אפשר לצאת בלי נקיפות מצפון, כי היציאות הן למטרה חשובה ונעלה

פוגשים אנשים מעניינים, לומדים על העולם, עליהם ועל עצמינו. אולי אח"כ הלב נשבר, אבל זה לא סותר את הטוב שהיה לפני. (סליחה שהכנסתי קצת מרירות)

וכמובן, חיי הרווק חסרי עול יחסית לחיי נישואין. אפשר לנסוע עם חברים לטיול של כמה ימים, לבזבז המון כסף שהוא רק שלך, סדר יום גמיש יותר, ואם גרים עם ההורים - אין את כל העול של ניהול בית.

אני יכולה לכתוב כאן רשימה ארוכה-ארוכה,

אבל זה הכל רק בדיעבד ולא לכתחילה. אז למה?

ב"ה החיים שלי טובים ויפים כל כך, אבל הטבע שלנו הוא להיות ביחד. לא טבעי להיות לבד. ככה זה.

למשפט האחרון!

(לא רוצה לנצלש אבל נדמה לי שהמשפט הזה חסר/לא מדויק , כי יש תחושות ורגשות שאפשר להרגיש רק עם חבר או מורה למשל)

כל הקטע עם החיפוש העצמי יכול להיות גם אחרי החתונה, אני חושבת שכדאי להתמקד בלחפש אחר גבר, ולא לצאת כי זה התפקיד שלי עכשיו- "רווקה"...

בדיעבד זו תקופה מאוד שקטה, מאוד אישית, עם המון חשיבה, המון. המון לבד... זה טוב, זה טוב לפעמים.

יוצא לי מדי פעם להביט בחברה נשואה

להאנח אנחת רווחה וללחוש לעצמי "ב"ה שאני רווקה עדיין"

כי גם ברווקות יש נקודות אור

ב"ה שאני לא צריכה לקבוע לעצמי מתי החתונה

כי יש שם מישהו למעלה שיודע מה טוב בשבילי ומתי

בזכות התקופה הזאת הם קפצו כמה מדרגות למעלה.

זה עד שמתחתנים.

ואין "זוגיות" בלי נישואין.

גם אם תעצום את העיניים מאוד חזק, ותפקח אותן שוב זה עדיין יהיה שם.

האמת זוגיות לפני הנישואין היא דבר בריא מאוד.

קצת מוזר, שאנשים קופצים ממצב של "איך אומרים שלום לבחורה" לזוגיות של חיי משפחה. איך אנשים שאין להם שום ניסיון בתקשורת עם בני המין השני, או בהתנהלות זוגית מינימאלית, אמורים להחליט תוך כדי מספר מפגשים, האם "הזוגיות" שיש להם היא זאת שעומדת להיות האחת.

איך אפשר לדעת אם זוגיות מסויימת טובה לי, אם אין שום יכולת לדעת איזו זוגיות אנחנו צריכים.

[וצורת הכתיבה "גם אם תעצום עיניים" היא נמוכה וריקנית. זו עצמה עצימת העיניים הכי גדולה, לחיות באשליות]

לפני נישואין - זה שני אנשים, אחרים, בודקים אופציה. אחרי נישואין - זה משפחה. מי שלא מסוגל להבין/לחוש את זה, חבל מאד. איבד אחד הדברים הכי עיקרים, את החוש מה זה נישואין. חוש שנשמר בעם ישראל בדיוק ע"י שמירה על הליכות חייו והצניעות.  אפשר לראות במה שקורה היום בעולם, כתוצאה מתרבות כזו של "זה דבר בריא" על החולי הזה, כמה שזה "בריא". רוב הגירושין ופריקת ערך המשפחה - באים כתוצאה מהטשטוש הזה.

אינני יודע מה הניסיון שלך ב"חיי משפחה" - אבל אני לא מסכים לחלוטין עם ההנחה של הניסיון ב"התנהלות זוגית" כזאת שתבהיר מי "האחת"..

גם הרחוב הפרוץ אומר כך - ועושה "נסיונות" שמוציאות בחורות כסמרטוט לנסיון הבא.

אני ראיתי אנשים שהיו בקשר זמן רב מאד, וכשהתחתנו גילו שלא התחילו להכיר.  כי הם לא היו משפחה לפני כן - ולהיות משפחה אי אפשר בלי להיות משפחה. אלו אשליות. ואשליות מסוכנות ומזיקות.

יש דרכים לראות האם עם זו אפשר יהיה לבנות.  ויש טוב גדול ועצום בבניה דווקא מתוך התום הראשוני - אחרי שנפגשים מספיק כדי להיות וודאיים בהרגשה ומבררים/ מתענינים מספיק כדי להיות בטוחים במידת האפשר בהתאמה.

הברירה אינה בין "איך אומרים שלום" להפרזה לצד השני.  "מספר מפגשים" מתאים - הוא אכן מספיק לבדיקת הכיוון הנדרש. כמה? זה משתנה בין אדם לאדם. האם זו "זוגיות" עם ערך בפני עצמה? לא. על אף החוויה שיכולה להתלוות.

זו בדיוק "הוכחה" הפוכה...

דומני שרוב אלו שמתחילים כך - מגיעים ל"מסקנה" המפתיעה הזו, שבעצם לא..

זו לא "זוגיות". אין דבר כזה. אני מאד מקוה בשבילך שכשתתחתני תראי אכן כמה זה לא שייך. וכמה זה לא "הכנה" לנישואין שהם משהו שונה לחלוטין. כי אם לא - אז איבדת חוש יקר וחשוב מאד, ועדין.

וגם עפ"י דרכה של תורה, אין מקום לכך. זה לא "יתרחק מאד מנשים" כפי שכתוב בהלכה. ומי שאינה נשואה לו - היא אשה זרה לכל ענייניה והלכותיה.

יש מקום להכיר כדי לברר אם שייך להתחתן. אבל לראות את זה כ"ערך" בפני עצמו, "זוגיות", זו טעות. וטעות שמלבד שהיא לא אמיתית, גם תוצאותיה לא טובות. ועד שלא מתחתנים - לא תופסים כמה שונות יש בתוך כביכול "קשר" כזה. כמה לא "זוגיות".

מכל מקום, נקוה שבדיעבד, יהיה לטובה.

הייתי בזוגיות מאוד אינטסיבית של שנתיים, שכפי שציינתי,
נכנסנו אליה מאהבה מאוד מאוד גדולה ומתוך ידיעה שנתחתן. היינו בטוחים שבעוד כמה שנים אנחנו כבר מתחת לחופה, ואפילו התחלנו לחסוך כבר לדירה.

אבל...
ה' רצה אחרת, ודברים לא הלכו כמו שתכננו, והשתבשו - מה שגרם לפרידה (לא אכנס לפרטים).
אבל זו הייתה זוגיות לכל דבר.
יש זוגות, גם דתיים דרך אגב, שיוצאים מספר שנים ולאחר מכן נפרדים מכל סיבה שהיא.
אז זה אומר שכל הזמן שהם היו ביחד לא נקרא זוגיות? ממש לא.

הייתה תקופה טובה, שנגמרה, ומפה רק אפשר ללמוד וליישם הלאה.
כאשר שני בני הזוג אוהבים ושותפים, ונאמנים האחד לשניה - זו זוגיות לכל דבר, גם אם היא לא נגמרת מתחת לחופה.
 

דברים כאלו.

הם לא כשרים, לא רצויים ולא טובים.

ו"אהבה" של ילדה בת 16וחצי, זה נחמד, אבל לא חל במקומו הנכון.

וכשאח"כ מתחתנים עם רקע קודם אחר, של "אהבה מאד-מאד גדולה מתוך ידיעה (כוזבת! עובדה) שנתחתן" - אז זה מאד לא פשוט לחיי הנישואין שאח"כ. צריך סייעתא דשמיא גדולה.

