אפשר לצאת בלי נקיפות מצפון, כי היציאות הן למטרה חשובה ונעלה

פוגשים אנשים מעניינים, לומדים על העולם, עליהם ועל עצמינו. אולי אח"כ הלב נשבר, אבל זה לא סותר את הטוב שהיה לפני. (סליחה שהכנסתי קצת מרירות)

וכמובן, חיי הרווק חסרי עול יחסית לחיי נישואין. אפשר לנסוע עם חברים לטיול של כמה ימים, לבזבז המון כסף שהוא רק שלך, סדר יום גמיש יותר, ואם גרים עם ההורים - אין את כל העול של ניהול בית.

אני יכולה לכתוב כאן רשימה ארוכה-ארוכה,

אבל זה הכל רק בדיעבד ולא לכתחילה. אז למה?

ב"ה החיים שלי טובים ויפים כל כך, אבל הטבע שלנו הוא להיות ביחד. לא טבעי להיות לבד. ככה זה.

למשפט האחרון!

(לא רוצה לנצלש אבל נדמה לי שהמשפט הזה חסר/לא מדויק , כי יש תחושות ורגשות שאפשר להרגיש רק עם חבר או מורה למשל)

כל הקטע עם החיפוש העצמי יכול להיות גם אחרי החתונה, אני חושבת שכדאי להתמקד בלחפש אחר גבר, ולא לצאת כי זה התפקיד שלי עכשיו- "רווקה"...

בדיעבד זו תקופה מאוד שקטה, מאוד אישית, עם המון חשיבה, המון. המון לבד... זה טוב, זה טוב לפעמים.

יוצא לי מדי פעם להביט בחברה נשואה

להאנח אנחת רווחה וללחוש לעצמי "ב"ה שאני רווקה עדיין"

כי גם ברווקות יש נקודות אור

ב"ה שאני לא צריכה לקבוע לעצמי מתי החתונה

כי יש שם מישהו למעלה שיודע מה טוב בשבילי ומתי

בזכות התקופה הזאת הם קפצו כמה מדרגות למעלה.

זה עד שמתחתנים.

ואין "זוגיות" בלי נישואין.

גם אם תעצום את העיניים מאוד חזק, ותפקח אותן שוב זה עדיין יהיה שם.

האמת זוגיות לפני הנישואין היא דבר בריא מאוד.

קצת מוזר, שאנשים קופצים ממצב של "איך אומרים שלום לבחורה" לזוגיות של חיי משפחה. איך אנשים שאין להם שום ניסיון בתקשורת עם בני המין השני, או בהתנהלות זוגית מינימאלית, אמורים להחליט תוך כדי מספר מפגשים, האם "הזוגיות" שיש להם היא זאת שעומדת להיות האחת.

איך אפשר לדעת אם זוגיות מסויימת טובה לי, אם אין שום יכולת לדעת איזו זוגיות אנחנו צריכים.

[וצורת הכתיבה "גם אם תעצום עיניים" היא נמוכה וריקנית. זו עצמה עצימת העיניים הכי גדולה, לחיות באשליות]

לפני נישואין - זה שני אנשים, אחרים, בודקים אופציה. אחרי נישואין - זה משפחה. מי שלא מסוגל להבין/לחוש את זה, חבל מאד. איבד אחד הדברים הכי עיקרים, את החוש מה זה נישואין. חוש שנשמר בעם ישראל בדיוק ע"י שמירה על הליכות חייו והצניעות.  אפשר לראות במה שקורה היום בעולם, כתוצאה מתרבות כזו של "זה דבר בריא" על החולי הזה, כמה שזה "בריא". רוב הגירושין ופריקת ערך המשפחה - באים כתוצאה מהטשטוש הזה.

אינני יודע מה הניסיון שלך ב"חיי משפחה" - אבל אני לא מסכים לחלוטין עם ההנחה של הניסיון ב"התנהלות זוגית" כזאת שתבהיר מי "האחת"..

גם הרחוב הפרוץ אומר כך - ועושה "נסיונות" שמוציאות בחורות כסמרטוט לנסיון הבא.

אני ראיתי אנשים שהיו בקשר זמן רב מאד, וכשהתחתנו גילו שלא התחילו להכיר.  כי הם לא היו משפחה לפני כן - ולהיות משפחה אי אפשר בלי להיות משפחה. אלו אשליות. ואשליות מסוכנות ומזיקות.

יש דרכים לראות האם עם זו אפשר יהיה לבנות.  ויש טוב גדול ועצום בבניה דווקא מתוך התום הראשוני - אחרי שנפגשים מספיק כדי להיות וודאיים בהרגשה ומבררים/ מתענינים מספיק כדי להיות בטוחים במידת האפשר בהתאמה.

הברירה אינה בין "איך אומרים שלום" להפרזה לצד השני.  "מספר מפגשים" מתאים - הוא אכן מספיק לבדיקת הכיוון הנדרש. כמה? זה משתנה בין אדם לאדם. האם זו "זוגיות" עם ערך בפני עצמה? לא. על אף החוויה שיכולה להתלוות.

זו בדיוק "הוכחה" הפוכה...

דומני שרוב אלו שמתחילים כך - מגיעים ל"מסקנה" המפתיעה הזו, שבעצם לא..

זו לא "זוגיות". אין דבר כזה. אני מאד מקוה בשבילך שכשתתחתני תראי אכן כמה זה לא שייך. וכמה זה לא "הכנה" לנישואין שהם משהו שונה לחלוטין. כי אם לא - אז איבדת חוש יקר וחשוב מאד, ועדין.

וגם עפ"י דרכה של תורה, אין מקום לכך. זה לא "יתרחק מאד מנשים" כפי שכתוב בהלכה. ומי שאינה נשואה לו - היא אשה זרה לכל ענייניה והלכותיה.

יש מקום להכיר כדי לברר אם שייך להתחתן. אבל לראות את זה כ"ערך" בפני עצמו, "זוגיות", זו טעות. וטעות שמלבד שהיא לא אמיתית, גם תוצאותיה לא טובות. ועד שלא מתחתנים - לא תופסים כמה שונות יש בתוך כביכול "קשר" כזה. כמה לא "זוגיות".

מכל מקום, נקוה שבדיעבד, יהיה לטובה.

הייתי בזוגיות מאוד אינטסיבית של שנתיים, שכפי שציינתי,
נכנסנו אליה מאהבה מאוד מאוד גדולה ומתוך ידיעה שנתחתן. היינו בטוחים שבעוד כמה שנים אנחנו כבר מתחת לחופה, ואפילו התחלנו לחסוך כבר לדירה.

אבל...
ה' רצה אחרת, ודברים לא הלכו כמו שתכננו, והשתבשו - מה שגרם לפרידה (לא אכנס לפרטים).
אבל זו הייתה זוגיות לכל דבר.
יש זוגות, גם דתיים דרך אגב, שיוצאים מספר שנים ולאחר מכן נפרדים מכל סיבה שהיא.
אז זה אומר שכל הזמן שהם היו ביחד לא נקרא זוגיות? ממש לא.

הייתה תקופה טובה, שנגמרה, ומפה רק אפשר ללמוד וליישם הלאה.
כאשר שני בני הזוג אוהבים ושותפים, ונאמנים האחד לשניה - זו זוגיות לכל דבר, גם אם היא לא נגמרת מתחת לחופה.
 

דברים כאלו.

הם לא כשרים, לא רצויים ולא טובים.

ו"אהבה" של ילדה בת 16וחצי, זה נחמד, אבל לא חל במקומו הנכון.

וכשאח"כ מתחתנים עם רקע קודם אחר, של "אהבה מאד-מאד גדולה מתוך ידיעה (כוזבת! עובדה) שנתחתן" - אז זה מאד לא פשוט לחיי הנישואין שאח"כ. צריך סייעתא דשמיא גדולה.

ואם את מדברת על מה "ה' רצה" - ה' בטוח לא רצה את זה, כי רצון ה' מובע בהלכה, בהלכה אין מקום ל"קשר אינטנסיבי" ממושך ללא נישואין. זה לא "סתרי תורה".

ומפליא שבמקום להפיק לקחים מהעובדה הפשוטה הזו, מייחסים ל"מקרה" שזה לא הלך. ה"מקרה" הוא כשדבר כזה כן הולך. קורה - אבל זה לא לכתחילה.  בחורה צעירה מאד טוב שתביא בחשבון שהמצב עלול להשתנות עד הגיל המתאים.

וזה "ממש כן" אומר שזה לא נקרא "זוגיות", כל זמן שלא התחתנו. יש אנשים "דתיים" שעושים עוד דברים לא ראויים. האמת - וגם ההלכה - אינם נקבעים לפי מה שכל "דתי" עושה.. חבל מצד שבשביל "רווח" של זמן קצר, מפספסים את הבנת/תחושת ייחודיות הנישואין (שלא לדבר על כך שזו אשליה גמורה לחשוב שאכן מבינה מה הולך ב"ראש" של הבן, כמו גם ההיפך).

ובלי נישואין - זה לא "בני הזוג", וזו לא "שותפות". אשליות צעירות שעולות ביוקר.  יש בהלכה שמות מאד חריפים ל"זוגיות" כביכול כזו.

והיא לא במקרה לא "נגמרת תחת החופה". כמו שה"חופה" זה לא אקט טכני. אמרתי - מי שאיבד את תחשות ההבדל הזו, איבד בגיל צעיר משהו שצריך רחמי שמיים גדולים שיוכל לזכות לו. וההתעקשות לבלבל בין זה לנישואין - אכן עלולה לגרום שגם בנישואין לא ירגישו נישואין..

העובדה היא שזה עובד בצורה נפלאה שלא קיימת אצל מי שציינת,מוזר זה עניין של נורמה שרירותית

אסור להתייחס אליה כתקופה בדיעבד, כזמן המתנה בין סיום התיכון לעמידה תחת החופה.

