הוא בן 12 אם זה חשוב

אבל כדאי דרך אחרת. חבל גם על העצבים שלך..

הדרך היא בכלל לא "צעקות ועונשים", זה רק מעלה את ה"רף"...

וגם "שובב" זו לא קללה..

אולי כדאי קצת לשנות מבט. להתסכל על השובבות בחיוך, ילד ערני ושמח ומתענין.

מה שממש לא טוב שיעשה - אז כדאי בזמן נינוח לקחת אותו לשיחה; להגיד לו כמה הוא ילד חמוד ואוהבים אותו, אבל שחשוב להתרגל שיש דברים שממש הופכים או מסוכנים, אז צריך להשתדל לא לעשות אותם.

לא להאריך הרבה. לקחת דוגמה אחת שחשובה לך - ולהגיד לו: בוא ננסה. אם אתה מצליח שלושה ימים לא לעשות את זה - או למשל, לסדר את המשחק הזה והזה, אנחנו נרשום כל יום ותקבל ביום השלישי פרס.

והפרס הכי גדול - שאתה תרגיש שאתה יכול להתנהג טוב.

תנסו - אולי יצליח...

אני חשבתי שמדובר בגיל 5.

התגובה שלי לא רלוונטית לגיל המדובר.

שם צריך גישה אחרת.

יש לך מושג כמה זה משפיל!

הוא מרדן כי זה הגיל, והמכות נראות לך מועילות אבל זה רק לטווח הקצר. בטווח הארוך זה לא יעיל בכלל והגיוני שכבר עכשיו הוא מחכה לרגע בו הוא יהיה חזק יותר ממך ולא תוכלי להרביץ לו.בגיל הזה סמכות הורית לא יכולה להתבסס על כח פיזי, לא יעזור לך כלום..תוך כמה שנים הוא יהיה חזק ממך, ואז מה? לא תהיה לך סמכות בכלל????

תראו זה לא שאני רוצה להפליק לו  פשוט אני לא מוצאת דרך אחרת!!!  אני יתן לכם סיטואציה שקרתה לפני שעה ותגידו לי מה אתם הייתם עושים

אני נחה במיטה ושומעת אותו משחק בכדור בסלון ואני אף פעם לא מרשה לשחק עם כדור בסלון, אני מבקשת ממנו שיפסיק אבל הוא לא מתייחס אני מבקשת עוד פעם ועוד פעם והוא עושה את עצמו כאילו לא שומע ואז אני מנסה לאיים בעונש בלי מחשב בלי ממתקים וכו"  גם לזה הוא לא מתייחס ואז אני קמה לקחת לו את הכדור אבל הוא בורח ממני עם הכדור ונועל את עצמו בשירותים כדי שאני לא אוכל להיכנס אני חוזרת למיטה ומנסה לחזור לנוח ובנתיים הוא חוזר לסלון וממשיך לשחק אז אני מתחילה לאיים בפאצ בטוסיק "מישהו כאן רוצה טוסיק אדום הנה אני באה לתת פאצ!!! "הוא מנסה לברוח אבל אני תופסת אותו ביד אחת ומנסה לתת פליק והוא עם היד השנייה מנסה להגן על הישבן וצועק לי בפחד "רק לא פאצ!!! רק לו פאצ!!! אני לא ישחק בסלון רק לא פאצ!!!!"  אבל אני לא מוותרת וממש בלב כואב אני תופסת לו את שתי הידיים ונותנת כמה מכות ממש כואבות בטוסיק!!! הוא הולך לחדר ובוכה קצת ואחרי חמש דקות חודר כאילו לא היה כלום

א. זה לא שאני איזה אמא מפחידה אני ממש עדינה מטבעי

ב.אני יודעת שפאצ בטוסיק זה מבייש קצת אבל אין לי ברירה!!! סתירה זה ממש מסוכן וגם לא מעשי כי יש לו משקפיים...

ג.אחרי כל קטע כזה אני ממש עצובה וקצת כועסת על עצמי

ד.המכות בטוסיק לא באות מעצבים בדרך כלל אלא מרצון לחנך

ה. בשבועיים האחרונים זה כבר קורה פעמיים ביום בערך אז אני מפחדת מה יהיה בחופש שאז הוא יהיה יותר בבית

סליחה על הפירוט... אני פשוט צריכה את דעתכם המדויקת

עוד רגע בר מצווה והוא צווח כך ומוכן לקבל מרות רק ע"י מכות??