ואם את מדברת על מה "ה' רצה" - ה' בטוח לא רצה את זה, כי רצון ה' מובע בהלכה, בהלכה אין מקום ל"קשר אינטנסיבי" ממושך ללא נישואין. זה לא "סתרי תורה".

ומפליא שבמקום להפיק לקחים מהעובדה הפשוטה הזו, מייחסים ל"מקרה" שזה לא הלך. ה"מקרה" הוא כשדבר כזה כן הולך. קורה - אבל זה לא לכתחילה.  בחורה צעירה מאד טוב שתביא בחשבון שהמצב עלול להשתנות עד הגיל המתאים.

וזה "ממש כן" אומר שזה לא נקרא "זוגיות", כל זמן שלא התחתנו. יש אנשים "דתיים" שעושים עוד דברים לא ראויים. האמת - וגם ההלכה - אינם נקבעים לפי מה שכל "דתי" עושה.. חבל מצד שבשביל "רווח" של זמן קצר, מפספסים את הבנת/תחושת ייחודיות הנישואין (שלא לדבר על כך שזו אשליה גמורה לחשוב שאכן מבינה מה הולך ב"ראש" של הבן, כמו גם ההיפך).

ובלי נישואין - זה לא "בני הזוג", וזו לא "שותפות". אשליות צעירות שעולות ביוקר.  יש בהלכה שמות מאד חריפים ל"זוגיות" כביכול כזו.

והיא לא במקרה לא "נגמרת תחת החופה". כמו שה"חופה" זה לא אקט טכני. אמרתי - מי שאיבד את תחשות ההבדל הזו, איבד בגיל צעיר משהו שצריך רחמי שמיים גדולים שיוכל לזכות לו. וההתעקשות לבלבל בין זה לנישואין - אכן עלולה לגרום שגם בנישואין לא ירגישו נישואין..

העובדה היא שזה עובד בצורה נפלאה שלא קיימת אצל מי שציינת,מוזר זה עניין של נורמה שרירותית

אסור להתייחס אליה כתקופה בדיעבד, כזמן המתנה בין סיום התיכון לעמידה תחת החופה.

זו תקופת חובה, שהכרחית לפיתוח החשיבה העצמאית ובניית האישיות, וצבירת ניסיון חיים בכל התחומים.

הם נותנים חופש מדומה לזמן מוגבל המתברר

אח"כ כמה שלא מוביל לכלום.

אין לך מה לתת בזוגיות.

אם האישיות שלך , לא מצליחה למצוא תוכן ומשמעות, איך אתה מצפה שתצליח להעניק ולתת למישהו אחר.

הכוחות לא באים למימוש

צודק 100% , צריך להתמלא ברמה האישית , ולהמשיך להתפתח, ואח"כ להוציא את זה בחיי הנישואים.

התחתנתי בגיל 23

לא רואה את חיי עד אז כ"ריקים" ממש לא.

ב"ה הם היו מלאים בדברים שאין לי עכשיו-

בעשיה יותר שלמה (יכולתי להתנדב הרבה יותר, ללכת להפגנות, מאחזים וכו', לעשות דברים עם כל הלב. היום יש לי משפחה מעל הכל- וכל דבר נבחן קודם מול האחריות שלי למשפחתי)

היה יותר קל לעשות למען עצמי ולבנות את עצמי- במישור הרוחני, הגשמי והאינטלקטואלי.

היום יותר קשה להתפלל כשיש ילד שאסור להשאיר לשניה לבד. אני יכולה למצוא את עצמי באמצע שמו"ע הולכת למנוע ממנו לקפוץ מהספה או מתפללת איתו בידיים (או לא מתפללת כי צריך לטפל בו..) 

אמנם ב"ה אני יכולה לפנות ימים שלמים ואפילו יומיים ברצף- כי אני לא לבד. אבל עדיין- מרכז החיים ומרכז הכובד הוא המשפחה.

ולכן אני שמחה שאת כל מה שאני לא יכולה לעשות היום- עשיתי בעבר.

עשיתי למען החברה והארץ

עשיתי למען עצמי

היו לי שנים מלאות בתוכן ובעשיה ואני שמחה בהן לא פחות מהשנים של אחרי החתונה- שמלאות בתוכן ועשיה שונים ולא פחות חשובים.

כל יום יכול להיות ריק או מלא- אבל זה לא תלוי בשום דבר חיצוני שקורה לך, אלא רק בך ובה אתה בוחר למלא אותו.

אדם חייב למצות את ההוה ולמצוא מה יש בו

ולא רק לחיות את העתיד ואת מה שהוא יכניס לעתיד..

(או גרוע מזה- את העבר..)

וגם היום כנשואה- יש לי ימים (כמו היום..) שהם יותר ריקים מתוכן ומשמעות.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב 

אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה - דכתיב: ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה - דכתיב: להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה - דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה - דכתיב: האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, בלא חומה - דכתיב: נקבה תסובב גבר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד א 

א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם.

לכן בוודאי שיש הרבה מה למלא בחיי רווקות, אבל אין לכך כל השוואה לחיי נשואין.

תרגום: עדיף להיות שנים יחד מאשר להיות אלמנה (כלומר בלי משפחה)

זה נכון במדה מסויימת שהרי אשה לא מצווה על פריה ורביה,

מצד שני כל אשה נורמלית רוצה להתחתן הרבה יותר מהרבה גברים,

בלע"ז מכונה: בלחי"ת... 

שה' יעזור לנו כבר להתחתן...

זה מציאות שאנשים נאלצים לחיות חיי רווקות כשלב לקראת הנשואין,

הגמרא אומרת שרב חסדא היה עדיף בתורה מחבריו מפני שהתחתן בגיל שש עשרה,

ואם היה מתחתן בגיל ארבע עשרה היה אומר לשטן: גירא בעינך (חץ בעיניים שלך) כלומר

היה מנצחו

אז עצם החיים כחיי רווקות הם סוג של אילוץ ושלב הרבה פעמים הכרחי אבל לא בהכרח

אידאלי מקורי.

למרות שברור לי שהשואלת לא התכוונה לרעה בכלל, ככה אנחנו יהודים עם דם חם...

לדעתי גברים רוצים להתחתן לא פחות מנשים ורוצים להיות אבות בדיוק כמו שנשים  רוצות להיות אמהות (ולא רק לפזר את ההמשכיות שלהם), אבל זה נחשב "לא גברי" להודות בזה. אין כמו לראות צוציקים משלך שרצים אליך וצועקים "אבא! אבא!" או אומרים "אבא שלי הכי חזק והכי גיבור" או לנסות ללכת עם ילדון או ילדונת שמחבקים לך את הרגל.

אישה לא מצווה על פריה ורביה כי זה מסכן לה את החיים וחכמים אומרים (בבבלי ברכות, דעת רבי יוחנן בן ברוקא אני חושבת) שאסור לצוות על מישהו דבר שהוא סכנת חיים. כמה שגברים מפחדים מהריון ולידה אצלם, נראה לי שהם מרגישים חסרי אונים וריגשות נחיתות מול הנשים.

ד"א, גברים לא נשואים מתים מוקדם יותר מגברים נשואים- סטטיסטיקה עולמית.