זו תקופת חובה, שהכרחית לפיתוח החשיבה העצמאית ובניית האישיות, וצבירת ניסיון חיים בכל התחומים.

הם נותנים חופש מדומה לזמן מוגבל המתברר

אח"כ כמה שלא מוביל לכלום.

אין לך מה לתת בזוגיות.

אם האישיות שלך , לא מצליחה למצוא תוכן ומשמעות, איך אתה מצפה שתצליח להעניק ולתת למישהו אחר.

הכוחות לא באים למימוש

צודק 100% , צריך להתמלא ברמה האישית , ולהמשיך להתפתח, ואח"כ להוציא את זה בחיי הנישואים.

התחתנתי בגיל 23

לא רואה את חיי עד אז כ"ריקים" ממש לא.

ב"ה הם היו מלאים בדברים שאין לי עכשיו-

בעשיה יותר שלמה (יכולתי להתנדב הרבה יותר, ללכת להפגנות, מאחזים וכו', לעשות דברים עם כל הלב. היום יש לי משפחה מעל הכל- וכל דבר נבחן קודם מול האחריות שלי למשפחתי)

היה יותר קל לעשות למען עצמי ולבנות את עצמי- במישור הרוחני, הגשמי והאינטלקטואלי.

היום יותר קשה להתפלל כשיש ילד שאסור להשאיר לשניה לבד. אני יכולה למצוא את עצמי באמצע שמו"ע הולכת למנוע ממנו לקפוץ מהספה או מתפללת איתו בידיים (או לא מתפללת כי צריך לטפל בו..) 

אמנם ב"ה אני יכולה לפנות ימים שלמים ואפילו יומיים ברצף- כי אני לא לבד. אבל עדיין- מרכז החיים ומרכז הכובד הוא המשפחה.

ולכן אני שמחה שאת כל מה שאני לא יכולה לעשות היום- עשיתי בעבר.

עשיתי למען החברה והארץ

עשיתי למען עצמי

היו לי שנים מלאות בתוכן ובעשיה ואני שמחה בהן לא פחות מהשנים של אחרי החתונה- שמלאות בתוכן ועשיה שונים ולא פחות חשובים.

כל יום יכול להיות ריק או מלא- אבל זה לא תלוי בשום דבר חיצוני שקורה לך, אלא רק בך ובה אתה בוחר למלא אותו.

אדם חייב למצות את ההוה ולמצוא מה יש בו

ולא רק לחיות את העתיד ואת מה שהוא יכניס לעתיד..

(או גרוע מזה- את העבר..)

וגם היום כנשואה- יש לי ימים (כמו היום..) שהם יותר ריקים מתוכן ומשמעות.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב 

אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה - דכתיב: ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה - דכתיב: להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה - דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה - דכתיב: האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, בלא חומה - דכתיב: נקבה תסובב גבר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד א 

א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם.

לכן בוודאי שיש הרבה מה למלא בחיי רווקות, אבל אין לכך כל השוואה לחיי נשואין.

תרגום: עדיף להיות שנים יחד מאשר להיות אלמנה (כלומר בלי משפחה)

זה נכון במדה מסויימת שהרי אשה לא מצווה על פריה ורביה,

מצד שני כל אשה נורמלית רוצה להתחתן הרבה יותר מהרבה גברים,

בלע"ז מכונה: בלחי"ת... 

שה' יעזור לנו כבר להתחתן...

זה מציאות שאנשים נאלצים לחיות חיי רווקות כשלב לקראת הנשואין,

הגמרא אומרת שרב חסדא היה עדיף בתורה מחבריו מפני שהתחתן בגיל שש עשרה,

ואם היה מתחתן בגיל ארבע עשרה היה אומר לשטן: גירא בעינך (חץ בעיניים שלך) כלומר

היה מנצחו

אז עצם החיים כחיי רווקות הם סוג של אילוץ ושלב הרבה פעמים הכרחי אבל לא בהכרח

אידאלי מקורי.

למרות שברור לי שהשואלת לא התכוונה לרעה בכלל, ככה אנחנו יהודים עם דם חם...

לדעתי גברים רוצים להתחתן לא פחות מנשים ורוצים להיות אבות בדיוק כמו שנשים  רוצות להיות אמהות (ולא רק לפזר את ההמשכיות שלהם), אבל זה נחשב "לא גברי" להודות בזה. אין כמו לראות צוציקים משלך שרצים אליך וצועקים "אבא! אבא!" או אומרים "אבא שלי הכי חזק והכי גיבור" או לנסות ללכת עם ילדון או ילדונת שמחבקים לך את הרגל.

אישה לא מצווה על פריה ורביה כי זה מסכן לה את החיים וחכמים אומרים (בבבלי ברכות, דעת רבי יוחנן בן ברוקא אני חושבת) שאסור לצוות על מישהו דבר שהוא סכנת חיים. כמה שגברים מפחדים מהריון ולידה אצלם, נראה לי שהם מרגישים חסרי אונים וריגשות נחיתות מול הנשים.

ד"א, גברים לא נשואים מתים מוקדם יותר מגברים נשואים- סטטיסטיקה עולמית.

זה נחמד וגם אני למדתי אצל הרב שפירא, אבל זו דרך לתת לגבר תירוץ מסויים. אמא שלי מתה על שקט ולבדיות מידי פעם, ואבא שלי שונא את זה, אז זה נראה לי מאפיין אופי יותר.  מדהים אותי כל פעם מחדש שהקול הראשון בתורה של אדם הוא ויכוח הלכתי אמוני של האישה והקול השני הוא של הגבר- זה לא אני, זה היא! לי זה דווקא אומר שהאישה יכולה לדמיין מציאות שהיא רק שלה. נראה לך שהיא לא התעצבנה עליו אח"כ שהמסר לא הועבר נכון (בייחוד בלידה )

 לדעתי (רק לדעתי, כן?) הצורך שווה, אבל החינוך לא וזה מה שגורם להבדל.

קוריוז שקרה לי לפני כמה שנים בנתב"ג. זה היה יום שישי בצהריים בקיץ, ובאתי לאסוף את אחותי שבדיוק נחתה. אני רואה סביבי איזה 7 ילדים חרדים מחכים עם אמא שלהם. עכשיו בסדר, זה קיץ, אבל היה 3 אחר הצהריים בערב שבת! והם חיכו יפה וקישקשו ביניהם וכאלה. פתאום יוצא גבר חרדי, פאות, מעיל ארוך, הכל וכל הילדים רצו אליו בבת אחת וצעקו "אבא"! האושר על הפנים שלו, האור כשכל הילדים רצו עליו וכל אחד קפץ עליו מכיוון שונה היה מדהים. באותו רגע התחוור לי מה אני רוצה ומה נראה לי שגברים באמת רוצים. הבעיה היא שהם לומדים את זה רק אחרי שהם מתחתנים ולא כ"כ קולטים את זה לפני.

ולא הבאת שום מקור שסותר

*ראה ערך חגיגה בסנוקר

אה, שזה קורה זה רצון ה'? ממש ממש לא. אולי זהו אתגר שהקב"ה רוצה שתתגבר עליו?

אם כל מה שקורה איך שהוא קורה היה רצון הקב"ה, מה הטעם להשתדל? ניתן לדברים לזרום ונראה מה יהיה. יש בחירה בטוב או בחירה ברע ויש לזה תוצאות, ולפעמים גם למאמץ הכי גדול התוצאה שלילית. אותי זה מיצבן. אני לא מוכנה לחשוב שהקב"ה החליט שאני אהיה בודדה ולבד, ואם כן, הוא לא האדון והוא לא האבא שלי. לא בגלל שאלוקים הוא איזה סנטה קלאוס, אלא בגלל שהחיים שלי זועקים לי את זה. כ"כ קל למצוא תירוץ ולהגיד- זה מאלוקים, תעזבו.

לצערי הרב יש המון המון יגעת ויגעת ויגעת ויגעת והיגעת לפתח היגון כי זה פשוט לא הגיע.

אבל מה שכתבת בסוף על "אלוקים", אני מציע לך למחוק ולתקן מהר.

אפילו על בן אדם לא כותבים כך..

ה' הוא כן "האדון" וכן "האבא" (ובוודאי לא כותבים משהו מהנצרות כמשל מבולבל. מה הקשר?..).

ומי שכותב כך כלפי שמיא - מצפה שייענה בברכת ה' לַחירוף?!  לא.

אז הכאב מאד מובן וכואב. אבל כדאי בצד ההשתדלות גם לשים גבול לדיבור. להשתדל - וגם לפנות בענוה לה'.

פעם הייתי ככה. עכשיו למדתי לזעוק, ואני מתנגדת נחרצות למי שאומר: כי ככה הקב"ה רוצה". 

לצערי, היו כמה וכמה פעמים בחיי שעד שלא  כעסתי על אלוקים וצעקתי עליו, דברים לא קרו. אין לי דרך להסביר את זה- אולי זה שהקב"ה לא מנסה את האדם בדבר שאינו יכול לעמוד בו, או שאולי ככה תוכנן מראש.....

אני באמת לא יודעת. אבל כשיש לי לב שבור, אני לא זועקת ומתפללת לקב"ה שיביא לי מזור ושאני מבינה שיש לו שיקולים אחרים וכו.