המשפט "רק לא פאצ!!! רק לו פאצ!!! אני לא ישחק בסלון רק לא פאצ!!!!" מביא אותי לתהות האם הוא אכן ילד רגיל כפי שאת מתארת

ולא ציטטתי במדויק את מה שאמר אלא הכוונה שהוא צעק  שלא אפליק לו ושהוא יתנהג יפה

שהייתם קטנים לא קיבלתם מדי פעם פליק מההורים שלכם???

אף פעם לא נתתם פליק לילדים שלכם???

כרגע אני לא יכול להאריך.

וודאי שלא בגיל כזה!!!

וגם לילדים שלי לא נתתי אף פעם!

אני חושבת שחסרים פה נתונים רבים כדי לייעץ משהו אמיתי ומעמיק

אבל בגיל כזה זה ממש לא מתאים! בגילאים הצעירים יותר אני גם לא חושבת שמתאים בכלל

אבל אם קורה פעם ב... זה לא נורא. בגיל כזה ממש לא מתאים!

אולי לנסות לשנות גישה.

קודם כל, למה רק לאיים במחשב/ כדור?

הכי חשוב לעבוד לפי סיבה ותוצאה ולא רק "לאיים". משחק בכדור בזמן שאת ישנה.

לקחת את הכדור ואין כדור להיום בכלל!

אבל נראה לי שחשוב הרבה קודם לשקם יחסים איתו.

להבין שהוא כבר נער בוגר!

איך הוא עם חברים? איך בבית הספר? איך התקשורת בינכם בדר"כ?

ואולי כשאת הולכת לנוח להציע מראש- תרד למטה עם הכדור

אולי לתת לו תפקידי של בוגר בבית, לשוחח איתו כנער בוגר.

הוא התחבא והלך עם הכדור ושוב חזר, אז תקומי שוב עד שכן תוכלי לקחת את הכדור.

גם אם זה יקח כמה פעמים שתצטרכי לקום.

וברגע שלקחת את הכדור, בלי הרבה מדי כעס (במידת האפשר... כן אני יודעת שקל לדבר), תחביאי אותו אצלך לכמה ימים.

ותגידי לו- "זה מפריע לי לנוח. תוכל לקבל את הכדור עוד X ימים".

יכול להיות שבאותו יום המנוחה כבר תלך לך אבל לפעם הבאה יש סיכוי שהמסר יופנם.

ובקר לבקשות שלך בהתחלה מהחדר, זה די דומה- עדיף במקום להגיד "מי רוצה *** אדום וכו'" (שזה לא נשמע משפט שמתאים לגיל 12) להגיד משפט קצר כמו "אם הרעש של הכדור ממשיך הכדור ינעל החדר שלי עד יום X". ואם הוא לא שמע אז זאת בעיה שלו. כשתיקחי את הכדור תצייני שהודעת על זה קודם.

לכל היותר זה יכול להיות כלי עזר לחינוך. ועפ"י תיאוריך מדובר במקרה זה על כלי להרס החינוך וד"ל.

עפ"י 'מחשבת החינוך התורתי' (של הרב יחיאל יעקבסון- ספר מומלץ מאוד) עונש הוא אינו כלי חינוכי (וכן משמעת ופרס יעויין שם). הוא לכל היותר כלי עזר לחינוך, כלומר לאחר העונש חייבת לבוא פעולה חינוכית. אחרת, רק היזקנו לילד.

נראה לי שאת צריכה למצוא שיטה אחרת.

בגלל זה אני שואלת כי בגלל שהוא כבר נהיה גדול אני רוצה להפסיק עם הפליקים אבל אני לא רואה דרך אחרת

מי שהגיע למצב כזה, זה כבר לא עניין של שאלה לפורום. צריך לחשוב על הדברים האלה בערך כשהילד בגיל חצי שנה, ואז לא מגיעים למצבים עגומים כאלה.

כלומר צריך ללמד את הילד משמעת תקינה ואז רוב הבעיות בתחום הזה נפתרות. אבל לתקן חוסר משמעת זה כבר קשה מצריך טיפול מקצועי.