זה נחמד וגם אני למדתי אצל הרב שפירא, אבל זו דרך לתת לגבר תירוץ מסויים. אמא שלי מתה על שקט ולבדיות מידי פעם, ואבא שלי שונא את זה, אז זה נראה לי מאפיין אופי יותר.  מדהים אותי כל פעם מחדש שהקול הראשון בתורה של אדם הוא ויכוח הלכתי אמוני של האישה והקול השני הוא של הגבר- זה לא אני, זה היא! לי זה דווקא אומר שהאישה יכולה לדמיין מציאות שהיא רק שלה. נראה לך שהיא לא התעצבנה עליו אח"כ שהמסר לא הועבר נכון (בייחוד בלידה )

 לדעתי (רק לדעתי, כן?) הצורך שווה, אבל החינוך לא וזה מה שגורם להבדל.

קוריוז שקרה לי לפני כמה שנים בנתב"ג. זה היה יום שישי בצהריים בקיץ, ובאתי לאסוף את אחותי שבדיוק נחתה. אני רואה סביבי איזה 7 ילדים חרדים מחכים עם אמא שלהם. עכשיו בסדר, זה קיץ, אבל היה 3 אחר הצהריים בערב שבת! והם חיכו יפה וקישקשו ביניהם וכאלה. פתאום יוצא גבר חרדי, פאות, מעיל ארוך, הכל וכל הילדים רצו אליו בבת אחת וצעקו "אבא"! האושר על הפנים שלו, האור כשכל הילדים רצו עליו וכל אחד קפץ עליו מכיוון שונה היה מדהים. באותו רגע התחוור לי מה אני רוצה ומה נראה לי שגברים באמת רוצים. הבעיה היא שהם לומדים את זה רק אחרי שהם מתחתנים ולא כ"כ קולטים את זה לפני.

ולא הבאת שום מקור שסותר

*ראה ערך חגיגה בסנוקר

אה, שזה קורה זה רצון ה'? ממש ממש לא. אולי זהו אתגר שהקב"ה רוצה שתתגבר עליו?

אם כל מה שקורה איך שהוא קורה היה רצון הקב"ה, מה הטעם להשתדל? ניתן לדברים לזרום ונראה מה יהיה. יש בחירה בטוב או בחירה ברע ויש לזה תוצאות, ולפעמים גם למאמץ הכי גדול התוצאה שלילית. אותי זה מיצבן. אני לא מוכנה לחשוב שהקב"ה החליט שאני אהיה בודדה ולבד, ואם כן, הוא לא האדון והוא לא האבא שלי. לא בגלל שאלוקים הוא איזה סנטה קלאוס, אלא בגלל שהחיים שלי זועקים לי את זה. כ"כ קל למצוא תירוץ ולהגיד- זה מאלוקים, תעזבו.

לצערי הרב יש המון המון יגעת ויגעת ויגעת ויגעת והיגעת לפתח היגון כי זה פשוט לא הגיע.

אבל מה שכתבת בסוף על "אלוקים", אני מציע לך למחוק ולתקן מהר.

אפילו על בן אדם לא כותבים כך..

ה' הוא כן "האדון" וכן "האבא" (ובוודאי לא כותבים משהו מהנצרות כמשל מבולבל. מה הקשר?..).

ומי שכותב כך כלפי שמיא - מצפה שייענה בברכת ה' לַחירוף?!  לא.

אז הכאב מאד מובן וכואב. אבל כדאי בצד ההשתדלות גם לשים גבול לדיבור. להשתדל - וגם לפנות בענוה לה'.

פעם הייתי ככה. עכשיו למדתי לזעוק, ואני מתנגדת נחרצות למי שאומר: כי ככה הקב"ה רוצה". 

לצערי, היו כמה וכמה פעמים בחיי שעד שלא  כעסתי על אלוקים וצעקתי עליו, דברים לא קרו. אין לי דרך להסביר את זה- אולי זה שהקב"ה לא מנסה את האדם בדבר שאינו יכול לעמוד בו, או שאולי ככה תוכנן מראש.....

אני באמת לא יודעת. אבל כשיש לי לב שבור, אני לא זועקת ומתפללת לקב"ה שיביא לי מזור ושאני מבינה שיש לו שיקולים אחרים וכו.

אני צועקת עליו, ברמה הכי בסיסית וכואבת ואומרת לו שגם לו יש אחריות כלפי, כי אני ברואה שלו, ואני הילדה שלו ואני האמה העברית שלו. ואם אני מקבלת את הדבר הזה בקלות או אחרי 7 מדורי גיהנום, רמת ההודיה שלי לקב"ה נזעקת לא פחות. בדמעות של שימחה וטוב והודיה עד אין קץ.  ככה זה עובד אצלי. אבא שלי טוען שזה מה שמוכיח שאני באמת באמת מאמינה. לא תמיד אני יודעת שזה נכון, ומכעיס אותי שככה זה עובד, אבל כל אדם יכול להתחבר לקב"ה רק בדרך שלו.  אם אני לא מקבלת מה שאני מרגישה שאני צריכה, זקוקה לו, חייבת, כן, אני זוכרת לו את זה וזה נראה לי בסדר. אנו חיים בעולם הזה והוא שם אותנו שם. גם אותי, אז או שככה אלוקים רוצה, או שזה לא בסדר וצריך להתגבר. בינתיים אין הוכחה מי צודק.

ענווה היא הכרה בערך עצמך וזה נלמד ממשה רבינו. לא היתיימרתי להיות צדיקה או משהו, אבל לי יש ערך שהקב"ה נתן לי בעצם זה שנולדתי.

זה אחרת ממה שכתבת מקודם (שם  היו באמת ביטויים שאי אפשר.. אפילו בגישה שלך הנוכחית...).

אני אמנם חושב שאת באמת מגזימה ב"כעסתי על.. וצעקתי".. לא שייך להתבטא כך.

אבל מה שהסברת אח"כ שאת אומרת - זה באמת מאד נוגע ללב (כמובן, אישי שלך ולא לחיקוי..).

ואני חושב שאבא שלך צודק.

הלוואי שתצליחי..

עכשיו אני מבינה אותך יותר- אז מוסיפה ומחדדת את מה שכתבתי לך מקודם-

את צודקת לגמרי וגם אביך שאם את מרגישה כעס, פגיעה, צער- זה בהחלט מראה על אמונה להפנות אותו לה' בכנות ולא רק להדחיק ולצטט סיסמאות של הכל לטובה!

אני גם מאוד מזדהה איתך ועד שהתחתנתי גם אני הייתי ככה...כשהייתי כאובה ומתוסכלת אז באמת היתי עומדת מול ה' ואומרת לו שאני הבת שלו ושאני לא יכולה אבל הוא יכל ושזו אחריות שלו לדאוג לי עכשיו...וגם היתי אומרת לו שאני כועסת ופגועה ונעלבת ממנו..

ודן- כשזה מהלב ברגע אמת זו לא חוצפה. כשאני כועסת אני לא יכולה לא לכעוס- אני יכולה להפנות את הכעס שלי לה' ולבקש ממנו עזרה. דוקא אם מול ה' אני אתרפס במילים יפות ואשמור בלב זה חוסר אמונה שה' נוכח ונמצא איתנו בכל.ומן נסיון להסתדר בלעדיו איפה שקשה ולא נעים...

רק מה...

בדבריך את דוקא מוכיחה שהאחריות האמיתית היא של ה' ולא שלך.

הוא לא רוצה בסבל שלך!

אבל הוא רוצה שתגיעי לאן שהנשמה שלך צריכה להגיע, ויש לה את המסלול שלה.

ותדעי לך.....שאני מאוד מאוד מאוד מבינה את הקושי להגיד שה' רוצה בזה. כי אז הלב נבהל ומרגיש שה' לא רוצה בטובתו.

אבל ה' כן אחראי וזה כן בידיו. וזה שאת רווקה עדיין זה לא כי את בררנית או מתוסבכת או אשמה בכך. אלא כי זאת הדרך שאת זקוקה לעבור ו...כן ה' הוא זה שגורם לזה רק לא מתוך המושגים שלנו- הוא לא עושה זאת מרוע, מאטימות או מחוסר אהבה כלפיך אלא מסיבות עמוקות מיני ים..

