכולה לומר שהגעתי אל הנישואין הרבה יותר בוגרת ומוכנה מבתחילת המסע. גם עם יכולות יותר טובות לבנות קשר, שנבנו עם הזמן, וגם עם הרבה הערכה לאיש ולקשר המדויקים שמצאתי אחרי הרבה חיפושים ונסיונות.

כמובן זה לא סותר קשיים שהיו בדרך.

בע"ה בקרוב... חזק ואמץ!

אם לא - אשמח אם תשתפו גם.

ככל שהזמן עובר יש לי יותר אורך רוח ביחס להמתנה. לפחות בינתיים. טפו טפו טפו חמסה חמסה.

יגעת ומצאת- תאמין.

ידעתי שזה יקח זמן. ועדיין.

דווקא הזמן הזה מאוד מדייקא אותי ואת מי שאני, גורם לי להעריך מאוד את מה שאני מביאה מעצמי.

בשבילי נברא העולם

למה?

בגלל האופי שלי, הצורה שבה אני מקבלת החלטות בחיים וכו'.

קיוותי שברגע שאפגוש את האדם הנכון, התהליך שנעשה יהיה פשוט, קל ומהיר.

זה לא קרה. גם זה לקח לי זמן, דרך ומאמץ.

בשלב הזה אני לא מתחרטת על הזמן שלקח, למדנו ועבדנו יחד.

על כל השנים בדרך עד שם, כל הקשרים שלא הבשילו -

כן, אני מתבאסת עליהם. לא יכולה להגיד שמכל קשר למדתי, שמכל קשר צמחתי - יש הרבה שהרגשתי שהיו בזבוז זמן.

כן, רציתי להתחתן צעירה יותר.

לא קרה.

באסה.

שמחה במה שיש לי עכשיו, שמחה בנקודה שהגעתי אליה - אבל עדיין יש תחושה של החמצה.

ובמבט לאחור על הדרך - מבחינת הקשרים שהסתיימו מצידי, לא רואה איך מבין האנשים שפגשתי דברים היו מתנהלים אחרת.

ייתכן שבדיעבד מתוך הקשרים המשמעותיים שהיו לי, אם היינו חוזרים ועושים עבודה - הייתי יכולה 'לחסוך' לעצמי די הרבה שנים. אבל לא חזרנו ולא עשינו את העבודה, אז לא קרה.

אם יש לך טיפים לאחרים שבתחילת הדרך

אם אתה רוצה את התורה על רגל אחת - תקשורת היא הבסיס לזוגיות תקינה.

(יש בכרטיס שלי מלא הודעות שכתבתי בנושאים שונים. אם יש משהו ספציפי שהיית רוצה לשמוע את דעתי, מוזמן לשאול).

בתחילת הדרך, ממש אחד הראשונים שיצאתי איתי, הלך סבבה. היה נחמד. עשינו דברים. היה כיף. וזה נמשך כמה חודשים.

ובאמת חשבתי לעצמי, איך זה שחשבתי שיהיה לי ארוך ומורכב, זה בא לי כזה בקלות?

ואז זה נגמר. (ובדיעבד, לא היתה שם תקשורת טובה).

ולקח עוד זמן. הרבה.

ותודה על השיתוף

שמסתבר מאוד שהפרספקטיבה שלך חלקית.

זה נראה לי מאוד משמעותי ולכן אני רואה צורך להוסיף את זה לדבריך הנכונים כדי ליצור תמונה שלימה יותר.

ברגע שנותנים מקום לזה שהפרספקטיבה חלקית, התחושה היא שונה.

כמובן, זה לא רק עניין של ידיעה אינפורמטיבית.

בודאי גם שאין עניין בכלל להכחיש ולהקטין את החשיבות של הפרספקטיבה שלנו בגלל שהיא חלקית.

בסוף, אדם פועל לפי הבנתו, הרגשתו וראות עיניו - מעולה.

לכן מצד אחד, אפשר להתבונן בצורה שיכלית על המציאות וללמוד מהממשק איתה.

מצד שני, ברגע שאדם יודע ומפנים שהפרספקטיבה שלו חלקית, הוא מונע את עצמו מתחושת החמצה, הוא מודע לכך שאין לו ידיעה בדבר האופציות האחרות שיכלו לקרות.