אז אני לא יודעת כמה התגובה שלי תוסיף. בכל אופן, אכתוב משהו בקצרה.

לדעתי את צריכה להחליט מה המטרה הכללית שלך- שהוא לא ישחק בסלון? שהוא תמיד יציית לך וישמע בקולך? שגם הוא ירצה לשמור על הבית בשלמותו?

כלומר, בהנחה שהריב על משחק בכדור בסלון חוזר בהקשרים שונים בצורה דומה, כדאי לחשוב מה את רוצה להשיג. מה מטרת-העל של ההערות שלך.

אישית, עולות לי שתי אפשרויות (מהסיטואציה שתיארת).

1. הכי חשוב לך שחפצים בעלי ערך שנמצאים בסלון לא ייפגעו. את לא מוכנה לסבול את זה. את כ"כ לא מוכנה לסבול את זה, שאת מוכנה לרדוף (כמו בתופסת) אחרי בנך ולאיים עליו במכה, על-מנת שהסלון לא ייפגע מהמשחק בכדור.

2. את רוצה שבנך ישמע בקולך. חשוב לך שהוא ישתף איתך פעולה, ושהדברים שחשובים לך, יהיו גם חשובים לו. את רואה שהוא לא רוצה לשמוע בקולך ודווקא משחק בסלון וזה מכניס אותך למתח ולתחושה שאת מאבדת שליטה. בניסיון להחזיר לעצמך את השליטה, את רודפת אחריו ומנסה "לכפות" עליו לשמוע בקולך.

בין כך ובין כך, את מרחיקה אותו ממך. וזה חבל ומצער.

אולי כדאי לנסות להרפות- להסביר לבנך בנחת ובשלווה שאת מבקשת שהוא לא ישחק בכדור בסלון בגלל א' ב' ג' שחשוב לך שהם לא ייפגעו. אח"כ, תציעי לו אלטרנטיבה- אולי תשחק במרפסת? אולי נשחק בגינה ביחד? (או שיזמין חבר/שכן לשחק איתו).

הוא מתעקש לשחק בסלון למרות הכל- תני לו (אם זה ממש בלתי אפשרי מצידך, אז לא). תני לו, כאקט חינוכי (עד כמה שאני מבינה בזה), לשחק בכל זאת. ייגרם נזק? משהו יישבר? מבאס מאוד. לא נעים.

אבל זו ההזדמנות לשבת איתו ביחד וללמוד מה הלקח ממה שקרה- בני אהובי, רצית לשחק בסלון. ביקשתי שלא תשחק בגלל א' ב' ג', ובכל זאת שיחקת. כתוצאה מזה, הצלחת היקרה שקיבלנו מסבתא נשברה. זה מאוד מצער אותי. אני מבקשת שלהבא לא תשחק בסלון בכדור. טוב, חמוד?

תחזירי את השליטה לידיים שלך. תראי לו שאת רגועה, נינוחה.

תני לו לטעות, וללמוד מהטעויות שלו. מאוד חשוב שיידע שמותר לו לטעות, ושמשלמים מחיר על טעויות.

כמו כן, תציעי לו אלטרנטיבה. אל תגידי רק "לא"; תגידי גם מה כן, מתי ואיך כן אפשר.

תאמיני בעצמך. אם זכית בילד הזה, סימן שאת יכולה.

בהצלחה!

אני ובעלי בלי ילדים אבל מתרגלים את זה על האחים הקטנים שלו (ממש קטנים) וזה עובד... זה שיעורים של הרב דוד אביחיל (הקים את הישיבה התיכונית במצפה רמון, כתב את הספר תיקון המידות וכרגע הראש ישיבה של בעלי בישיבה הגבוהה)  כמובן שהוא מוציא את עניין האלימות מסוג כלשהי מחוץ לחינוך. גישה מדהימה ומיוחדת שמוכיחה את עצמה כבר אצל כמה משפחות שהייתי אצלם

חשיבה מחודשת, ברור שאת נמצאת בסוג של כאוס ולא פלא שאת משתמשת במכות הוא פשוט מוציא אותך מהכלים.