הוא כביכל 'נאלץ' לעשות זאת. לא רוצה בכאבך.

ומה שעזר לי מאוד-זה להרגיש שנשמה של יהודי היא נשמה כללית שמושפעת ממהלך כללי של עם ישראל בדרך לגאולה...ולכן לפעמים נגזר על יחידים לשאת על כתפיהם מעט מצער השכינה, לחוש על עצמם את חבלי משיח..להיות שותפים עם ה' שאין יום מאז החורבן שהוא לא בוכה. אין מי שחפץ בטובתך כמוהו. אין מי שחפץ בגאולה כמוהו. וכל אחד מישראל שכואב- ה' מספר לו ומשתף אותו בחסרון שלו.

זו לא ידיעה שכלית. זו הכוונה להבנה הרבה יותר עמוקה של כל כאב שרואים במציאות.

לי זה עזר ממש בתפילות.לא להאשים את ה', אלא לכאוב יחד איתו.

 ובמבט לאחור- וכאן אענה גם מה המתנה שלי משנות הרווקות שהיו לי- זה שה' הפך להיות החבר הכי טוב שלי. שותף עמוק מאין כמוהו, לשמחה ולצער לטוב ולכאב האינסופי שליווה אותי רגע רגע, רק הוא היה שם איתי. וזה משהו שהולך איתי גם עכשיו אחרי החתונה, רגע רגע שעה שעה..

ועזר כל כך גם כשנגאלתי מכל שנות ההמתנה והגלות- עזר להאמין שזו לא גאולה פרטית שלי אלא חלק ממשהו הרבה יותר עמוק ונצחי ששייך לכל עמ"י.

זה בגלל שהדבר הכי כואב שיש זה להרגיש שמישהו שחשבנו שאוהב בנו ורוצה בטובתנו גורם לנו כאב.

זה משהו שהלב לא מצליח להכיל..כי זה מצטייר אצלו כניגודים..

אני מסוגלת להאשים את עצמי בלי סוף אבל לא מוכנה להכיר ולהסכים  בכך שלה' ישנה האחריות הבלעדית העמוקה על המצב הכואב הזה שאני בתוכו.

זה גם גורם לנו גם להטיל ספק באהבתו. ותדעי שהצורך להרגיש שה' חפץ בטובתנו ואוהב אותנו זה צורך נפשי עמוק שלפעמים אנו כלל לא מודעים אליו אבל הוא קיים ומשפיע עלינו גם בלי להזדהות...

וגם להכיר בזה שה' החליט שתהיי רווקה זה שם אותך במן מצב חסר אונים. בלי שליטה על החיים שלך.

יותר קל לנסוע 3 שעות לפגישה, להפגש עם 200 אנשים, לשלם מאות שקלים, להאשים את עצמך בלי סוף...

העיקר לא להגיד שבעצם- ה' פשוט לא שלח לי את הזיווג שבאמת שייך לי.

אז זה מובן ממש מה שאת מרגישה.

רק נקודה למחשבה...

כשהמערכת יחסים ביני לבין ה' מתבססת על הנחה שהוא שם ואני כאן אז מרגישים כמו שאת אומרת.

אבל כשהוא כאן איתי בתוך הכאב שלי. כואב יחד איתי. מצפה לגאולתי יותר אפילו ממה שאני מצפה. וזה שהוא לא פותח את השער זה כי מסיבות שהן מעבר להבנתי המוגבלת הוא יודע שזה לא נכון וטוב ומדוייק עבור נשמתי.

אבל הוא פה כאן איתי. אנחנו שותפים לצרה.

רש"י  בסיפור יציאת מצרים מסביר מדוע נקרא הלילה הזה ליל שימורים- 'שהיה הקב"ה שומר ומצפה להם לישראל אימתי יגיע הלילה הזה שיוכל להוציאם ממצרים.'.

ואז כשחיים כך, אז כל כאב זה עוד העמקה של הברית הזאת ביני לבין ה'. אנו הולכים יחד. הוא ורק הו יודע ומכיר את כל מכאובי. ואני מבקשת ומתחננת ממנו שיושיע אותי ...אבל לא מחליטה לו שרק עכשיו זה הזמן וסומכת עליו שהוא מוביל אותי בדרך הכי טובה שאפשרית בהתאם למסלול שהנשמה שלי צריכה לעבור.

וכמו שאמא של נפתלי פרנקל אמרה- ' ה' לא עובד אצלנו'.

עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו- שתזכי לחוות כמה הוא עמך. ושתזכי מתוך זה להחלץ מהר מהר מצרת הבדידות ולזכות לכבוד הגדול הזה של להיות נשמה שלמה עם בן זוגך האמיתי.

טנגענס, אתה מבקש "רק" גישה חיובית? רק זה?

זה הדבר הכי קשה בעולם. לך ייתכן שזה בא בטבעיות וזה מתאים לך לאופי. לי- זה לא, וזה גם לא הוכיח את עצמו ולא עבד כשעבדתי על זה בכל מאודי.

אני ריאליסטית וכל אופטימיות או גישה חיובית שהייתה לי נופצה לאט לאט מכל מיני דברים. אני יודעת שמלימונים צריך לעשות לימונדה, אבל לימונדה היא לא פחות מרירה אם אין בה סוכר.  אז אני עושה לימונדה, אבל אתה רוצה שאני אייצר גם את הסוכר? כמה ניתן כבל להפיל על בנאדם אחד?

לא, הכל לא לטובה. הקב"ה ברא את הטוב והרע ולכן יש בו את שניהם. אם לא אהיה כנה איתו, אם מי כן? והרי את כל מה שאני חושבת הוא רואה, אז מעטה חיובי ושמח זה בעיקר טוב לסביבה, לא אלוקים.

ואני בהחלט חושבת שאלוקים צריך ניעור מסויים. הסתר פנים זה טוב ויפה אבל אנו צריכים להזיז ולהניע. אף פעם לא חשבתי שיאוש זה תירץ לאי עשייה. אם כן - לא היו טיפולי פוריות בעולם.

זהר- תודה על התמיכה. פעם באמת חשבתי כך, עכשיו הרבה פחות. יש לחיים אנרציה ואלוקים נותן לזה לקרות ואני בהחלט מסכימה איתך שזה הרבה"אחריותו" או "אשמתו". לכן זה כ"כ מעצבן אותי.  סה"כ מה רציתי, משפחה גדולה כדי שכולם ישאפו לגאולת העולם, אז נראה לי שיצר שכרו בהפסדו.  אבל זה לא הכל הוא. בחברה הדתית לאומית נוצר מצב לא בריא ולא טוב וצריך לתקן אותו, אנחנו צריכים לתקן אותו. אני לא מרגישה שאלוקים רחוק ממני, ההפך! אני מרגישה שלהגיד שאלוקים כואה יחד איתי זה מוריד מהכוח שלו. לא פחות מאיתנו, גם אלוקים "בוחר" בהסתר פנים". הוא אלוקים, הוא לא חייב. אני לא יכולה להוריד את הקב"ה למושגים שלי. אם הוא אלוקים, שיתנהג כמו אלוקים. אני הרי יכולה רק להתנהג כמו אדם.  כדוגמא- אנשים גרמו לשואה, אבל לא מנחם אותי שאלוקים אסף את כל הקריאות שלנו והזעקות והכאב והדמעות. זה מה שהוא עשה 6 שנים? ברצינות? אני אמורה לקבל את זה שהקב"ה עשה פחות מחסידי אומות העולם? לא! אלוקים הוא לא מחוץ לעולם. הוא נתן והוא יתן לדברים רעים לקרות. לדעתי התקפיד שלנו הוא להמשיך ולצעוק, לעבוד ולנער אותו, ולצפות ממנו שירים את מה שאנו לא יכולים. זו מבחינתי ההשתדלות והתפקיד שלנו. את זה אני משתדלת לעשות.