כל קשר בין שני אנשים מוליד עולם חדש לגמרי. וגם קשר בין שני אנשים ספציפיים יכול להתעצב בצורות שונות, ככה שיש אינסוף אופציות.

באופן אישי, הרבה יותר חשוב לי להיות בקשר טוב. אני מבין שקשר טוב ובריא זה דבר לא מובן מאליו וכשאזכה אליו ראוי שאודה על כך כל יום ויום, כל רגע ורגע.

לכן שמדברים על מימד הזמן ("בקרוב אצלך") פחות מרגיש לי קריטי. פחות משמעותי מבחינתי קצת זמן לפה וקצת זמן לשם.

יותר חשוב לי שזה יקרה, זה יקרה בטוב.

מעדיף פחות זמן של נישואים אך משמעותיים וטובים יותר מאשר נישואים בינוניים או לא טובים על פני זמן ממושך יותר.

*לא נכנס פה לשיקולים של הולדה, מודע לכך, אני מדבר נטו על ההקשר הזוגי.

כשנכנסתי למסע הזה, אני חושב שבצורה אינסטנקטיבית הבנתי שזה הולך לקחת קצת זמן.

מראש לא הבנתי אנשים שציפו לכך שזה יקח מהר, אולי יש בזה משהו טוב לא לצפות שהמציאות תהיה כפי משאלת ליבי במינון מסויים.

אמנם, בודאי שיש חלק בציפייה שמתבקש. הציפייה מולידה מעשים שמולדים בע"ה תוצאות.

לאור כל הנ"ל -

מי אמר לך אם היה לך טוב יותר להתחתן מוקדם? יש לך בסיס לכך שהיית אז במערכת יחסים יותר טובה? מי אמר לך מה יהיה בעתיד ולאיפה תוביל המערכת יחסים הזאת שאת יכולה להשוות אליה אופציות נוספות היפוטטיות?

שהופכת את הנישואין ממהות לאמצעי.

פשוט בתיאור הבריאה של אדם וחווה, שהם מהות אחת. וממילא החיבור ביניהם הוא לא אמצעי למישהו אחר, אלא פשוט חזרה למהות שלהם, ולכן זה טוב מאוד. לכן גם כל כך קשה להיות רווק וזה לא טוב.

כשפסקה הנבואה והתמעטה השראת השכינה לאחר ימי התנ"ך, כשאין לאנשים את ההרגשה של "צלם אלהים" שממילא רוצה להידבק לשורשו, נותר לפחות הרצון הזוגי כמשל וכנגזרת של זה. צריך לשמור על זה מכל משמר, אחרת במקום אחדות מהותית שהנישואין אמורים ליצור, הם הופכים לפונקציונליים ולאחדות סביב משהו, בין אם ערכי בין אם לא.

מחשבה עמוקה מאוד. זוגיות אמיתית היא לא רק שותפות למען מטרה משותפת, אלא חיבור מהותי בין שני אנשים, שבונים יחד שלמות מתוך אהבה וקרבה. ❤️

(בראשית, נח וגם חלק מהפרשות הבאות) היא להציג אמיתות קיומיות שעומדות בבסיסו של עולם.

כניסיון פרשני אפשר להכניס את הסיפור המקראי במובנים של לקיחה/נתינה או כל קריאה אחרת שרוצים, אבל נראה שנקודת המוצא אינה אמורה להיות תיאוריה שלפיה הכתובים מסתדרים, אלא כתובים שאפשר לקרוא אותם דרך עדשה של תיאוריה מסוימת.

בהקשר הזה, הסיפור הבראשיתי מתאר מהות של גבר ואישה שהופרדו בבריאתם, את הימצאות הגבר בלא האישה כבעייתית, ומאידך גם את הקשיים שבאיחודם.

כהתחלה, אין לנו ממש הבנה מה זה "שלמות", "טוב", "מהות גברית-נשית" וכן הלאה. אלא אם אנחנו שואבים את מושגינו מרגשות חולפים או מ"נשים מונוס וגברים ממאדים" או מה שזה לא יהיה.