מעלה מספר שאלות שאולי תשובות עליהן יתנו כיוון מחודש:

מה קורה בביה"ס ? האם שם הוא ממושמע? 

איך הוא בלימודים? מורים מתלוננים על הסחת דעת וכד'?

לא בא להפחיד אבל האם שללתם ADHD (התיאור שלך יכול להתאים אבל גם יכול להגיע ממקום של חוסר גבולות בבית).

האם יש אב בתמונה (סליחה מראש על השאלה) אם כן האם הוא מקשיב לו?

תנסי לענות לעצמך על השאלות  ומכאן ניתן להמשיך בבחינה מהיכן נובע המצב הזה ומה כדאי לעשות.

אבל לדעתי זה ממש מעליב וממש משפיל לקבל מכה בטוסיק בגיל 12.

זה מתאים יותר לילד בן שנתיים שרץ לכביש או שמכניס יד לחשמל...אבל בשום פנים ואופן לא לילד מתבגר.

ההשלכות יכולות להיות הרסניות.

(לא מדברת רק על המכות שהן נוראיות, אלא גם על זה שהם בטוסיק...זה גיל שהם אמורים להיות מודעים לחלקי גוף שהם פרטיים ואישיים, וממש לא שייך שאמא מכה שם..)

אבל יש מצבים  פעם בהרבה זמן שפשוט חייבים לתת מכה ואמרו לי שסתירה זה ממש ממש אסור אז אין ברירה

שניהם כואבים ומשפילים באותה מידה.

תקשיבי- לא מתאים בכלל. את חייבת לקבל הדרכה הורית איך להתמודד ספציפית עם הילד הזה. אני מניחה שהוא מוציא אותך מהכלים, אבל לתת מכה בטוסיק זה לא הפתרון.

גם בגיל 16 תתני לו מכה בטוסיק? או שאז תעברי לסטירה?

כי דעי לך, שגם בגיל 16 ילדים יכולים להוציא אותך מהכלים...

א. סתירה יותר כואב

ב. סתירה בלחי  זה מסוכן ומכה בטוסיק לא גורמת לנזק גופני

ומה עם נזק נפשי??? זה לא נחשב???

(ההבדל היחיד שאני רואה הוא סטירה בפנים יכולה להשאיר סימנים ואז לא נעים מסביבה....)

אין שום הבדל בין סטירה או מכה בטוסיק. זו אלימות לשמה.שכל מטרתה היא להשפיל ולרמוס את הילד.

בקשר לנזק נפשי אני חושבת שהרבה יסכימו  שעדיף מכה בטוסיק מאשר סתירה

אני מתחלחלת מהגישה הזאת!

מכה בטוסיק זה משפיל כמו אתם לא יודעים מה! קחו את זה ממישהי שחטפה עד גיל 18.. 

אישית לגיל קטן הייתי אומרת מכה ביד ובכלל לא חזקה! מה זה אמור להביע שהאמא כותבת שהיא עושה עד שזה כואב?!?

רוצים לדעת למה גורמת גישה כזאת???? תקחו את המשפחה שלי לדוגמא. סמכות הורית אין בה. רק כאוס וטירוף. 

אלא מה

שמעתי פה דעות שחלק מהבעיה במכות זה שהם בטוסיק

הישבן זה האיבר היחיד שאם מכים בו לא נגרם לילד שום נזק גופני וגם זה לא  משפיל כמו סתירה

לכן אני חושבת שיש מה להתווכח אם מכות זה נצרך או לא אבל צריך להיות ברור שאם נותנים פליק זה רק בטוסיק

לדעתי זה משפיל אפילו יותר..

מכות זה לא פיתרון.

מכות עם סמכות הורית. הוא מראה להם כמה שזה לא סמכות. כמה שזה בא מחולשה (לרוב) ומביא לחולשה (לרוב). כמה שזה עצוב כשמלמדים הורים שמכות זה אחד הכלים שלהם לבניית הסמכות ההורית - הנה, מגיעים לגיל שבו זה כבר לא שייך, ונשארים בלי שום סמכות ושום מילה מול הילד, רק חולשה וכאב וחוסר אונים.