ואדרבה גם אני מאד מבין שזה קשה. אבל דיברתי על האידיאליות. לאן צריך לשאוף.

לאלוקים את יכולה להמשיך לבכות ולצרוח כל היום. אני דיברתי על הסביבה. ועל החיים שלך חוץ מהתפילות

אדם ששקוע כל היום ברחמים עצמיים לא מתקדם לשום מקום. ואני אומר את זה גם על עצמי

אז בסה"כ אני מסכים איתך

חוצמזה שאני ממש לא מבין מאיפה החלטת שה' הוא חבר שלך.

את בכלל לא קולטת ולא יכולה לקלוט את הפער העצום בינכם.

את בנאדם יצור אנוש שמסתכל על כאן ועכשיו

הוא אלוקים. שרואה ללא שום מגבלת זמן ומקום

הוא מכיר אותך הרבה הרבה יותר משאת מכירה את עצמך

יש בך רובדים ותפקידים שבחיים לא היית מדמיינת שקיימים

אין לך אפ' מושג קלוש מה טוב לך ומה רע לך.

כמו ילד קטן שבוכה שלא נותנים לו לאכול ממתקים. אבל לכולם ברור שזה לטובתו

את לא צריכה להפסיק לבכות ולהתפלל. אבל תמיד כשסוגרים את הסידור

להבין שה' לא חייב לנו כלום. ומה שנראה לנו רע הוא בעצם הכי טוב שאפשר

בהצלחה

אתה לא יודע מה החלטתי ומה לא, ואתה בטוח לא יודע מה כוונת ה' ומה לא. זה שאת יוצא מתוך נקודות הנחה כאלה על הקב"ה זה מצויין, אבל לא אתה ולא אני יודעים כלום. אתה מפרש את ההתנהגות של אלוקים ומפרש את ההתנהגות שלי כלפי הקב"ה, למה, יש לך מושג יותר ממני? לא.

אלוקים הוא לא חבר שלי, ואל תקשקש שאלוקים לא מקשיב לזעקות או תפילות.  מה אתה יודע? אתה לא הדובר שלו.

אני מדברת על האמונה האישית שלי, מה מצליח ומה לא. אל תשווה אותי לילד קטן שרוצה ממתקים- זו קלישאה, והפרוש שלך להתנהגות שאתה לא יכול להסביר.

יש לי מושג טוב מאוד מה טוב ומה רע לי, כי יש לי ערך, נבראתי ע"י הקב"ה וזו הציפיה ממני- לגלות את הערך שלי ומה תפקידי בעולם.

זה שהיהדות אימצה את מדיניות "הכל לטובה" של נחום איש גמזו, לא אומרת שזה נכון. יש דברים שהם רעים, וגם הם מהקב"ה, והם דברים רעים פרופר. הם שואה, ורצח ואונס ובחירה ברע ואלוקים מאשר את זה ויצר את זה.  אנחנו יהודים, אין שטן. יש הקב"ה. אולי אם אנשים היו קצת פחות מקבלים את צורת החשיבה שלך ויותר את שלי, דברים היו שונים לטובה, מה אתה יודע?

גם אל תדבר איתי על הסביבה. את הסביבה צריך לזעזע, כי אחרת לא אכפת לה. ככה זה.

ד"א, מי אומר שרחמים עצמיים זה רע? פסיכולוגית פעם אמרה לי: אם אני לא ארחם על עצמי, מי יעשה את זה? כן, מגיע לי רחמים. וכמו כל דבר אחר, במקום לחכות שהסביביה תתן לי אותם, אני נותנת אותם לעצמי, למה לא?!

אתה מניח המון הנחות על הקב"ה, עלי......תוכיח שהאמונה שלך יותר נכונה משלי.

אז אין לך מושג מה טוב. כמו שהבאתי מ'הקלישאה' שאת מתחמקת ממנה בלי לתת הסבר?

למה את לא מקבלת את המשל?

זה לא ברור לך שיש דברים שנראים רע והם בעצם טוב?

(כשאדם שקוע ברחמים עצמיים זה רע. לפחות לדעתי. אין לי יומרה להתוכח עם פסיכולגים)

ברור שהרבה דברים הנראים רע, הם רע.

אני לא מסכימה עם דרך האמונה שלך. זכותך להאמין בה' בדרכך וזכותי בשלי. לא- ה' אינו כולךו טוב נפלא ונהדר. בבקשה אל תגיד לי אם אני מבינה מזה טוב או לאת מכיוון שאתה אינך הדובר של הקב"ה. היה אחד כזה- משה רבינו והיו הנביאים. כל עוד שאתה אינך בקטגוריה הזו יש לך מושג בדיוק כמו שלי יש מושג. מה אכפת לך שדרך האמונה שלי היא שונה?

אני חיה בסדר גמור עם זה שמה' ברע והטוב והצדק והחוסר צדק, ואינני צריכה לנסות לתרץ למה זה לא כך. מאברהם דרך הנביאים דווקא מופיע שה' מוכן לעשות דברים נוראיים, אבל יש אנשים שמשכנעים אותו לא לעשות כך. ההבדל הגדול ביותר ביני לבינך הוא שאני לא מתיימרת לפרש את דברי ה' ולקבוע בשבילו איך הוא מבין את העולם. אני מסתכלת על המציאות בעיניים שלי, וכשכואב לי ורע לי, כן אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שמישהו עושה לי רע וכועסת על כך.  אני זועקת וצועקת ומתעצבנת ומה לא, ואתה יודע מה? לי זה עובד. מסתבר שזו הדרך היחידה של אלוקים לשמוע אותי. אתה רוצה לחיות לפי מה שאתה מאמין בו? סבבה, אבל אל תעז לבקר את הדרך שלי. לא אני ולא אתה הפה של אדון העולם. ואם כבר מדברים, רוב המקורות הם לצידי, לא לצידך. אין אף דור כמו שלנו שכל דבר שהוא לא מבין או לא רוצה להתמודד איתו אמר- טוב, הכל לטובה אנחנו פשוט לא מבינים את זה.

לפי התורה שלך, החטיפה היא דבר טוב, רק שאנחנו לא מבינים את זה, ורצח ילדים בשואה היא דבר טוב רק שאנו לא מבינים את זה, ושכל הכתוב בתורה על כך שה' עומד להחריב את עם ישראל זה טוב, אז זה שמשה שכנע את הקב"ה שלא לעשות את זה, זה רע, לא? הרי יתכן שמשה לא הבין שכל מה שקורה זה לטובה?!

אני לא דנה איתך בעיניני אמונה יותר. אם אתה לא מסוגל לכבד את זה שאני מאמינה בצורה שונה, ומשום מה אתה גם לא יכול להפסיק להיות הדובר של אלוקים (מסתבר שאתה יודע בדיוק מה הקב"ה חושב), אז אין לנו על מה לדבר. לי אין שום מושג מה הקב"ה חושב, מה אמור להיות לטובה ומה לא. אני יוצאת למלחמות שנראות לי צודקות. ואתה יודע מה? לפעמים אני "מנצחת", שגם זה רצון ה'.

לא מסכימה, והראיה שלי אינה פסימית, היא פשוט אחרת. לך היא פסימית, לי היא נותנת תקווה. אני לא חיה במציאות רדודה ואין לך מושג כמה לעומק אני רואה או לא. בבקשה תפסיק לשפוט אותי רק בגלל שאתה לא מסכים איתי. אני לא מבינה איך אתה חי במציאות שלך ואתה לא מבין איך אני חיה במציאות שלי.  סבבה.