אני צועקת עליו, ברמה הכי בסיסית וכואבת ואומרת לו שגם לו יש אחריות כלפי, כי אני ברואה שלו, ואני הילדה שלו ואני האמה העברית שלו. ואם אני מקבלת את הדבר הזה בקלות או אחרי 7 מדורי גיהנום, רמת ההודיה שלי לקב"ה נזעקת לא פחות. בדמעות של שימחה וטוב והודיה עד אין קץ.  ככה זה עובד אצלי. אבא שלי טוען שזה מה שמוכיח שאני באמת באמת מאמינה. לא תמיד אני יודעת שזה נכון, ומכעיס אותי שככה זה עובד, אבל כל אדם יכול להתחבר לקב"ה רק בדרך שלו.  אם אני לא מקבלת מה שאני מרגישה שאני צריכה, זקוקה לו, חייבת, כן, אני זוכרת לו את זה וזה נראה לי בסדר. אנו חיים בעולם הזה והוא שם אותנו שם. גם אותי, אז או שככה אלוקים רוצה, או שזה לא בסדר וצריך להתגבר. בינתיים אין הוכחה מי צודק.

ענווה היא הכרה בערך עצמך וזה נלמד ממשה רבינו. לא היתיימרתי להיות צדיקה או משהו, אבל לי יש ערך שהקב"ה נתן לי בעצם זה שנולדתי.

זה אחרת ממה שכתבת מקודם (שם  היו באמת ביטויים שאי אפשר.. אפילו בגישה שלך הנוכחית...).

אני אמנם חושב שאת באמת מגזימה ב"כעסתי על.. וצעקתי".. לא שייך להתבטא כך.

אבל מה שהסברת אח"כ שאת אומרת - זה באמת מאד נוגע ללב (כמובן, אישי שלך ולא לחיקוי..).

ואני חושב שאבא שלך צודק.

הלוואי שתצליחי..

עכשיו אני מבינה אותך יותר- אז מוסיפה ומחדדת את מה שכתבתי לך מקודם-

את צודקת לגמרי וגם אביך שאם את מרגישה כעס, פגיעה, צער- זה בהחלט מראה על אמונה להפנות אותו לה' בכנות ולא רק להדחיק ולצטט סיסמאות של הכל לטובה!

אני גם מאוד מזדהה איתך ועד שהתחתנתי גם אני הייתי ככה...כשהייתי כאובה ומתוסכלת אז באמת היתי עומדת מול ה' ואומרת לו שאני הבת שלו ושאני לא יכולה אבל הוא יכל ושזו אחריות שלו לדאוג לי עכשיו...וגם היתי אומרת לו שאני כועסת ופגועה ונעלבת ממנו..

ודן- כשזה מהלב ברגע אמת זו לא חוצפה. כשאני כועסת אני לא יכולה לא לכעוס- אני יכולה להפנות את הכעס שלי לה' ולבקש ממנו עזרה. דוקא אם מול ה' אני אתרפס במילים יפות ואשמור בלב זה חוסר אמונה שה' נוכח ונמצא איתנו בכל.ומן נסיון להסתדר בלעדיו איפה שקשה ולא נעים...

רק מה...

בדבריך את דוקא מוכיחה שהאחריות האמיתית היא של ה' ולא שלך.

הוא לא רוצה בסבל שלך!

אבל הוא רוצה שתגיעי לאן שהנשמה שלך צריכה להגיע, ויש לה את המסלול שלה.

ותדעי לך.....שאני מאוד מאוד מאוד מבינה את הקושי להגיד שה' רוצה בזה. כי אז הלב נבהל ומרגיש שה' לא רוצה בטובתו.

אבל ה' כן אחראי וזה כן בידיו. וזה שאת רווקה עדיין זה לא כי את בררנית או מתוסבכת או אשמה בכך. אלא כי זאת הדרך שאת זקוקה לעבור ו...כן ה' הוא זה שגורם לזה רק לא מתוך המושגים שלנו- הוא לא עושה זאת מרוע, מאטימות או מחוסר אהבה כלפיך אלא מסיבות עמוקות מיני ים..

הוא כביכל 'נאלץ' לעשות זאת. לא רוצה בכאבך.

ומה שעזר לי מאוד-זה להרגיש שנשמה של יהודי היא נשמה כללית שמושפעת ממהלך כללי של עם ישראל בדרך לגאולה...ולכן לפעמים נגזר על יחידים לשאת על כתפיהם מעט מצער השכינה, לחוש על עצמם את חבלי משיח..להיות שותפים עם ה' שאין יום מאז החורבן שהוא לא בוכה. אין מי שחפץ בטובתך כמוהו. אין מי שחפץ בגאולה כמוהו. וכל אחד מישראל שכואב- ה' מספר לו ומשתף אותו בחסרון שלו.

זו לא ידיעה שכלית. זו הכוונה להבנה הרבה יותר עמוקה של כל כאב שרואים במציאות.

לי זה עזר ממש בתפילות.לא להאשים את ה', אלא לכאוב יחד איתו.

 ובמבט לאחור- וכאן אענה גם מה המתנה שלי משנות הרווקות שהיו לי- זה שה' הפך להיות החבר הכי טוב שלי. שותף עמוק מאין כמוהו, לשמחה ולצער לטוב ולכאב האינסופי שליווה אותי רגע רגע, רק הוא היה שם איתי. וזה משהו שהולך איתי גם עכשיו אחרי החתונה, רגע רגע שעה שעה..

ועזר כל כך גם כשנגאלתי מכל שנות ההמתנה והגלות- עזר להאמין שזו לא גאולה פרטית שלי אלא חלק ממשהו הרבה יותר עמוק ונצחי ששייך לכל עמ"י.

זה בגלל שהדבר הכי כואב שיש זה להרגיש שמישהו שחשבנו שאוהב בנו ורוצה בטובתנו גורם לנו כאב.

זה משהו שהלב לא מצליח להכיל..כי זה מצטייר אצלו כניגודים..

אני מסוגלת להאשים את עצמי בלי סוף אבל לא מוכנה להכיר ולהסכים  בכך שלה' ישנה האחריות הבלעדית העמוקה על המצב הכואב הזה שאני בתוכו.

זה גם גורם לנו גם להטיל ספק באהבתו. ותדעי שהצורך להרגיש שה' חפץ בטובתנו ואוהב אותנו זה צורך נפשי עמוק שלפעמים אנו כלל לא מודעים אליו אבל הוא קיים ומשפיע עלינו גם בלי להזדהות...

וגם להכיר בזה שה' החליט שתהיי רווקה זה שם אותך במן מצב חסר אונים. בלי שליטה על החיים שלך.

יותר קל לנסוע 3 שעות לפגישה, להפגש עם 200 אנשים, לשלם מאות שקלים, להאשים את עצמך בלי סוף...

העיקר לא להגיד שבעצם- ה' פשוט לא שלח לי את הזיווג שבאמת שייך לי.

אז זה מובן ממש מה שאת מרגישה.

רק נקודה למחשבה...

כשהמערכת יחסים ביני לבין ה' מתבססת על הנחה שהוא שם ואני כאן אז מרגישים כמו שאת אומרת.

אבל כשהוא כאן איתי בתוך הכאב שלי. כואב יחד איתי. מצפה לגאולתי יותר אפילו ממה שאני מצפה. וזה שהוא לא פותח את השער זה כי מסיבות שהן מעבר להבנתי המוגבלת הוא יודע שזה לא נכון וטוב ומדוייק עבור נשמתי.

אבל הוא פה כאן איתי. אנחנו שותפים לצרה.

רש"י  בסיפור יציאת מצרים מסביר מדוע נקרא הלילה הזה ליל שימורים- 'שהיה הקב"ה שומר ומצפה להם לישראל אימתי יגיע הלילה הזה שיוכל להוציאם ממצרים.'.

ואז כשחיים כך, אז כל כאב זה עוד העמקה של הברית הזאת ביני לבין ה'. אנו הולכים יחד. הוא ורק הו יודע ומכיר את כל מכאובי. ואני מבקשת ומתחננת ממנו שיושיע אותי ...אבל לא מחליטה לו שרק עכשיו זה הזמן וסומכת עליו שהוא מוביל אותי בדרך הכי טובה שאפשרית בהתאם למסלול שהנשמה שלי צריכה לעבור.

וכמו שאמא של נפתלי פרנקל אמרה- ' ה' לא עובד אצלנו'.

עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו- שתזכי לחוות כמה הוא עמך. ושתזכי מתוך זה להחלץ מהר מהר מצרת הבדידות ולזכות לכבוד הגדול הזה של להיות נשמה שלמה עם בן זוגך האמיתי.

טנגענס, אתה מבקש "רק" גישה חיובית? רק זה?

זה הדבר הכי קשה בעולם. לך ייתכן שזה בא בטבעיות וזה מתאים לך לאופי. לי- זה לא, וזה גם לא הוכיח את עצמו ולא עבד כשעבדתי על זה בכל מאודי.

אני ריאליסטית וכל אופטימיות או גישה חיובית שהייתה לי נופצה לאט לאט מכל מיני דברים. אני יודעת שמלימונים צריך לעשות לימונדה, אבל לימונדה היא לא פחות מרירה אם אין בה סוכר.  אז אני עושה לימונדה, אבל אתה רוצה שאני אייצר גם את הסוכר? כמה ניתן כבל להפיל על בנאדם אחד?

לא, הכל לא לטובה. הקב"ה ברא את הטוב והרע ולכן יש בו את שניהם. אם לא אהיה כנה איתו, אם מי כן? והרי את כל מה שאני חושבת הוא רואה, אז מעטה חיובי ושמח זה בעיקר טוב לסביבה, לא אלוקים.

ואני בהחלט חושבת שאלוקים צריך ניעור מסויים. הסתר פנים זה טוב ויפה אבל אנו צריכים להזיז ולהניע. אף פעם לא חשבתי שיאוש זה תירץ לאי עשייה. אם כן - לא היו טיפולי פוריות בעולם.