כך בשאר המצוות, המצווה היא שם כשלעצמה, אפשר אמנם למצוא לה משמעויות (לא־מחייבות) ברוח התורה, משמעויות יותר סובייקטיביות או פחות, בין־דוריות או ממש לזמן שלנו, אבל המצווה היא שם כמצווה כדי שיקחו אותי כמו שהיא.

כאן גם נמצאת חולשה של פרשנות מעין זאת, "וכי איני אדם מאמין גם בלי להניח תפילין? וכי איני אדם טוב גם בלי לשים על עצמי כל־מיני סמלים?" וכי אין אנשים שאינם שלמים רוחנית, בוגרים, נותנים מעניקים ומתנדבים פי מיליון מזוג נשואים ממורמר ולא־יוצלח? בטח שיש, אבל לא סביב זה הסיפור. סביב מה? קטונתי. באמת שאין לי מושג.

מקובל לומר שלרווק חסר אופציה של נתינה לאחרים

ונשוי/בעל משפחה נמצא במעגל של נתינה לאחרים כל הזמן

ולדעתי זה בדיוק הפוך

נשוי שמאכיל את המשפחה שלו, אמנם נותן אבל זאת נתינה במעגל סגור. כי בסוף הם ביטוי מסוים שלו בעצמו (תחשבי על מי שמקבל שובר לחופשה זוגית/משפחתית. האם הוא יטען שרק אחוז מסוים מההטבה הגיע אליו והשאר התבזבז על המשפחה?)

רווק, ברגע שהוא מגיע לקיבלות השימוש של עצמו, הוא חייב לתת בלי המעגל הסגור הזה. הוא לא מצליח לבטא את עצמו בעצמו, הוא נאלץ להשקיע בזרים כדי להיות נותן.

אז אדגיש מה שרציתי:

לא הסטטוס הזוגי קובע את מידת השלימות של האדם.

השאלה היא מה אתה עושה בסטטוס שבו אתה נמצא כרגע.

זה לא שעצם מעשה הקידושין הופך אותך למשהו אחר.

אם אתה שואף להגיע לנקודה מסוימת - הדרך לשם היא באמצעות עבודה פנימית, לא דרך קידושין. אפשר כמובן לעשות את העבודה בעזרת בן זוג, אבל זה לא הכרחי.

(כמובן שאפשר לבקר ווראטים, אבל זה ווארט - שגם לוקח את הטוב מאוד מאדם הראשון, ואת בריאת האיש והאישה בנפרד מהאדם השני. אבל זאת לא הנקודה...)

אמנם לא נעים ששופטים אותך

אבל זה מידע ברור על האדם מולך

אם כדאי להיות לידו או לא

ככל שחווים פידבק מכיל ולא שיפוטי משיתוף כנה ופתוח

וגם ככל שמתרחקים מאנשים שכן שופטים

הפחד יורד

זה אגב תקף לכל סוג קשר

ואם רוצים לעבוד על זה

כדאי להתחיל מקשרים רגילים ולאו דווקא בקשר זוגי

את יוצאת לדייט. את באה לשם בכיף כמו שאת. אם מישהו שופט אותך אז הוא פשוט לא מתאים. את לא צריכה "שהוא ירצה אותך". את לא במבחן.

חריג:

אם כן את שופטת את עצמך והאנרגיה הזו רק עוברת החוצה, זה יכול לקרות וזה משהו אחר לגמרי. אם את שופטת את עצמך על מי היית פעם זה טבעי שהאנרגיה הזו תהיה שם בפגישה.

מדברת שנגיד וחוויתי חוויה כזאת, איך לחזק את עצמי אחכ.

גם אם הצד השני כבר לא חלק בסיפור?

שהפחד מוצדק

כי זו חוויה קשה

והיא בהחלט יכולה לחזור על עצמה

אני חושבת שמה שהכי עוזר להתרפא מזה

זה לחוות חוויה הפוכה

של הכלה וקבלה

לאו דווקא בקשר זוגי

ואולי לפני זה לבדוק כמה קבלה ואהבה עצמית יש

כי התחושות מגיעות מבפנים החוצה

ולהבין שבאמת כנראה שלא כולם יסתכלו עלייך כמו שאת רוצה. וזה בסדר. את לא צריכה שכולם לא ישפטו אותך וזה לא תלוי בך בכלל, את צריכה שהבנאדם היחיד שיהיה לך טוב איתו ותרצי איתו יהיה כזה