למה זה כ"כ קשה לך?

אני לא אומרת את דעתי לגבי המציאות שלך ויש לי דעה מאוד נחרצת בנושא.

אני באמת מקווה שהגישה שלך טובה לך ותורמת לך ועושה לך רק טוב, באמת. שלי טובה לי, וברוך ה', יש המון דרכים לקב"ה, אחרת אני ואתה היינו בצרות....

התכוונתי שרק מה שהתכוונתי גישה חיובית

לא שזה דבר פשוט

קודם כל, מצב שבו אני נמצאת- הוא חיובי עבורי כרגע.

למה? כי אחרת לא הייתי בסטטוס הזה.

כנראה שיש לי עוד מה לקחת מהמצב הזה, ולקחת זה אומר דברים טובים.

* אני יכולה להחליט שאני כמה מאוחר

* אני יכולה להחליט כמה אני עובדת- אין לי הוצאות כבדות, אז אפשר לקחת זמנים של פחות/יותר עבודה.

* אני יכולה לעשות דברים בשעות שנוחות לי בלבד.

* אני יכולה לקבל החלטות לבד.

* אני יכולה ללמוד על עצמי דברים חדשים מתוך הדייטים, או להגדיר דברים בצורה יותר טובה, זה גורם לבירורים ודיוקים עם עצמי.

* אני יכולה לנצל תזמן הזה לביסוס קשרים קרובים וטובים בתוך המשפחה.

* אני יכולה להחליט שאני מוציאה את הכסף האחרון שנשאר לי בכספומט על שמלה, כי מוצרי בסיס יש לי בבית.

ויש עוד מלא, אני רק צכה לחשוב...

זה תלוי מה אתה מגדיר רווקות, ועד איזה גיל (כולנו רווקים מלידה   ). מבחינתי מי שהתחתן עד גיל 24-25 לא ממש חווה רווקות אלא הלך במסלול הטבעי של החיים והתחתן בגיל מצויין.

מעצמי אני יודעת שחיי הרווקות היו בסדר גמור ונחמדים עם המון גילוי עצמי עד גיל 24-25 כזה, אח"כ הם עקצו עד גיל 26 אבל עדיין ניצלתי ולא התייאשתי עד גיל 28 או אפילו 29, עשיתי תואר שני, התחלתי דוקטורט וטיילתי בחו"ל (מה שכמובן פועל לרעתי בדייטים), אבל מאז הם גהנום של בדידות, יאוש וריקנות. התוצאה- אני עומדת להיות אם חד הורית (בצורה הלכתית לחלוטין) כי אני לא יכולה לחיות ככה יותר. נכון שזה משהו מקסים נפלא, אבל אני לא אשקר, זה לא ממלא את מקום הבן זוג.

זה מעצבן כי אחרי כל הגילוי העצמי יש לי המון מה להציע אבל אין למי.

ד"א- שיר ממש במקום.

מבהיל אותם שיש סיכוי שאני אדע יותר. לכי תסבירי להם שאם הייתי מתחתנת לפני 10 שנים ידעתי פחות והייתי פחות "איום".  מצאתי שגברים נשואים אוהבים נשים חזקות אבל רווקים לא. לא ברור העינין.

למה אם מישהי מרגישה שהיא ממצה את עצמה יותר באקדמיה תהווה "גורם איום"..?

מה ההבדל בין זה לבין משהי שעובדת בהייטק..? (או שגם זה מפחיד..?!  )

גברים - נשמח לתגובתכם הכנה.. 

ברור שיש יוצאים מן הכלל,

אבל זה ממש ממש מפחיד בחורים.

(וברור שתלוי איזה. בעיקרון ככל שהם יותר דוסים- הם יותר פחדנים.)

אולי צריך לדעת היכן לחפש,

יש בחורים שדווקא רוצים את זה...

למה הכוונה "איפה לחפש"..?

אשמח שתאירי את עיני בנושא

וחבל מאוד שכבר מכניסים לעצמנו מחשבות פחות טובות על הצג השני.

העניין של התואר והדוקטורט לפעמים מעלה חשש ותהיות לגבי סדרי העדיפויות של האישה. כלומר קריירה לעומת משפחה וכו'.

לא ארחיב על זה כאן,

אבל זה לא בדיוק המצב...

לא כל דרך פרנסה שהיא לא מורה או גננת הופכת את האישה לקרייריסטית..

 ולגבי גבר זה לא?

איש ואישה מגדלים ילדים יחד. אישה יכולה לעשות קריירה וללדת, וגבר יכול לעשות קריירה ולבשל ולנקות. ומה?

וזה בהחלט נכון, כי גבר שבגיל 35 חושב שאישה היא באותו מקום שהייתה בגיל 25, כשהשאלה הזו אולי הייתה רלוונטית, הוא סליחה, אידיוט. ברור שהיא עכשיו מתמקדת בחיים של עצמה!

היא הרי לא יושבת וממתינה לך בשדה שיפון עם כתר של פרחים! עכשיו היא זזה, ומתקדמת, ועובדת ואולי זה כי היא רוצה ואולי זה כי אין לה שום דבר אחר.

אני  לא מבינה איך גברים בגיל 35 או 40 לא עשו תואר שני או יותר ועובדים להם בשקט, או מחפשים את עצמם. כשאני פוגשת גבר כזה (ואז עוד יש לו  שאלות לגבי סדר העדיפויות שלי) אני שואלת- מה עשית עד עכשיו? לאבא שלי בגיל שלך כבר היה בית וילדים והסמכה ברבנות ו2 תארים שניים. אתה גר לי בדירת רווקים ומפחד מסדר העדיפויות שלי?!

לטעמי באופן כללי מי שמתמקד בקריירה זה בגלל שיש לו חור אמיתי בחיים.

סדר עדיפויות אמיתי נקבע ביחד. זו אשלייה שאישה תרצה לעבוד חצי משרה, תקרע את עצמה בבית ותטפל בילדים והכל כי זהו "תפקידה", או "מקומה", והגבר יעבוד קשה ויביא את הלחם. מניסיוני, משרה מלאה היא הרבה פחות קשה מכל הדברים המצופים מאישה. זה דבר בלתי אפשרי, ולא כל אישה מעוניינת בזה. ולא כל גבר חושב שזה מה שנכון.

גברים בד"כ מתחילים ברווקות עם הרצון שהם יהיו הראש בבית ואחרי כמה שנים של נישואין לא מבינים איך הם רצו את זה, וקולטים שמי שיולד הוא הראש. גברים נשואים מתים על נשים חזקות. זה גברים רווקים שמפחדים בד"כ, אז נראה לי שצריך לשאול דווקא על הסדר עדיפויות של הבנים ולא הבנות.

ללכת לים

לסוע עם חברים לצפון 

וסתם לזרום

שיעורים חזקים מ'מכון מאיר' - מומלץ בחום!

זוגיות תוך נפשית 

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4934&cat_id=3978

מבדידות ללבדיות בונה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=6844&cat_id=4059

שמחה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4002&cat_id=4059

אך לא בשבילי. תודה.

סתם.

אפשר לסיים תואר בנחת.

לעבוד בעבודות שלא מרוויחים בהן כמעט, רק כי אוהבים אותן.

ההורים מרחמים ולכן זהירים ועדינים..

ועוד ועוד...

אבל עלתה לי מחשבה שאנחנו לא כ"כ יודעים להנות ממה שיש לנו (מכניסה את עצמי בתוך זה גם.)

ויכול להיות שאם היו שמים את השרשור הזה בפורום הנשואים ואת שלהם פה היו מתקבלות הרבה יותר תשובות..