זהר- תודה על התמיכה. פעם באמת חשבתי כך, עכשיו הרבה פחות. יש לחיים אנרציה ואלוקים נותן לזה לקרות ואני בהחלט מסכימה איתך שזה הרבה"אחריותו" או "אשמתו". לכן זה כ"כ מעצבן אותי.  סה"כ מה רציתי, משפחה גדולה כדי שכולם ישאפו לגאולת העולם, אז נראה לי שיצר שכרו בהפסדו.  אבל זה לא הכל הוא. בחברה הדתית לאומית נוצר מצב לא בריא ולא טוב וצריך לתקן אותו, אנחנו צריכים לתקן אותו. אני לא מרגישה שאלוקים רחוק ממני, ההפך! אני מרגישה שלהגיד שאלוקים כואה יחד איתי זה מוריד מהכוח שלו. לא פחות מאיתנו, גם אלוקים "בוחר" בהסתר פנים". הוא אלוקים, הוא לא חייב. אני לא יכולה להוריד את הקב"ה למושגים שלי. אם הוא אלוקים, שיתנהג כמו אלוקים. אני הרי יכולה רק להתנהג כמו אדם.  כדוגמא- אנשים גרמו לשואה, אבל לא מנחם אותי שאלוקים אסף את כל הקריאות שלנו והזעקות והכאב והדמעות. זה מה שהוא עשה 6 שנים? ברצינות? אני אמורה לקבל את זה שהקב"ה עשה פחות מחסידי אומות העולם? לא! אלוקים הוא לא מחוץ לעולם. הוא נתן והוא יתן לדברים רעים לקרות. לדעתי התקפיד שלנו הוא להמשיך ולצעוק, לעבוד ולנער אותו, ולצפות ממנו שירים את מה שאנו לא יכולים. זו מבחינתי ההשתדלות והתפקיד שלנו. את זה אני משתדלת לעשות.

ואדרבה גם אני מאד מבין שזה קשה. אבל דיברתי על האידיאליות. לאן צריך לשאוף.

לאלוקים את יכולה להמשיך לבכות ולצרוח כל היום. אני דיברתי על הסביבה. ועל החיים שלך חוץ מהתפילות

אדם ששקוע כל היום ברחמים עצמיים לא מתקדם לשום מקום. ואני אומר את זה גם על עצמי

אז בסה"כ אני מסכים איתך

חוצמזה שאני ממש לא מבין מאיפה החלטת שה' הוא חבר שלך.

את בכלל לא קולטת ולא יכולה לקלוט את הפער העצום בינכם.

את בנאדם יצור אנוש שמסתכל על כאן ועכשיו

הוא אלוקים. שרואה ללא שום מגבלת זמן ומקום

הוא מכיר אותך הרבה הרבה יותר משאת מכירה את עצמך

יש בך רובדים ותפקידים שבחיים לא היית מדמיינת שקיימים

אין לך אפ' מושג קלוש מה טוב לך ומה רע לך.

כמו ילד קטן שבוכה שלא נותנים לו לאכול ממתקים. אבל לכולם ברור שזה לטובתו

את לא צריכה להפסיק לבכות ולהתפלל. אבל תמיד כשסוגרים את הסידור

להבין שה' לא חייב לנו כלום. ומה שנראה לנו רע הוא בעצם הכי טוב שאפשר

בהצלחה

אתה לא יודע מה החלטתי ומה לא, ואתה בטוח לא יודע מה כוונת ה' ומה לא. זה שאת יוצא מתוך נקודות הנחה כאלה על הקב"ה זה מצויין, אבל לא אתה ולא אני יודעים כלום. אתה מפרש את ההתנהגות של אלוקים ומפרש את ההתנהגות שלי כלפי הקב"ה, למה, יש לך מושג יותר ממני? לא.

אלוקים הוא לא חבר שלי, ואל תקשקש שאלוקים לא מקשיב לזעקות או תפילות.  מה אתה יודע? אתה לא הדובר שלו.

אני מדברת על האמונה האישית שלי, מה מצליח ומה לא. אל תשווה אותי לילד קטן שרוצה ממתקים- זו קלישאה, והפרוש שלך להתנהגות שאתה לא יכול להסביר.

יש לי מושג טוב מאוד מה טוב ומה רע לי, כי יש לי ערך, נבראתי ע"י הקב"ה וזו הציפיה ממני- לגלות את הערך שלי ומה תפקידי בעולם.

זה שהיהדות אימצה את מדיניות "הכל לטובה" של נחום איש גמזו, לא אומרת שזה נכון. יש דברים שהם רעים, וגם הם מהקב"ה, והם דברים רעים פרופר. הם שואה, ורצח ואונס ובחירה ברע ואלוקים מאשר את זה ויצר את זה.  אנחנו יהודים, אין שטן. יש הקב"ה. אולי אם אנשים היו קצת פחות מקבלים את צורת החשיבה שלך ויותר את שלי, דברים היו שונים לטובה, מה אתה יודע?

גם אל תדבר איתי על הסביבה. את הסביבה צריך לזעזע, כי אחרת לא אכפת לה. ככה זה.

ד"א, מי אומר שרחמים עצמיים זה רע? פסיכולוגית פעם אמרה לי: אם אני לא ארחם על עצמי, מי יעשה את זה? כן, מגיע לי רחמים. וכמו כל דבר אחר, במקום לחכות שהסביביה תתן לי אותם, אני נותנת אותם לעצמי, למה לא?!

אתה מניח המון הנחות על הקב"ה, עלי......תוכיח שהאמונה שלך יותר נכונה משלי.

אז אין לך מושג מה טוב. כמו שהבאתי מ'הקלישאה' שאת מתחמקת ממנה בלי לתת הסבר?

למה את לא מקבלת את המשל?

זה לא ברור לך שיש דברים שנראים רע והם בעצם טוב?

(כשאדם שקוע ברחמים עצמיים זה רע. לפחות לדעתי. אין לי יומרה להתוכח עם פסיכולגים)

ברור שהרבה דברים הנראים רע, הם רע.

אני לא מסכימה עם דרך האמונה שלך. זכותך להאמין בה' בדרכך וזכותי בשלי. לא- ה' אינו כולךו טוב נפלא ונהדר. בבקשה אל תגיד לי אם אני מבינה מזה טוב או לאת מכיוון שאתה אינך הדובר של הקב"ה. היה אחד כזה- משה רבינו והיו הנביאים. כל עוד שאתה אינך בקטגוריה הזו יש לך מושג בדיוק כמו שלי יש מושג. מה אכפת לך שדרך האמונה שלי היא שונה?

אני חיה בסדר גמור עם זה שמה' ברע והטוב והצדק והחוסר צדק, ואינני צריכה לנסות לתרץ למה זה לא כך. מאברהם דרך הנביאים דווקא מופיע שה' מוכן לעשות דברים נוראיים, אבל יש אנשים שמשכנעים אותו לא לעשות כך. ההבדל הגדול ביותר ביני לבינך הוא שאני לא מתיימרת לפרש את דברי ה' ולקבוע בשבילו איך הוא מבין את העולם. אני מסתכלת על המציאות בעיניים שלי, וכשכואב לי ורע לי, כן אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שמישהו עושה לי רע וכועסת על כך.  אני זועקת וצועקת ומתעצבנת ומה לא, ואתה יודע מה? לי זה עובד. מסתבר שזו הדרך היחידה של אלוקים לשמוע אותי. אתה רוצה לחיות לפי מה שאתה מאמין בו? סבבה, אבל אל תעז לבקר את הדרך שלי. לא אני ולא אתה הפה של אדון העולם. ואם כבר מדברים, רוב המקורות הם לצידי, לא לצידך. אין אף דור כמו שלנו שכל דבר שהוא לא מבין או לא רוצה להתמודד איתו אמר- טוב, הכל לטובה אנחנו פשוט לא מבינים את זה.

לפי התורה שלך, החטיפה היא דבר טוב, רק שאנחנו לא מבינים את זה, ורצח ילדים בשואה היא דבר טוב רק שאנו לא מבינים את זה, ושכל הכתוב בתורה על כך שה' עומד להחריב את עם ישראל זה טוב, אז זה שמשה שכנע את הקב"ה שלא לעשות את זה, זה רע, לא? הרי יתכן שמשה לא הבין שכל מה שקורה זה לטובה?!

אני לא דנה איתך בעיניני אמונה יותר. אם אתה לא מסוגל לכבד את זה שאני מאמינה בצורה שונה, ומשום מה אתה גם לא יכול להפסיק להיות הדובר של אלוקים (מסתבר שאתה יודע בדיוק מה הקב"ה חושב), אז אין לנו על מה לדבר. לי אין שום מושג מה הקב"ה חושב, מה אמור להיות לטובה ומה לא. אני יוצאת למלחמות שנראות לי צודקות. ואתה יודע מה? לפעמים אני "מנצחת", שגם זה רצון ה'.

לא מסכימה, והראיה שלי אינה פסימית, היא פשוט אחרת. לך היא פסימית, לי היא נותנת תקווה. אני לא חיה במציאות רדודה ואין לך מושג כמה לעומק אני רואה או לא. בבקשה תפסיק לשפוט אותי רק בגלל שאתה לא מסכים איתי. אני לא מבינה איך אתה חי במציאות שלך ואתה לא מבין איך אני חיה במציאות שלי.  סבבה.

למה זה כ"כ קשה לך?

אני לא אומרת את דעתי לגבי המציאות שלך ויש לי דעה מאוד נחרצת בנושא.

אני באמת מקווה שהגישה שלך טובה לך ותורמת לך ועושה לך רק טוב, באמת. שלי טובה לי, וברוך ה', יש המון דרכים לקב"ה, אחרת אני ואתה היינו בצרות....

התכוונתי שרק מה שהתכוונתי גישה חיובית

לא שזה דבר פשוט

קודם כל, מצב שבו אני נמצאת- הוא חיובי עבורי כרגע.