ואגב זה נכון גם לאחרי תקופת השידוכים. ביקורת יש גם בתוך זוגיות שהתחילה כמקבלת ומכילה. ויותר מצד מי שלא מקבל את עצמו כי זה נובע החוצה

ביקורת יכולה להיות עניינית בונה ומאפשרת

שיפוטיות מטרתה להקטין ולגרום לשני לפעול בניגוד לרצונו

שהוא באמת מכיל ונטול שיפוטיות

לא יכול להפוך את עורו

כי זה לא תלוי סיטואציה

זו התנהלות עם מודעות ויכולת יישום גבוהה שלא יכולה להעלם מחר בבוקר

בנאדם שלא טוב לו עם עצמו יכול להיות מאוד מריר כלפי חוץ וביקורתי גם אם בהתחלה הוא לא היה כזה כי עוברים עלינו דברים

ולא כולם מודעים לעצמם

הרבה נשים בעיקר

לא יכול להיות מכיל ומקבל בהתחלה

אנשים עוברים דברים כאמור, לא תמיד יודעים לגעת ב-מה עובר עליהם אבל ייתכן שינוי כזה

מודעות לפעמים נבלעת בקשיי החיים

ותמיד מגיעה עם שיפוטיות

כשרוצים להגיד למישהו משהו שזקוק לתיקון?

להרגיש

כשהשיח עובר מאיתנו החוצה להתעסקות באדם השני, לרוב זה ביקורת. לרוב זה שיפוטי. לרוב זה : הבעיה שלך היא, את/ה עושה דברים שלא מקובלים עליי ותשנה/י, תמיד את/ה עושה כך וכך

מה זה אם לא שיפוטיות?

לא תמיד מספיק להגיד מה זה גורם להרגיש

כי זה לא מספיק ברור מה הבעיה

זה שיש לאדם בעיה/ חיסרון

זה לא צריך להיות רע

כולנו בעלי חסרונות

זו עובדה

הבעיה בשיפוטיות היא לא הביקורת אלא הכוונה מאחוריה

(במקצועי אני צריכה לתת הרבה ביקורות

בעיקר מקצועיות

אבל חלקן גם עם השפעה אישית

זה לא גורם לי לשפוט אנשים/ לנסות לגרום להם לעשות משהו שהם לא רוצים

אני משתדלת להתנסח נקי

להבהיר את הבעיה

להציע עזרה/ פתרונות

ולתת מרחב לפעולה

זה רחוק מאד משיפוטיות

ואני גם נזהרת שזה לא יהיה קרוב

כי זה נושא חשוב אצלי)

לא אומר שהתפקיד שלך להצביע עליהם, בחיים הכוונה כן? לא בעבודה בכובע של מנהלת כי זה קצת שונה בעיניי

אז אותו דבר בזוגיות. אין הבדל בעיניי

אני מאמינה שקודם כל בנאדם צריך לבדוק באיזו נקודה פנימית זה לוחץ לו כי הרבה פעמים זה בכלל לא קשור לאדם שמולנו אלא משו אצלנו שמטרגר אותנו והוא משקף

אחרי שאנחנו יודעים איפה זה לוחץ אפשר להגיד איך זה גורם לנו להרגיש מתוך אמון שבן הזוג שלנו רוצה בטובתנו ושלא תהיה לנו תחושה לא נעימה. אבל לא כל דהר ולא בכל מחיר כי לא כל דבר שמפריע לך הוא בעיה. אולי זו לא בעיה בעצם עבורו ולך זו בעיה כי זה מטרגר אותך אבל מותר לו להיות הוא, את מבינה?

דווקא פה אפשר לזהות כל מיני בעיות, אצלנו דווקא.