סתם מחשבה מוזרה שעלתה לי אחרי ששמעתי הרבה נשואים/נשואות (גם כאלה שב"ה ממש טוב להם) שמידי פעם אומרים על חיי הרווקות משפטים מקנאים משהו... 

למרות שאני רווקה...

כי באמת כנראה לכל תקופה יש יתרונות משלה וקל יותר לראות את זה רק אחרי.. חבל עלינו

 זה כמו שאדם עשיר יגיד: לפעמים אני מתגעגע לזמן שבו הייתי הומלס, או שאישה שיש לה ילדים תגיד לעקרה שהיא מתגעגעת לתקופה שלא היו לה ילדים. אין בעיה, אתחלף איתן בשניה. זה אומר שאין להם מושג מזה אומר באמת להיות רווק.

זה ממש לעג לרש.

לאישה נשואה אסור להגיד דבר כזה לרווקה ולאישה עם ילדים אסור להגיד דבר כזה לעקרה.

רוצה להתגעגע- שתתגעגע. אין שום דבר שאישה שיש לה יכולה להראות לאישה שאין לה ולהגיד- כמה שווה ומגניב.

הרבה נשים שרווקות או עקרות מספיק זמן חוות את החיים שלהן בתור שואה אישית. אני אישית מכירה בנות ברמה כזו שמעדיפות למות מאשר לבלות יום אחד נוסף כזה, ויש לא מעט כאלה.

כל האהבות, הרצונות הציפיות והתקוות שנמוגות עם כל שנה חולפת, עם כל יום שחולף- הילדים שלא יהיו, השמחה שלא תגיע, העצב העמוק שמתחפר לו הנשמה. מדובר על נשים אופטימיות במהותן שאלוקים והעולם הצליחו לשבור אותן.

כל מי שנשואה צריכה ליפול על ברכיה לפני הקב"ה ולהודות על מזלה הטוב ששמו לב אליה בכלל. לא סתם אומרים "מזל טוב" ולא עבודה טובה, יופי של מאמץ וכו.  זה היה מזל ויד ה'. תגידי לי את אם מישהי כזאת יכולה להגיד "איך אני מתגעגעת ללהיות לא נשואה. אפשר לצאת, אפשר פה, אפשר שם". מעניין שאף אחת מהן לא אומרת שגם לכאב, לבדידות וליאוש היא מתגעגעת. זה סתם לא בוגר ומפונק. רוצה לצאת עם חברות- צאי! מי מפריע לך? יש לך בייבי סיטר מובנה! מי אמר שלרווקים אין בעיות כספיות? אנחנו בני אדם מבוגרים כמו כולם. מי אמר שלרווקים יש זמן ומה שאנחנו עושים זה לאת ולבלות? אני לא, ולי אין זמן בגרוש.  נכון, לא צריך לבשל ולנקות. צודקת. אפשר לחיות בג'יפה ולאכול חומוס ולחם כל היום כי זה פשוט לא שווה את המאמץ. חיים לבד, אוכלים לבד, בוכים לבד, ישנים לבד, מבלים חיים ריקים מתוכן לבד. וכן, בגיל מסויים אם את לא נשואה, ללכת לעבודה ולחזור לדירה זה חיים ריקים מתוכן. אפשר לנסות למלא אותם, אבל כהנשמה כמהה לזוגיות ואווזונים לטפל בהם ואנשים לאהוב אותם, זה לא ממש עוזר.

כן, זה פינוק ולעג לרש (זה לעג גם לך כי את אמורה להבין אותה. אוייייייי, יש לה נישואין טובים וילדים. אוייייי , עוד שניה נשבר לי הלב בשבילה). אני לא מבינה איך יש לה את העוז להגיד לך דבר כזה.

ברור! שלא יצא פה שאני ממעיטה בערך הקושי בחיי הנישואין, אבל חוסר הטקט בנושא הוא כ"כ נוראי.... אני מכירה מישהי שקיבלה את כל מה שהיא רצתה (היא אומרת את זה בפה מלא), באמת, ומתלוננת בלי סוף לחברה שלי שהרבה יותר מבוגרת ואובדנית מרוב יאוש וכאב.

אני מוכנה לשמוע הרבה תלונות וקשיים, אבל לשמוע מישהי נשואה שמקטרת על זה ועל זה שיש לה ילדים....רק שתדעו שזה מאוד מכאיב.

היתה תקופה ששקלתי אם אני מעדיפה להיות נשואה לבעל מכה מאשר להיות לבד. תפסתי את עצמי ועשיתי טיפולי פוריות ועכשיו ברוך ה' אני בחודש 9, אז גם את התהליך הזה אני מבינה.

גיסתי מתלוננת על הילדים ואמרתי לה שתפסיק, כי לא לכולנו יש את מה שיש לה, ואי אפשר לעשות את זה ליד מישהי שלא מצליחה להיכנס להריון ולא מצליחה למצוא בחור.  יש לי עוד חברה שדורשת שאני אבוא אליה כי יש לה ילדים וקשה לה, למרות שהיא עובדת במרכז העיר ואפשר להיפגש שם.
 

נשים נשואות צריכות לדעת עם מי לדבר על זה, ולדעת שזה נוגע בכאב עצום שאני מקווה שלא חוויתם ולעולם לא תחוו. זו לא תחושה של איבוד ילד, זה איבוד משפחה שלמה, זה החלומות ופוטנציאל שהולך לטמיון....זה להבין שלעולם לא יהיה מישהו שיגיד לך אני אוהב אותך, ושלעולם לא תיקראי אמא. תודה להקב"ה שלעולם (אני מקווה) לא תחוו דבר כזה.

כמו שעל יחסים אתן בוררות את מי לשתף, נראה לי ראוי שגם על זה.

 אני לא משתפת את חברה שלי שלא מוכנה לעבור טיפולים בכל הדברים המוזרים ומשמחים שקורים לי בגוף אלא רק בחלק, כי זה יכאיב לה. אני רוצה לשתף אותה, היא חברה הכי טובה שלי! אבל כ"כ כואב לה וזה אכזרי. אז יש דברים שכן, ויש דברים שלא ואני אומרת לה את זה. כואב לי עליה וכואב לי עלי וכואב לי שלי קורה משהו משמח והיא עדיין בחושך ובאפילה. מה לעשות, ככה זה.

אני בטוחה שאתן יכולות להבין את זה. זה לא פייר, אבל גם להיות רווקה בגיל מאוחר ואז להיות חד הורית זה לא פייר. 

ולא מסכים.

מי אמר שלא יודעים? משתדלים ומנסים כן להעריך

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

המון מזל טוב אם הבנתי נכון

ודי עם השכל..לפעמים צריך לזרוק אותו מהחלון ופשוט להיזרק על השם בלי אנשי מקצוע ובלי מטפלים, אנחנו המטפלים הכי טובים של עצמנו.

קצת קשה לי שאם לא ה"תהליך" הזה אז יש מצב שזה היה מתפספס ושוב זה חוזר לעניין של השכל, לא צריך תהליכים זה מן חידוש של הדור שלנו-לא אומר לאף אחד איך לחיות, נותן עצה טובה לחיים. לפעמים כדאי לחיות בלי שכל.

תראי איזה דבר שגם הודעה כזאת משמחת שברוך השם זהו נגמר המרדף והצלחת להגיע לרגע המיוחל-במקום התרגשות וכיף ושמחה(שאני בטוח שאלו גם נמצאים אבל משום מה בחרת להאיר את הצד של היישוב הדעת והכל מחושב) יש מלא שכל ועצות ותהליכים. השכל הוא קר מאוד.

מזל טוב🎉🎊

תזרוק אתה את השכל מהחלון

ויהיו כאלה שישתמשו בשכל

מותר שזה יגרום לך לסלידה אבל אנשים שונים אחד מהשני ;)

ככה הקב"ה ברא בעולמו

למה? 