למה? כי אחרת לא הייתי בסטטוס הזה.

כנראה שיש לי עוד מה לקחת מהמצב הזה, ולקחת זה אומר דברים טובים.

* אני יכולה להחליט שאני כמה מאוחר

* אני יכולה להחליט כמה אני עובדת- אין לי הוצאות כבדות, אז אפשר לקחת זמנים של פחות/יותר עבודה.

* אני יכולה לעשות דברים בשעות שנוחות לי בלבד.

* אני יכולה לקבל החלטות לבד.

* אני יכולה ללמוד על עצמי דברים חדשים מתוך הדייטים, או להגדיר דברים בצורה יותר טובה, זה גורם לבירורים ודיוקים עם עצמי.

* אני יכולה לנצל תזמן הזה לביסוס קשרים קרובים וטובים בתוך המשפחה.

* אני יכולה להחליט שאני מוציאה את הכסף האחרון שנשאר לי בכספומט על שמלה, כי מוצרי בסיס יש לי בבית.

ויש עוד מלא, אני רק צכה לחשוב...

זה תלוי מה אתה מגדיר רווקות, ועד איזה גיל (כולנו רווקים מלידה   ). מבחינתי מי שהתחתן עד גיל 24-25 לא ממש חווה רווקות אלא הלך במסלול הטבעי של החיים והתחתן בגיל מצויין.

מעצמי אני יודעת שחיי הרווקות היו בסדר גמור ונחמדים עם המון גילוי עצמי עד גיל 24-25 כזה, אח"כ הם עקצו עד גיל 26 אבל עדיין ניצלתי ולא התייאשתי עד גיל 28 או אפילו 29, עשיתי תואר שני, התחלתי דוקטורט וטיילתי בחו"ל (מה שכמובן פועל לרעתי בדייטים), אבל מאז הם גהנום של בדידות, יאוש וריקנות. התוצאה- אני עומדת להיות אם חד הורית (בצורה הלכתית לחלוטין) כי אני לא יכולה לחיות ככה יותר. נכון שזה משהו מקסים נפלא, אבל אני לא אשקר, זה לא ממלא את מקום הבן זוג.

זה מעצבן כי אחרי כל הגילוי העצמי יש לי המון מה להציע אבל אין למי.

ד"א- שיר ממש במקום.

מבהיל אותם שיש סיכוי שאני אדע יותר. לכי תסבירי להם שאם הייתי מתחתנת לפני 10 שנים ידעתי פחות והייתי פחות "איום".  מצאתי שגברים נשואים אוהבים נשים חזקות אבל רווקים לא. לא ברור העינין.

למה אם מישהי מרגישה שהיא ממצה את עצמה יותר באקדמיה תהווה "גורם איום"..?

מה ההבדל בין זה לבין משהי שעובדת בהייטק..? (או שגם זה מפחיד..?!  )

גברים - נשמח לתגובתכם הכנה.. 

ברור שיש יוצאים מן הכלל,

אבל זה ממש ממש מפחיד בחורים.

(וברור שתלוי איזה. בעיקרון ככל שהם יותר דוסים- הם יותר פחדנים.)

אולי צריך לדעת היכן לחפש,

יש בחורים שדווקא רוצים את זה...

למה הכוונה "איפה לחפש"..?

אשמח שתאירי את עיני בנושא

וחבל מאוד שכבר מכניסים לעצמנו מחשבות פחות טובות על הצג השני.

העניין של התואר והדוקטורט לפעמים מעלה חשש ותהיות לגבי סדרי העדיפויות של האישה. כלומר קריירה לעומת משפחה וכו'.

לא ארחיב על זה כאן,

אבל זה לא בדיוק המצב...

לא כל דרך פרנסה שהיא לא מורה או גננת הופכת את האישה לקרייריסטית..

 ולגבי גבר זה לא?

איש ואישה מגדלים ילדים יחד. אישה יכולה לעשות קריירה וללדת, וגבר יכול לעשות קריירה ולבשל ולנקות. ומה?

וזה בהחלט נכון, כי גבר שבגיל 35 חושב שאישה היא באותו מקום שהייתה בגיל 25, כשהשאלה הזו אולי הייתה רלוונטית, הוא סליחה, אידיוט. ברור שהיא עכשיו מתמקדת בחיים של עצמה!

היא הרי לא יושבת וממתינה לך בשדה שיפון עם כתר של פרחים! עכשיו היא זזה, ומתקדמת, ועובדת ואולי זה כי היא רוצה ואולי זה כי אין לה שום דבר אחר.

אני  לא מבינה איך גברים בגיל 35 או 40 לא עשו תואר שני או יותר ועובדים להם בשקט, או מחפשים את עצמם. כשאני פוגשת גבר כזה (ואז עוד יש לו  שאלות לגבי סדר העדיפויות שלי) אני שואלת- מה עשית עד עכשיו? לאבא שלי בגיל שלך כבר היה בית וילדים והסמכה ברבנות ו2 תארים שניים. אתה גר לי בדירת רווקים ומפחד מסדר העדיפויות שלי?!

לטעמי באופן כללי מי שמתמקד בקריירה זה בגלל שיש לו חור אמיתי בחיים.

סדר עדיפויות אמיתי נקבע ביחד. זו אשלייה שאישה תרצה לעבוד חצי משרה, תקרע את עצמה בבית ותטפל בילדים והכל כי זהו "תפקידה", או "מקומה", והגבר יעבוד קשה ויביא את הלחם. מניסיוני, משרה מלאה היא הרבה פחות קשה מכל הדברים המצופים מאישה. זה דבר בלתי אפשרי, ולא כל אישה מעוניינת בזה. ולא כל גבר חושב שזה מה שנכון.

גברים בד"כ מתחילים ברווקות עם הרצון שהם יהיו הראש בבית ואחרי כמה שנים של נישואין לא מבינים איך הם רצו את זה, וקולטים שמי שיולד הוא הראש. גברים נשואים מתים על נשים חזקות. זה גברים רווקים שמפחדים בד"כ, אז נראה לי שצריך לשאול דווקא על הסדר עדיפויות של הבנים ולא הבנות.

ללכת לים

לסוע עם חברים לצפון 

וסתם לזרום

שיעורים חזקים מ'מכון מאיר' - מומלץ בחום!

זוגיות תוך נפשית 

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4934&cat_id=3978

מבדידות ללבדיות בונה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=6844&cat_id=4059

שמחה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=4002&cat_id=4059

אך לא בשבילי. תודה.

סתם.

אפשר לסיים תואר בנחת.

לעבוד בעבודות שלא מרוויחים בהן כמעט, רק כי אוהבים אותן.

ההורים מרחמים ולכן זהירים ועדינים..

ועוד ועוד...

אבל עלתה לי מחשבה שאנחנו לא כ"כ יודעים להנות ממה שיש לנו (מכניסה את עצמי בתוך זה גם.)

ויכול להיות שאם היו שמים את השרשור הזה בפורום הנשואים ואת שלהם פה היו מתקבלות הרבה יותר תשובות..

סתם מחשבה מוזרה שעלתה לי אחרי ששמעתי הרבה נשואים/נשואות (גם כאלה שב"ה ממש טוב להם) שמידי פעם אומרים על חיי הרווקות משפטים מקנאים משהו... 

למרות שאני רווקה...

כי באמת כנראה לכל תקופה יש יתרונות משלה וקל יותר לראות את זה רק אחרי.. חבל עלינו

 זה כמו שאדם עשיר יגיד: לפעמים אני מתגעגע לזמן שבו הייתי הומלס, או שאישה שיש לה ילדים תגיד לעקרה שהיא מתגעגעת לתקופה שלא היו לה ילדים. אין בעיה, אתחלף איתן בשניה. זה אומר שאין להם מושג מזה אומר באמת להיות רווק.

זה ממש לעג לרש.

לאישה נשואה אסור להגיד דבר כזה לרווקה ולאישה עם ילדים אסור להגיד דבר כזה לעקרה.

רוצה להתגעגע- שתתגעגע. אין שום דבר שאישה שיש לה יכולה להראות לאישה שאין לה ולהגיד- כמה שווה ומגניב.

הרבה נשים שרווקות או עקרות מספיק זמן חוות את החיים שלהן בתור שואה אישית. אני אישית מכירה בנות ברמה כזו שמעדיפות למות מאשר לבלות יום אחד נוסף כזה, ויש לא מעט כאלה.

כל האהבות, הרצונות הציפיות והתקוות שנמוגות עם כל שנה חולפת, עם כל יום שחולף- הילדים שלא יהיו, השמחה שלא תגיע, העצב העמוק שמתחפר לו הנשמה. מדובר על נשים אופטימיות במהותן שאלוקים והעולם הצליחו לשבור אותן.

כל מי שנשואה צריכה ליפול על ברכיה לפני הקב"ה ולהודות על מזלה הטוב ששמו לב אליה בכלל. לא סתם אומרים "מזל טוב" ולא עבודה טובה, יופי של מאמץ וכו.  זה היה מזל ויד ה'. תגידי לי את אם מישהי כזאת יכולה להגיד "איך אני מתגעגעת ללהיות לא נשואה. אפשר לצאת, אפשר פה, אפשר שם". מעניין שאף אחת מהן לא אומרת שגם לכאב, לבדידות וליאוש היא מתגעגעת. זה סתם לא בוגר ומפונק. רוצה לצאת עם חברות- צאי! מי מפריע לך? יש לך בייבי סיטר מובנה! מי אמר שלרווקים אין בעיות כספיות? אנחנו בני אדם מבוגרים כמו כולם. מי אמר שלרווקים יש זמן ומה שאנחנו עושים זה לאת ולבלות? אני לא, ולי אין זמן בגרוש.  נכון, לא צריך לבשל ולנקות. צודקת. אפשר לחיות בג'יפה ולאכול חומוס ולחם כל היום כי זה פשוט לא שווה את המאמץ. חיים לבד, אוכלים לבד, בוכים לבד, ישנים לבד, מבלים חיים ריקים מתוכן לבד. וכן, בגיל מסויים אם את לא נשואה, ללכת לעבודה ולחזור לדירה זה חיים ריקים מתוכן. אפשר לנסות למלא אותם, אבל כהנשמה כמהה לזוגיות ואווזונים לטפל בהם ואנשים לאהוב אותם, זה לא ממש עוזר.