זה לא נכון לכל סיטואציה מן הסתם אבל רוב הבעיות הזוגיות לדעתי נמצאות שם. אנחנו תולים את הבעיה בבן הזוג ומבקרים אותו כדי שישתנה כשלמעשה אולי השינוי צריך לקרות אצלנו ובן הזוג הוא שולי לעניין ורק לוחץ לנו על נקודות רגישות, ולכן ביקורת לא מועילה.. כי היא הופכת לאישיו תקשורתי בפני עצמו (ולדעתי זו צורת תקשורת רעילה אם לא עושים עבודה פנימית קודם כי תמיד השני הוא אשם ואני בסדר. וביקורת לדעתי היא תמיד מה אני מרגישה מול הסיטואציה ומה זה הפעיל אצלי ולא מה הוא לא בסדר) ואז הדברים האמיתיים שצריכים לצוף זזים הצידה כי נוצר אנטי ויש פגיעה כי אף אחד לא אוהב ביקורת וזה נהיה לופ שלא יוצאים ממנו וזה דופק את התקשורת הבריאה שצריכה להיות בינינו לבין עצמנו וגם מול בן הזוג

את העבודה הפנימית שלנו

זה שלב אחד בחיים

כדי לחיות בזוגיות (או בכל קשר קרוב אחר)

חייבים לתת ביקורת לפעמים

כדי להתאים את המרחב אחד לשני

לתקשר רצונות מול קשיים

לנסות למצוא דרך ביניים

אם כל אחד עושה רק את העבודה שלו בלי להיות חלק בעבודה אחד של השני

התקשורת והקשר יהיו חסרים

שלא לדבר על מצבים שרק אחד עושה עבודה

אפשר להגיד מה מתאים לי ומה פחות ומה עושה לי הרגשה לא טובה יותר טובה

ביקורת לרוב היא האשמה. האשמה לא מקדמת יצירת שום מרחב היא יותר מכווצת וגורמת לרצות לברוח, ורוב האנשים לא עובדים על עצמם מספיק ומי שכן יודע שזו עבודת חיים, לא רק שלב אחד. זה לא נגמר אף פעם.

אפשר לא להסכים איתי כמובן אבל זו דעתי

מספיק סיטואציות של האשמה שהביאו דברים חיוביים

ומספיק סיטואציות של אנשים שלא אומרים ביקורת ומביאים על עצמם דברים שליליים

אגב בעיניי זה גם מדד לטיב הקשר

אם אפשר להאשים ולא רק להישאר בחיים

אלא להתפתח מזה

שליליים ויש אנשים ש'מתקדמים' מהאשמה כי יש להם רגשי נחיתות והם מאוד מרצים (לא מדברת עלייך כן? ) או שהם מרגישים ששמו סכין על צווארם בדמות אולטימטום ולטווח הרחוק הבעיה לא באמת נפתרה ויש בקשר הזה פגם ככל הנראה

(אם זה סיטואציה שמגיעה מעולם התעסוקה אז שוב, דעתי היא שזה לא מהווה שיקוף לחיי זוגיות)

אפשר להאשים ולצאת מזה בחיים. השאלה היא מה הדרך שעוברים עד אז, כמה הקשר הזוגי נבנה מזה ומה מידת ההתבוננות הפנימית שלנו שם.

כמו שאמרתי מה שכתבתי לא נכון לכל סיטואציה אבל נכון להרבה סיטואציות זוגיות. אולי לרובן. לדעתי לפחות

אני יכולה לתת הרבה דוגמאות אבל מפאת קוצר הזמן אחסוך וזה גם חתיכת ניצלוש רציני לפותחת שבטח לא חשבה שהדברים יתגלגלו עד פה😅

ויש המון גישות לכל דבר. אני לא יודעת הכל מן סתם. אבל מה שכן נראה לי כתבתי בכל זאת

ובעיקר כאלה שהיו עם בקשת רשות לפניהן.

כל עוד המטרה בסוף היא להצביע על השני כאשם

לדעתי זה שיח לא מקדם ולא נכון (בגלל התגובה הארוכה שכתבתי למעלה)

גם אם הבנאדם בסיטואציה ההיא נתן רשות קשה לי להאמין שזה "בא לו טוב" ושיצא מזה משו בסוף

הדבר שהכי יקדם בעולם זוגיות בעיניי זה להגיד לצד השני תמיד מה טוב בו מצד אחד, ומצד שני - עם מה קשה לי ואיך אני מרגיש/ה כשקורה x y z וזה חייב לבוא ביחד עם עבודה פנימית תמידית

כי בסוף התכנסנו כדי לעשות טוב אחד לשני הרי לא? ביקורת לא עושה טוב ולדעתי לא ייצא ממנה שום טוב