תזרוק ת'שכל ;)

אתה לא מתיר לי או אוסר עליי, שכחת את מקומך קצת אל תתבלבל.

השכל הוא מקום קר ויבש, שמנתק אותנו מאמונה, השכל מבורך כאשר הוא מקרב אותנו להשם, אבל כל הניתוחים והעצות והיועצים והעוזרות-כל אלו רק מרחיקים אותנו מהשם ומגבירים את כוחי ועוצם ידי והניסיון להבין הכל בשכל מדוקדק בצורה מדויקת ולדעת שהכל מסתדר לי בראש ןאם לא מסתדר לי בשכל המצומצם שלי אז אני לא פועל-וזו טעות חמורה שמקורה בגאווה ובאמונה שאני צריך לדעת ולהבין הכל ושהכל יסתדר לי כי אם משהו לא מסתדר לי קרוץ חומר שכמותי אז זה לא הגיוני, ואת זה השם לא אוהב.

גם אתה צריך לזרוק את השכל מהחלון ולדבוק בהשם ורצוי בהקדם.

ובנימה אופטימית זו

וכו'

לך מותר לאסור עלי להשתמש בשכל ולחייב אותי לקבל את דבריך הבלתי מעורערים, סליחה.

תודה רבה על מה שכתבת וששיתפת. כיף לקורא שזה לא מה השמיים וזה נעשה בדרך הטבע. באמת חשוב לזכור מה נכון לשתף פה ואיך.

בהחלט הוספת הרבה לפורום, ותודה על כך. מוזמנת להמשיך כמובן ;)

הרבה הצלחה שפע וברכת שמיים!!

מזל טוב גדול

שתזכו להקים בית נאמן בישראל

מלא באהבה שעבדו עליה קשה ומתוך זה היא יציבה ועמוקה

מזל טוב, הרבה שנים יחד בבריאות, שמחה, אהבה, רוגע ואושר, שהדרך שלכם יחד יהיה נעים, טוב ומלא בשמחה ואהבה

בהערכה גדולה!

התגובות שלך כאן הוסיפו נופך מלמד פה, תודה

ממש משמח!! ואני גם שותף להערכה על כל העצות ומה ששיתפת מאז שהצטרפת לפורום..

האמת שזה מסוג השיתופים שמציף לי הרבה שאלות אבל כפי שכתבת הוא כאן ... אז נראלי לא שייך לשאול..

אז נשארו רק השטויות.

משהו שולי - חח אי אפשר היה לנסח בהודעה את ההחלטה להתארס בצורה קצת יותר ברורה ומפורשת.. זה היה כתוב בכזאת רצינות...

משהו שולי × 2

אם הוא מהפורום לא תגלו לנו במי מדובר? ( זה לא אמור לחשוף אותו לא? הוא ישאר אנונימי גם כך)

בכל מקרה אם אתה פה אז מזל טוב גם לך..😃😀😁

מזל טוב ענקי!

שתזכו לבנות בניין עדי עד בשמחה ובאהבת עולם ❤️

איזה טוב ה' ❤️🏠🩷

תודה על השיתוף הכנה

מלמד דברים חשובים..

שתזכו לבנין עדי עד!

הוספת לפורום בתובנות שלך. נשמח לשמוע עוד..

אהבתי את מה שכתבת מאוד. משהו מאוד טבעי, שבטבע הטבע- לא מושלם. (וכמובן שגם מה שאינו מושלם, עדיין יכול להיות שלם)

ואהבתי שכתבת בצורה הזו כשאת יודעת שהוא כאן.

איזו כנות יש ביניכם! כמה אמת.

ואיזה כיף שאפשר להגיד דברים כאלו בלי לפקפק בהחלטה המשותפת להינשא. מדהימים.

ולא כתבת באופן ישיר אז גם לא אשאל, רק אביע משאלה שאת גם *שמחה* בבחירתך ושלמה איתה.

שיהא בניין עדי עד. בית של אמת, צמיחה ואמונה.

מזל טוב 

נשמע ששניכם מיוחדים.

איזה יופי

יש למה שכתבת רוח נעימה.

של יישוב הדעת.

מסדר את הראש

זה יכול לעזור לך הרבה.

האתגרים המשמעותיים של החיים עוד לפנייך,

ופה את יכולה למצוא פינה חמה לפרוק

הרבה אושר ועושר!

לך מתאים לשאר

כל אחד צריך לקרוא את מה שכתבת ולשאול את עצמו איפה זה פגש אותו

ולא אז אולי אני צריך ללכת על זה .

זו לא המסקנה הנכונה עבור כולם וגם את זה צריך להגיד בקול .

אני חושבת שאפשר ללמוד מהתהליך הזה שלכל אחד יש את התהליך המאפיין אותו .

ישר כוח על הניסיון והרצון ללמידה העמקה ורצון להבין מה הכי נכון לי ..מבלי לאבד את עצמך

בלי קשר לתוצאה

תודה על השיתוף 

קשר שמבוסס על כנות, הוא קשר מושלם!

כך האהבה תתפתח, לאט לאט והכי בטוח שיש.

בהצלחה רבה!!

מזל טוב!!!

היית ממליצה לבוא מנקודת מבט כזאת גם לבת 20?

לכל המברכים, ועל המילים החמות שכתבתם.

אנסה להתייחס לדברים שנכתבו:

@שפלות רוח

תיארתי את התהליך שאני עברתי. זו אני, זו האישיות שלי, זו צורת ההתמודדות שלי עם העולם. לזרוק את השכל זה לא הדרך שמתאימה לי...

@דג כחול

הוא מוסר שאתה מוזמן לשאול, והוא יבחר אם לענות (או שהשאלות מכוונות אליי?)

הוא לא כ"כ פעיל בפורום הזה, וביקשתי ממנו לא להזדהות בניק שלו (כי הוא לא כ"כ אנונימי).

@מרגול

כנ"ל - אם תשאלי משהו ספציפית, אולי הוא ירצה\יהיה מוכן לשתף.

@הפי

מסכימה לחלוטין. אין דרך אחת נכונה. זה לא שרק אם רואים כוכבים נוצצים בדייט הראשון יהיה לכם זוגיות מוצלחת. החיים הרבה יותר מורכבים מזה, וכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו, את הנתיב שלו בעולם. 

רק משום מה אנחנו שומעים בד"כ את הבשורה הטובה של הסוף, ולא שומעים על הדרך שהובילה לשם, על הקשיים והאתגרים וההתמודדיות בדרך, ואולי יש כאלה שמדמיינים איך שאצל אחרים הכל מושלם ורק אצלם שום דבר לא עובד, הדייטים לא מתקדמים וכו'.

אז ניסיתי לצייר קצת מהתמונה והדרך שלי..

@פתית שלג

בעיניי, זה לא קשור לגיל, זה קשור לאופי, למבנה האישיות, לצורה שבה מקבלים החלטות, לכלים שאיתם מתמודדים עם אתגרים.

מהניק שלך למשל…

שאלתי לארוס שלך:

איך היו התחושות שלך בתחילת הקשר? דומות לשלה או שיותר ניצוצות והתלהבות?

ובהמשך לכך- איך זה היה לך כשלראשונה שמעת אודות תחושותיה בתחילת הקשר?

ולשניכם- האם כרגע, כשאתם אחרי הבחירה אחד בשניה, ועוד לפני החתונה עצמה (או קצת אחרי, מניחה שטרי יחסית…), אתם מרגישים איזושהי התלהבות בפנים לקראת העתיד המשותף? או ציפייה, או כל רגש דולק אחר תנסחו זאת כפי שתרצו.

מזל טוב! 

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?