כן, זה פינוק ולעג לרש (זה לעג גם לך כי את אמורה להבין אותה. אוייייייי, יש לה נישואין טובים וילדים. אוייייי , עוד שניה נשבר לי הלב בשבילה). אני לא מבינה איך יש לה את העוז להגיד לך דבר כזה.

ברור! שלא יצא פה שאני ממעיטה בערך הקושי בחיי הנישואין, אבל חוסר הטקט בנושא הוא כ"כ נוראי.... אני מכירה מישהי שקיבלה את כל מה שהיא רצתה (היא אומרת את זה בפה מלא), באמת, ומתלוננת בלי סוף לחברה שלי שהרבה יותר מבוגרת ואובדנית מרוב יאוש וכאב.

אני מוכנה לשמוע הרבה תלונות וקשיים, אבל לשמוע מישהי נשואה שמקטרת על זה ועל זה שיש לה ילדים....רק שתדעו שזה מאוד מכאיב.

היתה תקופה ששקלתי אם אני מעדיפה להיות נשואה לבעל מכה מאשר להיות לבד. תפסתי את עצמי ועשיתי טיפולי פוריות ועכשיו ברוך ה' אני בחודש 9, אז גם את התהליך הזה אני מבינה.

גיסתי מתלוננת על הילדים ואמרתי לה שתפסיק, כי לא לכולנו יש את מה שיש לה, ואי אפשר לעשות את זה ליד מישהי שלא מצליחה להיכנס להריון ולא מצליחה למצוא בחור.  יש לי עוד חברה שדורשת שאני אבוא אליה כי יש לה ילדים וקשה לה, למרות שהיא עובדת במרכז העיר ואפשר להיפגש שם.
 

נשים נשואות צריכות לדעת עם מי לדבר על זה, ולדעת שזה נוגע בכאב עצום שאני מקווה שלא חוויתם ולעולם לא תחוו. זו לא תחושה של איבוד ילד, זה איבוד משפחה שלמה, זה החלומות ופוטנציאל שהולך לטמיון....זה להבין שלעולם לא יהיה מישהו שיגיד לך אני אוהב אותך, ושלעולם לא תיקראי אמא. תודה להקב"ה שלעולם (אני מקווה) לא תחוו דבר כזה.

כמו שעל יחסים אתן בוררות את מי לשתף, נראה לי ראוי שגם על זה.

 אני לא משתפת את חברה שלי שלא מוכנה לעבור טיפולים בכל הדברים המוזרים ומשמחים שקורים לי בגוף אלא רק בחלק, כי זה יכאיב לה. אני רוצה לשתף אותה, היא חברה הכי טובה שלי! אבל כ"כ כואב לה וזה אכזרי. אז יש דברים שכן, ויש דברים שלא ואני אומרת לה את זה. כואב לי עליה וכואב לי עלי וכואב לי שלי קורה משהו משמח והיא עדיין בחושך ובאפילה. מה לעשות, ככה זה.

אני בטוחה שאתן יכולות להבין את זה. זה לא פייר, אבל גם להיות רווקה בגיל מאוחר ואז להיות חד הורית זה לא פייר. 

ולא מסכים.

מי אמר שלא יודעים? משתדלים ומנסים כן להעריך

גם כדי להוריד לבן אדם מהראש את החשש

שמא הוא הפסיד היכרות (במהלך האירוע)

וככה הוא יהיה מרוכז בריקודים ובשמחה

כידוע ששום שידוך פוטנציאלי לא נאבד

לא שהלכתי עד היום וחיפשתי שידוך

בחתונות ולא שאני חושב שככה הרבה עושים..

יש מי שייגש.

יש מי שלא ייגש.

יש מישהו שייגש רק כשהיא לבד.

יש מישהו שייגש כשהיא עם חברות ויבקש לדבר איתם בנפרד.

בקיצור, הכל פתוח, לא ניתן לדעת..

ייגש?

איך הוא ייגש?

למען ה'

בחור דתי אחד

אני לא הייתי מעז

ובעצם...

1. החלפת מבטים הדדית לא תורמת אם אין התקדמות להיכרות.

2. יש הרבה ביישנות, צריך מתווכים בתוך האירועים האלה שיסייעו.

3. לא להציק למי שלא בעניין שלך בהנחה וכבר פנית. אמרה לא.. הסבה מבט לצד השני ... תבין שהיא לא מעוניינת בך. נקודה.

4. עדיף שלא להגיע בחבורות כי אז נדבקים אל המוכר ופחות משתלבים..

זהו בנתיים

יש מי שמצליח להתגבר על זה?

איך?

ונשמע שזה באמת לא פלטפורמה שמתאימה לכולם.

או לגשת או לא

זה מביא לי עצבים 

מבחינתי זה לא רלוונטי

למה שאני אצא עם מישהו שאפילו לפנות אלי לא מסוגל? 

אם הוא מתבייש שישלח צד ג זה גם בסדר

אבל אם כלום אין עניין סתם לבהות 

זה סתם מתסכל

אני כמתמודד עם הפרעת מצבי רוח לא אהבתי את הראיון כי כביכול הוא מציג שנישואיו עם אשתו המתמודדת פירקה אותו ואת משפחתו.

זה לא המצב שלי וחשוב היה אולי לציין את זה בראיון שיש מתמודדים, גם עם הפרעות מצבי רוח שכן מקימים משפחות ומביאים ילדים וחיים לצד המחלה.

במיוחד שהבאת את זה דווקא בפורום לנ"ו, המודעות היא דבר מאוד חשוב כשלעצמו וחשוב לדבר על זה אבל חשוב גם שלא לגרום נזק ולהפוך את כלל אוכלוסיית המתמודדים בהפרעות מצבי רוח לפסולי חיתון.

לק"י

(לא ראיתי את הכתבה, אבל קראתי כתבה איתו. כואב מאוד, אבל לא ברור לי למה החלטת להביא את זה פה....

אני מקווה שכולם יודעים שלהנשא למישהו עם התמודדות רצינית זה עניין שמצריך בירור. אבל לקחת את זה ישר למחשבות של חיים קשים זה גם לא נכון. בטח כשמדובר על סיפור של לפני הרבה שנים, והיום יש יותר מודעות ויותר דרכים לטפל).

אני חושבת שדווקא הוא הביא את זה להתבוננות על היאחזות בקושי למרות הכל 

אבל בעיני זה מרתיע יותר ממועיל.

ממה זה אמור להרתיע?

מאנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית כלשהי?

היה ברור לי שמסופר על מישהי שבקצה של הסקאלה של התמודדות נפשית. לא חשבתי לרגע על הכללה ביחס לכל המתמודדים. אני גם לא רואה שכתבתי ביחס מכליל כלשהו.

לק"י

ונראה לי שפספסתי את מה שכתבת או שלא קראתי לעומק.

הוא נאחז בקשר בצורה טוטאלית וזה מזכיר לי את העוצמות של קשר זוגי ועד כמה הוא חזק ומשמעותי.

זה פותח לי את הראש ביחס לזה...

בתור רווק לפעמים יוצא לחשוב על קשר כעניין פונקציונלי, כאמצעי למשהו אחר.

עצם הרעיון שקשר הוא עניין תכליתי שעומד בפני עצמו הוא לא עניין מובן מאליו בשביל רווק.

ואפשר להוציא מזה עוד דברים ביחס לפלא הזה שנקרא קשר זוגי.

נשמע הגיוני מה שאתה אומר.

הבאתי את זה בפורום לנ"ו כי הדגש שלי לא היה ביחס אליה, אלא ביחס אליו.

הוא מתאר האחזות בקשר בצורה טוטאלי וזה הזכיר תחושות שקיימים בי ואני מזהה בזולת, במינונים שונים לגמרי כמובן.

מפליא אותי עד כמה קשר זוגי יכול להיות חזק ועד כמה בנאדם אוחז בו. זה לא נתפס.

בנוגע לפירוק המשפחה, נראה שלפני שהיא "פירקה" את המשפחה היא "התפרקה" בעצמה

למה צריך לציין את זה? זה לא ברור שנכות מאה אחוז ונכות 10 אחוז זה לא בר השוואה?

כלפי הרב בני וורצמן עצמו אין לי טענה בכלל, הוא נחשף והוא מגלה אחריות על הפצת המודעות לכך.

יש לי בעיה כשמעלים את הנושא בפורום הזה, לא היה ברור לי למה, וזה עלול לפגוע באנשים דיכואניים כאן או מאני דיפרסיים או סכיזו אפקטים ומה שהוא מתאר זה דבר שמלכתחילה היית נכנסת לקשר נישואין איתו ברמת התפקוד הזו?

עזבי שזה התפרץ אצלה אחרי הנישואין, כשאת שומעת את התיאור של התפקוד הזה, היית מתחתנת עם מישהו שאומר לך שיש לו דיכאון? אולי זו מלנכוליה בלי אחוזי נכות בכלל? סתם לוקח ציפרלקס פעם ביום לא מעבר, לא ילחיץ אותך לצאת איתו אחרי התיאור.