הורים צריכים סמכות - מאה אחוז. אני יותר ממסכימה. אז שילמדו כבר בגיל צעיר דרכים אמיתיות להיות הסמכות בבית ולא דרכים עוקפות סמכות שכאלה.... לבי עם פותחת השרשור... עצוב... מקווה שתצליחי עוד לשקם את הסמכות ההורית שלך ולבנות קשר נכון עם הילד. תפילות אמת לא חוזרות ריקם...

ואני מכבדת אותם מאוד מתוך הבנה שכך אני מצווה. פעם פשוט פחדתי מהם.

לא. צריך. להכות. ילדים. רוצים להתווכח? בכבוד, אני לא משנה עמדה!

ילד נורא קטן שעושה מעשה מסוכן, ניחא. מכה קטנה תצרוב בזכרונו הרבה פחות כאב ממה שהיה נגרם לו על ידי התנהגותו באותו רגע (רץ לכביש, שיחק בגפרורים וכד')

מבחינתי, כל מצב אחר- לא דורש אלימות!

חושך שבטו הכוונה להיות סמכותי. למשה בינו היה מקל (שבט) והוא לא היכה בבני ישראל על הטוסיק! הוא היה מנהיג וסמכותי!

איך אפשר? הייתי בגיל הזה כשהתמונה שעומדת מול העיניים שלי קרתה: אני עומדת בסלון ואבא מחטיף מכות רצח על הראש ואחר כך אני אורזת תיק ו"בורחת" מהבית(לכמה דקות). 

עד היום אני לא מסכימה לקבל ממנו את ברכת הבנים בערב שבת כדי שלא יניח לי את הידיים על הראש.

נכון שאת לא מחטיפה מכות רצח. והמכות הן בטוסיק ולא בראש. אבל היום אני לא זוכרת מה אבא רצה ממני ומה עשיתי שעצבן אותו. אני רק זוכרת את התמונה הזאת בסלון של הבית. והיום אני לא אוהבת את אבא שלי אלא מפחדת ממנו.

אולי באמת הוא הצליח ואני כבר לא עושה את מה שעשיתי אז כשהוא הרביץ לי. אבל זה לא שווה את זה!

ובפן המעשי: ברגע שהוא קצת רגוע תשבי איתו לשיחה ותגידי שהוא בוגר ועוד מעט בר מצוה ואת מבקשת ממנו לקחת אחריות.

תשאלי אותו מה הוא מציע לעשות, מה יעזור לו להקשיב לך, למה קשה לו להקשיב לך?

צאי מהעליונות שלך ותשתפי את הילד הגדול!! שלך בתחושותייך ופעם אחת תקשיבי לו במקום רק לעצמך ולחיים הקלים שאת עושה לעצמך.

יותר משאת פוגעת בו את פוגעת בעצמך.

עדיין אינני אמא, ואיני יודעת מה הצורך של הורה וממה זה נובע,ואם אפשר להמנע בכלל, זה הכי טוב. משאיר רישומים שאפשר למנוע.

 חוויתי גם את היד של אבא ושל אמא, לא הרבה פעמים,פאצ' או מכה על הפה  אך יכולה להעיד שזה לא אותו הדבר.

ההבדל האדיר ביחס בנפש ובחילוק בין אבא לאמא בנושא זה תדירות המגע החיובי, אסביר-

אמא אצלנו בבית היא דמות מחבקת, מנשקת, יוצרת מגע. כשקיבלתי מכה על הפה כי זה באמת חמור, הייתה גם את הימין מקרבת מאידך. 

אבל ברגע שהמגע עם אבא נוצר ברגעים של ה'פאצ' הזה אז זה ממש לא לעניין. אם אין ימין מקרבת אז אין מקום לשמאל דוחה! זה רק מרחיק יותר, גורם לתסכול ולכעס. חבל.

מה שאומר לך שורה תחתונה, תבחני את עצמך , את תדירות המגע החיובי עם ילדייך, אסור שהיחס בין החיובי למתפרש כשלילי יהיה שווה, ואפילו לא קרוב לזה, הוא אמור להיות מועט וזניח.

עם זאת תבחני לאחר מעשה, ועדיף לפני אם זה בא מחוסר שליטה או מחינוך, בקלות אפשר להסוות תסכול וחוסר שליטה מאחורי מסיכת חינוך, ומנסיון אישי בתור ילד קל מאד לזהות  את זה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....