http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t650357#7238035

אני לא נוסעת הרבה באוטובוסים, אני לא צריכה ב"ה ולא קונה תרופות, אני לא מתדלקת ואני לא עושה קניות..

אז איך אני יכולה להתמודד בחיי היומיום? לא בדברים הגדולים..

כי בעצם צריך להמשיך לחיות כרגיל, לשמוח ולצחוק עם חברות, ללכת לטיולים וכו..

ובמקביל לא לשכוח אותם.. זה קצת סותר..

את בוכה כל יום על כל החיילים שנהרגו במלחמות? על הצדיקים שנרצחו סתם ככה כי הלכו ברחוב? או אכלו במסעדה?

ה' עוזר לנו והוא משכיח את הכאב.גזרה על המת שישכח מן הלב.

זה עובר. לא צריך לחיות עם זה כל החיים. טוב להם,וזהו. הלוואי שאזכה להגיע למה שהם הגיעו.

שלושה ימים לבכי, ושבע למספד, ואח"כ חודש ושנה וזהו. יום אחד בשנה מזכירים אותם. לא צריך יותר מזה.

ה' יודע מה עושה לנו. והוא כ"כ טוב ומרחם שהוא בכוונה עשה לנו ככה. ההלכה והיהודות זה הדבר הכי נפלא ובריא שיש

זהו?! יחזור לחיים רגילים?!
לא צריך לזכור אותם??!

לא צריך לזכור את זה ולא להמשיך כאילו לא קרה כלום!?

השלימה, לתת מטבע לצדקה.

לוידת מה.

תבכי, תעשי הפסקה קצרה מהבילויים בחופש, אבל תמשיכי.

אנחנו לא יכולים להשאר בזה. זה גדול עלינו

משיכים להאמין בה' יתברך, שכל מה שקורה, כל מה שהוא עושה, זה בשבילנו. רק בשבילנו. גם אם קשה לנו לראות את זה..

מותר ליפול, אבל צריך גם לדעת לקום אחכ..

בוכים. מתפללים. קורעים את השמיים. מותר לבכות. אבל בבקשה, בשביל העם שלך, בשבלינו, לא להישבר.. 

להמשיך בחיים. להראות לנבלות האלה שהם לא שוברים אותנו.

שאנחנו ממשיכים לחיות היבודה ושומרון. שאנחנו ממשיכים לקחת טרמפים. שאנחנו ממשיכים לשמוח ולהתפלל ולהאמין.

היום זה יום שצריך להשתמש בכל הכוחות שיש לנו. כולם. ולעלות איתם, בעז"ה.

זו דעתי.

ובאמת שכל הסיפור הזה גרם לי לפחד..

אני ממש אוהבת לסוע בטרמפים, אני העדפתי טרמפים על הסעה לאולפנה..

אבל אחרי המקרה אני ממש מפחדת.. למרות שאני נוסעת רק מהיישוב עם אנשים שאני מכירה..

אתמול נגיד תפסתי טרמפים ואז איזה אותו עצר והיה שם איש ואישה בני חמישים כזה.. לא דתיים, לא מהיישוב..

שאלתי לאיפה הם מגיעים, והם אמרו לי וזה לא עזר לי.. אז אמרתי תודה והאוטו המשיך לסוע כמה סנטימטרים, פתאום הוא נעצר, שניהם יצאו מהאוטו והלכו כזה אחורה.. לכיווני.. כמעט חטפתי התקף לב.. אחרי כמה שניות גיליתי שהם החליפו מקומות..

כאילו עכשיו כל דבר הכי קטן שקורה ישר עושה לי כזה משו ומפחיד אותי..

ובד"כ אני בנאדם חזק בדברים האלה.. אני כאילו "המתנחלת" של השבט.. שבעד מאחזים וזה..

ופתאום הכל מפחיד אותי..

מקווה שהייתי ברורה..(:

התפללנו, הוא החליט שלא.

ואנחנו לא מתייאשים. רק מתחזקים.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....