וזה לא שכולם מבינים שהתמודדות נפש משתנה מאדם לאדם, רוב האנשים לא בעולם הזה בכלל ואני חושב שלהעלות תיאור כזה לפורום לנ"ו  זה לא בסדר, זה הופך הרבה מאוד אנשים כאן לפסולי חיתון.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י"ב בשבט תשפ"ו 0:56

אני מבין שנושא רגיש אז לדבר אותו בצורה מותאמת ורגישה.

אבל מה ההגיון לא לדבר בכלל?

אדרבה, כאשר מדברים בצורה מותאמת ורגישה אנשים זה מנרמל את התופעה. כאשר נמנעים לדבר על משהו הוא נשאר טאבו.

ממש אין הכוונה להכליל את כל סוגי התמודדויות השונים.

ממש גם אין הכוונה להזהיר אנשים להכנס לזוגיות בגלל ההתמודדות או רמת תפקוד מסויימת.

בכלל, לא היתה שום אמירה פרקטית ביחס לכניסה למערכת יחסים עם מישהו שמאובחן בהבחנה כזו או אחרת.

עצם ההתמודדות של הרב בני היתה נשמעת לי מרתקת, גם בלי השלכה או אמירה כלשהי.

למה זה בפורום לנ"ו?

כי זה מדבר על קשר זוגי. מכאן שכל אחד יפתח תראש שלו לאיזה מסר לצאת עם זה.

ההנחת היסוד הכל כך ברורה אצלי, היתה ועודנה, שכל אחד יכול ללמוד משהו מהסיפור הזה כי זה סיפור מעורר השראה.

אוסיף שלדעתי היתרון הגדול בפורום הוא היכולת לדון באופן אנונימי ובתקווה מכבד אודות דברים שהיינו חוששים לשאול באופן ידוע.

לא אהבתי את הקישור לעניין בפורום לנ"ו כי בעיניי זה גורם נזק והתיאורים בקישור יהפכו אנשים עם דיכאונות לפסולי חיתון.

אתה אומר קכל אחד יפתח את הראש שחו וכו' אבח רוב האנשים אינם בעולם הזה של מחלות הנפש ולהביא תיאור של אשה לא מתפקדת ושחוסר התפקוד שלה פירק את בעלה ומשפחתה ואחרי הרבה שנים גם התגרשו בסוף זה לא סיפור הצלחה ומה שאני הייתי מסיק מהסיפור לו הייתי רווק צעיר מהסרטון הזה זה שאוי ואבוי לי אם אשא אשה עם דיכאונות.

זאת החוויה סובייקטיבית שלך ביחס לראיון ואני מקבל את זה לגמרי.

בודאי שהחוויה שלי לא עולה על החוויה שלך, אבל גם החוויה שלך לא שווה יותר מהחוויה שלי ביחס לראיון.

לא חושב שנכון להכליל את החוויה שלי או את החוויה שלך על כלל האנשים או משתמשי הפורום.

לגופם של דברים - מסתבר לי שמי שיש לו דעות קדומות על התמודדויות נפשיות יהיה לו את החששות שהזכרת עם הראיון הזה או בלעדיו.

שאתה שואל שאלה בפורום דתי לאומי?

אמנם יש פה טיפה ניקיות בעיקר נראלי מהמגזר החרדי

אבל הייתי ממליץ לך לנסות להגיע למקומות שיש בהם יותר חרדים, לא שאני מספיק מכיר...

שדכנים מיזמים חברים

לא להתייאש

להתפלל

שאל תוותר מיזמים בגלל שהם לא נראים

גם מיזמים שיש סיכוי קטן - מצטרף למכלול הסיכויים

אתה יכול לפרסם שם גם את עצמך.

https://chat.whatsapp.com/BZv5k2y7qYr3RZMmSKjAmd
 

טובים השניים- שידוכים למגזר דתי💜

אל תתייאש. אתה נשמע בחור טוב ואיכותית שהרבה בנות ירצו. רק צריך לחפש במקומות הנכונים. אתה לא צריך לרקע שלך להוריד לך. ההפך. זאת המעלה שלך שעל אף שלא למדת בישיבה אתה משקיע עצמך בלימוד והתמדה. תציג את עצמך באור הטוב והחיובי שלך, שהצד השני יוכל להתרשם מזה.

תן לחבר טוב/רב/שדכן שמבין אותך לומר את האמת ולפרגן עליך. אדם לא נמדד רק בנתונים הטכניים. בהצלחה!

שידוכים כהלכה

ושגרירים בלב

בשניהם יש בסיגנון הזה

ואם תשלח כרטיס אני יכולה להעביר לחברה שהיא שדכנית במגזר הדתי חזק 

יצאתי עם אנשים שדומים לתיאור שלך - 

אבל איתך כנראה לא הייתי יוצאת, בגלל העניין החרדי.

לא הרתיע אותי לצאת עם מישהו שלא למד בישיבה מסודרת (או בעל תשובה). אבל אני גם לא חרדית, ונראה לי ששם זה באמת יותר קשה.

לשאלה שלך איפה אפשר לנסות -

התשובה שלי זה לנסות בכל מקום.

יש רשימת שדכנים ומיזמים בשרשור הנעוץ בראש הפורום. (כולל נגיד מיזם דת"ל שמיועד למי שמחפש\ת אברך).

למה לא להתקשר לרבניות ממדרשות?

אין מה להתבייש. 

אולי כדאי לחשוב על מי שאתה מחפש, איפה היא תחפש? האם אתה נמצא שם?

אתה "מהגר תרבותי". 

השפה שלך, ההגדרות שלך - זה משונה ממה שאני רגילה.

ומאיך שאתה מתאר את עצמך כאן - כנראה שלא הייתי מבררת אפילו, למרות שבפועל יש מצב שאנחנו כן קרובים בדעתוינו לגבי חינוך וערכי הבית וכו'.

אתה צריך לשים לב איך אתה מציג את עצמך, ואיך אני קוראת את זה..

לדעתי אתה לא באמת חרדי. כלומר, אולי חזרת בתשובה דרכם. אבל אתה לא. סביר להניח שגם היית בצבא שזה נקודה לשלילה (לצערנו) אצל נשים חרדיות צעירות.

הייתי במקומך שוקל לקחת כמה ימים בישיבה חרד"לית או מקום דומה (אפילו לעבוד שם, לאו דווקא ללמוד) כדי לראות אם זה הכיוון שלך. לא בשביל ללמוד שם, פשוט כדי לראות אם האופי הזה של חיים ומגזר מתאים לך. אם כן זה יפשט לך את ההליכים.

יכול להיות שתגלה שאתה עדיין רוצה להיות חרדי בסוף. זה בסדר. אבל לדעתי שווה לך לבדוק חלופות סרוגות ולגלות אם הלב שלך שם.

מצב מאוד מתסכל ומבלבל, אבל חשוב שתדעי שזה קורה להרבה מאוד אנשים.  אתם אחרי השלב הראשוני. התחושה הזו ש"ירד לך" יכולה להיות פשוט ירידה במתח הרגשי אחרי שיא ההתאהבות.

ציינת שאת מרגישה באויר שהוא כבר מתכונן להציע נישואין.

בקשר של חודשיים בסהכ, זה קצב מהיר מאוד. כשצד אחד "רץ" קדימה והצד השני עוד בתהליך בחינה, נוצר פער שיוצר לחץ פנימי.

את צריכה לשאול את עצמך - האם ה"רתיעה" היא ממנו, או מהמחויבות הכבדה שפתאום מונחת על הכתפיים שלך?

אולי הגוף מגיב בנסיגה כדי להגן עלייך מהמהירות בה הדברים מתגלגלים.

בחודש הראשון אנחנו מאוהבים ב"דמות" שבנינו לעצמנו. כשהערפל מתפזר, מתחילים לראות את האדם האמיתי.

האם יש משהו ספציפי (התנהגות, ריח, צורת דיבור, משהו באופי, בדמות, אולי במחשבות על העתיד המשותף, על האחריות והתמודדות עם החיים האמיתיים, פרנסה, בית) שמפריע לך?

מה אפשר לעשות עכשיו?

1) קחי מרחק של יומיים-שלושה: אל תיפגשו. תראי אם את מתגעגעת או מרגישה הקלה. הריחוק עוזר להבין מה חסר.

2) בדיקת ערכים: תשאלי את עצמך – מעבר ל"משיכה", האם הוא אדם שאת מעריכה? האם טוב לכם ביחד ביומיום?

3) אל תמהרי להחליט: את בת 22, אין שום סיבה לקבל החלטות גורליות (כמו חתונה) אחרי חודשיים כשאת בספק. מותר לך לקחת את הזמן.

זה מאוד תלוי אישיות ותרבות, אבל יש מקומות שחודשיים זה לגמרי הסטנדרט לפגישות. כמובן אם מרגישים שצריך עוד זמן אז סבבה, אבל בעיניי לא נכון להציג את זה כתקופה קצרצרה.

לפותחת- הייתי ממליצה לשתף אותו שאת לא ממש בקצב שלו. כמובן לא צריך לומר ש"ירד לך" ממנו, אבל כן שיבין שאתם לא באותו קצב.

וכן לעשות פגישה, אפילו ח"פ (יש מקרים שזה לגמרי מספיק) שתעזור לך לזקק את התחושות שלך.

תכתבי אזור בארץ, מאמינה שיהיו כאן המלצות 

בהצלחה!

לגבי הצעה אסביר לו שצריכה עוד קצת זמן

השאלה היא מה אני עושה עם עצמי בזמן הזה..

ותודה, אני מאזור הצפון 

האם הרתיעה היא ספציפית ממנו, מהקשר הזה,

או משהו כללי יותר.

זה בהחלט משהו שיכול לקרות.

ואגב

 אני לא בטוחה שנכון לא לשקף לו את זה. אם זה מה שאת מרגישה, את כנראה מבטאת את זה בצורה לא מודעת. לדעתי, קשר אמור להיות מקום של פתיחות, של כנות - שבו מרגישים בנוח להגיד - אני מרגישה שיש הרבה פוטנציאל בקשר שלנו, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי בחששות, שאני לא יודעת בדיוק מה הם ואיך להתמודד איתם, ושזה שלב שאת צריכה לעבור לפני שאת מוכנה לעשות את הצעד הבא.

הוא לא חייב לתת לך פתרון, אבל עצם השיתוף יוצר איזשהו אינטימיות.

לגבי המלצות - את צריכה למצוא מישהי שמתאימה לך. 

קודם כל לשקף לו את זה

שאת שמחה בקשר שלכם ואת רוצה להמשיך טוב לך איתו

אבל את מרגישה שאת לא בקצב שלו ושאת לא יודעת למה

ואת צריכה עוד זמן לעבור תהליך/בירור עם עצמך

הרבה פעמים עצם זה שאת לא מפחדת מלומר לו את זה זה כבר פותח משהו בנפש ואת אולי תביני יותר מה קרה

ואם לא אז באמת שווה פגישה עם מישהו חכם בתחום או איש מקצוע

לנסות להבין אותך ומה חסום לך או חסר לך

המון בהצלחה

יש סיכוי שאני מפחדת לפתוח איתו את זה דווקא בגלל שזה יקרב ביננו.

צריכה כאן בירור רציני עם עצמי..

פשוט לומר שצריכה עוד זמן.

בהצלחה!

ובכל מקרה ומקרה זה הוביל למסקנה אחרת.

הרבה פעמים כשמגיעים לשלב ההחלטות אחד מבני הזוג (או שניהם) יוצר משבר בתת-מודע, והתוצאות של המשבר מובילות להכרעה לכאן או לכאן.

בפעם הראשונה, ארוסתי דאז יצרה משבר שלאחריו יצאנו להפסקה בקשר ונפרדנו.

בפעם השניה, התכוונתי להציע נישואין וכשהיא הבינה את זה היא יצרה משבר שהוביל כל אחד מאיתנו לכיוון ההפוך.

שלאחריו היא התחרטה על המשבר ומאד רצתה להתחתן ואני נכנסתי למומנטום שלילי ביחס לקשר שהוביל בסוף לפרידה.

בפעם השלישית (אשתי כיום), חשבתי שהיא יוצרת משבר ובדיעבד התברר שאני זה שיצרתי משבר מדומיין, אבל זה עזר לאשתי להוריד את החסמים האחרונים שהיו לה, ובסוף אותו היום הגענו להכרעה חיובית.

אז ההמלצה שלי היא לעצור ולחשוב עם עצמך מה גורם לך להרגיש כך, ואפשר גם להתייעץ עם אנשים שמכירים אותך טוב ושאת סומכת על דעתם.

הוא יכול לעזור לבנות עוד קומה בקשר.

דווקא שיוצאים מהפוצימוצי הכיפי של הקשר ואומרים דברים טיפה פחות נעימים אז זה באמת קשה, אבל לטווח טיפה יותר ארוך - זה בדיוק מה יכול לבנות את הקשר.

את יודעת להצביע על נקודת זמן בה התשוקה ירדה?

ייתכן שזה פחד מהעמקת הקשר כמו שכתבו פה, וייתכן שהיה מאורע ספיציפי שהשפיע. אולי התנהגות מסויימת מצידו? 'וידוי' שלו שהוריד לך וכו'. משהו ששיתפת והרגשת שהוא לא מבין אותך?

או שזה דווקא בגלל דריכה במקום וחוסר העמקה רגשית שאת מצפה לה והיא לא מגיעה, ואת מרגישה קשר תקוע מבחינתך למרות שמצידו זה לא מפריע להתקדם...

אני סתם זורק פה השערות.

תנסי לנתח בעצמך מה ומתי השתנה. כך או כך זה יקדם אותך. אפשר ללמוד מזה המון על עצמינו ועל הדינמיקה עם האחר. 

בהנחה שזה לא בפיקוח רפואי, לא כדאי להמשיך לענ"ד. גראס פוגע בהתפתחות המוח והתפקוד הקוגניטיבי אצל צעירים, פוגע בבריאות הנפש, במערכת החיוניות של הגוף, בפוריות וזה התמכרות.

כמובן שיש חשיבות לכמות שהוא מעשן, אבל במידה וזה לא בפיקוח הייתי יוצא מנקודת הנחה שהוא רק ידרדר.

ולאור כך שאמרת שאת תורנית, איבוד הדעת ע"י אלכוהול וסמים זה שיא השפלות האפשרית לפי חלק מהאחרונים

אם הוא לא מנסה להיגמל במסגרת מקצועית, אין סיבה שזה ימשיך לקרות אחת לשבוע בלבד, ואין ערובה שזה ישאר רק בגראס.. ואני לא חושב שאת רוצה לחיות בזוגיות עם בעל כזה.

השאלה היחידה היא על זה? כי אפשר להבין מהניסוח שלך שהוא גם פחות תורני ממך. שאולי זו גם סוגיה מבחינתך.

אם מבחינתך זה סבבה, אז זה סבבה.

אם מבחינתך זה משהו רע או שעלול להביא לדברים רעים, אז זה רע.

עם כמה שזה מבאס, זו שאלה שאת צריכה לענות לעצמך ובפורום את לא תקבלי תשובות שיותאמו אלייך באופן אישי.

השאלה שהייתי שואל, זה איך עישון גראס יכול להשפיע על זוגיות/משפחה/חינוך?

אבל לא נראה לי שבפורום הזה תוכלי לקבל את התשובה, אולי בפורומים אחרים..

לאחר שתקבלי תשובה על השפעות נפוצות, תוכלי להחליט אם זה באופן אישי מתאים לך או לא.

ולא רק גראס , כל עישון הוא סיבה לפסול .
אם המטומטמים שמעשנים היו יודעים שבזה הם מאבדים כל סיכוי לבת זוג ראויה , אולי הם היו מחשבים מסלול מחדש .

ולא להתחתן על סמך זה שהוא ישתנה ויפסיק מתישהו כי זה יכול גם לא לקרות ואז סתם ציפית והתאכזבת והתחלת את החיים בצורה כזאת מבאסת. גם ככה יש הרבה שוני בין גברים לנשים ויש הרבה על מה לעבוד בשנה הראשונה לנישואים כך שלא צריך להוסיף בעיות אם יודעים אותן מראש.

סמים זאת צרה צרורה ועדיף לא להכניס ראש למיטה חולה.

יש לי חברים שמעשנים והם סבבה לגמרי, אני לא אומר שזה בסדר רק אומר שהם נורמלים ואין להם איזושהי מחלת נפש..

יחד עם זאת, זה שנוא שנאה גדולה אצל השם יתברך-זה אני לא אומר בשמי זה בשם הרב שלום ארוש.

ודבר אחרון, אין אדם שיודע להגיד כן או לא על שידוך, אם תשימי לב, רבנים צדיקים אמיתיים עם יראת שמים אמיתית, אף פעם לא יגידו להוריד שידוך או ללכת על שידוך, הם תמיד ימליצו ואף פעם לא יכריעו כן או לא- מזווג זיווגים הוא רק השם וזהו. אין עוד. תתפללי אליו שיאיר לך מה לעשות.

אם את שואלת כאן שאלה רפואית, מה ההשפעות של העישון עליו ועל סביבתו - זה לא המקום הנכון.

אם את שואלת איך זה משפיע על הזוגיות - זה כבר תלוי בך.

כמו שכל דבר אצלו יכול להשפיע -

איך הוא נראה, מה הוא עשה\עושה בחייו, מה התוכניות שלו לעתיד וכו' וכו' -

יכול להיות שאלה דברים טובים ומקסימים בעינייך, אבל בעיני זה ממש לא מה שאני מחפשת.

[ורק רוצה להעיר לעניין האהבה: האם זה האדם הראשון שכלפיו את מרגישה כך? איך זה משפיע על קבלת ההחלטות שלך?]

אתה כנראה בוגר מספיק כדי להבין שאנשים לא תמיד נכנסים לתבניות, ותוכל להפעיל את שיקול הדעת שלך כדי להחליט האם החריגה מההגדרות שלך זה משהו שאתה מוכן לנסות או לא, לפי הנתונים הספציפיים. אם השדכן נדבק אך ורק להגדרות היבשות, מה אנחנו מרוויחים מזה שיש בן אדם שעומד מאחורי זה?

פשוט  אני מרגיש שהשדכנית שפניתי לה מחפשת משהו שאחד לאחד תואם את מה שאמרתי וזו שיטת עבודה שאני לא בהכרח חושב שבאמת היא הכי נכונה והיא גם לא מזמנת הצעות רבות

לא מכיר שיש בלעדיות אצל שדכנים...

אבל בהנחה שצריך לבחור אז

לרוב באמת עדיף השניה, כי שידוכים מוצלחים הם לא תמיד (או אפילו לרוב לא) זוג שמתאימים בול, אלא זוג שפשוט יש התאמה וטוב להם ביחד

אבל יש פעמים שאתה בלי יותר מידי כוח ללצאת לדייטים, ואתה מעדיף רק לקבל הצעות שהם ממש מתאימות ומדוייקות, כי אז יש כביכול יותר סיכוי שהקשר יצליח לחתונה וגם אם לא לפחות הוא יהיה טוב ופחות דורש...

לא יודע אבל אם הייתי אומר התאמה דווקא מבחינת רשימה או פרטים שכתבת, אלא יש פשוט שדכנים כאלה שיש להם חוש חזק והם מצליחים לקלוט טוב אנשים ולקלוע להצעות שממש מתאימות להם