מצד אחד זה עושה אוירה נעימה, מצד שני אולי לא טוב להרגיל?

לא יודעת...

כי כמו שאמרת, זה הבית שלהם ואין סיבה שאצ'פר אותם לעשות את מטלות הבית, זה חלק מהחובות שלהם.

וחוץ מזה אי אפשר לצ'פר לנצח, אז אני לא רוצה ליצור התניה בין עזרה בבית ל'צופר..

אני גם לא מצ'פרת על ציונים טובים למשל- יש לי חברות שאם  הילד מביא ציון מעל 85 הוא מקבל 10 שקלים.. גם לזה אני מתנגדת.

אם זה ממשיך להציק לך, אולי את יכולה לומר להם שעניין הנקודות הוא רק לחופש הגדול, מעין פרוייקט לחופש, ואחר כך זה יפסיק...

לא חינוכי ואף גורם לנזקים הן למקבל והן ללא מקבל (לא הצליח

לספק את משאלות הוריו ולהיות הילד המושלם שמקבל ציון גבוה בכל בחינה או

ברובן..)

אם זה ילד בעל יכולות ורוצים לעודד אותו להשקיע- זה משהו אחד.

זה לא קשור למושלמות.

זו פשוט דרך לתמרץ ילד למצות את היכולת שלו.

יש ילדים שזה פשוט לא פייר לעשות להם את זה, כי היכולות שלהם אחרות, וזה רק מוסיף להם לתחושת כישלון.

אבל הורה חכם יודע לחנוך נער ע"פ דרכו.

ע"פ האופי והפוטנציאל האישי שלו.

ולא ע"פ עצות פורום.

אני בעד להרגיל בנועם ונגד להבטיח פרס על כל מעשה. לכן, במילא מידי פעם אנחנו מצ'פרים בקרטיב/ סרטון וכד', אז אני מוסיפה את המשפט המאוד חשוב בעיני: בגלל שבאופן כללי אתם כל כך עוזרים וזה כל כך משמח אותי ומקל עלי, אז כיף לי גם לתת לכם משהו נחמד...

באופן נקודתי - אם יש הרגל ספציפי שאני רוצה לשנות, לפעמים אני מכריזה על "מבצע", ואז זה מלווה בפרסים קטנים, מידי פעם.

דברים קטנים כמו קובית שוקולד/ קרטיב וכד' על עבודה בבית.

נכון שצריכים להרגיל שזה הבית שלהם, אבל מה לעשות??

מתוך שלא לשמה...

לבני הבכור בן ה3 היה קשה לעשות "גדולים" בשירותים. גלידה אחרי כל הצלחה ממש עזרה לו. לימים, כשכבר היה גמול, הפסקתי את זה בהדרגה. וכששאל איפה הגלידה אמרתי לו: אתה כבר גדול ולא צריך גלידה כשאתה עושה. והוא קיבל את זה. לטעמי לחופש זה נכון, גם ככה הם צריכים הרבה צופרים וזה חלק מזה. בסוף החופש תעמיסי גם את המטלות הללו למשך השנה, בלי נתינת צופר. גדלתם ואתם כבר לא צריכים.

לא להיבהל מזה, שכר ועונש כתוב גם בתורה לאט לאט תתני נקודה לא על כל טאטוא אלא על שבוע ברצף וכך הלאה. בהצלחה

(בן 20)

ההורים שלי מעולם לא הציבו גבולות ולא היה באמת תפקידים קבועים אלא רק צ'ופרים לטווח הארוך זה לא טוב.

אפשר מדי פעם (במיוחד עם זה ילדים קטנים) אבל שזה יהיה לטווח הרחוק זה צריך להיות לא קשור לפרסים.

מתוך ניסיוננו כמשפחה כשה'מבצע' היה לטווח ארוך זה איבד את האפקטיביות שלו. כלומר היתה את ההתלהבות הראשונית גם מצדם וגם מצידנו ולאחר זמן הכל ירד עד שהתפוגג. אני ממליצה על זמן מוגדר כמו שציינו לחופש הגדול, לחודש וכו'.

קודם כל תודה למי שהתייחס.

1) זה אכן "מבצע" לחופש.

2) יש תפקידים קבועים- עליהם כאמור אני ממש לא מצ'פרת. (כן מילה טובה ולשבח)אני מדברת על מה שהם עושים מעבר.

3)כשאני אומרת "לטווח ארוך" אני לא מתכוונת שהמבצע יימשך לאורך ימים ושנים, אני מתכוונת- מה קורה אחרי כמה מבצעים כאלו? מה נשאר? האם בתודעה שלהם נשאר "אני מוכן לעזור ולתת מעצמי אך ורק ב"תשלום"". או שהתודעה נהיית "לעזור זה נחמד"...

אשמח לתשובות מהורים לילדים בוגרים יותר- איך נהגתם כשהם היו קטנים, ואיך הם ביחס לעזרה בבית היום?

פעם שמעתי שיעור של הרב צוקרמן, שאמר שבגיל צעיר יש חשיבות לתת פרסים,

כמו שנאמר 'מתוך שלא...' ושאח"כ בגיל מבוגר יותר התגמול הופך להיות התודעה הנפשית,

של רצון לעזור, הרגשה טובה וכו'

אבל בגיל צעיר- צריך לתת.

מה גם שהעדיפות האחרת-

זה לריב כל הזמן או לעבוד יותר מרצון ושמחה?

אז שוב- זה במינונים.

אם אני מבקשת מילד להרים משהו- והוא אומר 'זה לא אני זרקתי'

אני עונה לו שגם אני לא זרקתי וזה הבית של כולנו...

בימים עמוסים (=כל יום חמישי, ולפעמים עוד הזדמנויות מיוחדות) משלמים על 'זמן אמא' במשימות בבית. זה פשוט: בבוקר אני כותבת על דף רשימת משימות, כל מה שאני רוצה שייעשה בבית באותו יום - ומניחה במקום בולט. הילדים יכולים אם הם רוצים להתעלם לגמרי מהדף ולעסוק בענייניהם, ואז יש לי שפע של זמן להספיק הכול. אבל אם ילד רוצה ממני סיפור / עזרה בתשבץ / שאפתח לו את המשחק במחשב וכו' וכו' - הוא צריך לשלם לי על זה ולעשות משימה (הוא בוחר לו אחת מהדף לפי החשק שלו, ומוחק אותה ברוב טקס אחרי הביצוע).

זה עובד אצלנו יפה כבר כמה חודשים. בחלק מהימים האלה הם נמרצים ומנהלים איתי סחר-מכר נלהב, ובחלק הם לגמרי שקועים בענייניהם ולא מתעניינים באמא ובמשימות (וכמובן יש טווח ביניים). מבחינתי זה אחלה ככה או ככה - העיקר שאין סביב זה שום התמרמרות או ויכוחים, כשהם עושים הם עושים בהנאה (וכשהם לא עושים הם משלימים לגמרי עם זה שאין לאמא זמן להקדיש להם).

אך מדוע לדעתך צריך "לשלם" על אהבה של אמא?

מסוג הדברים שלטעמי מחלקים בשמחה, כשמתאפשר, ובחינם 

ואם הילדים מתמרמרים, מסבירים..

צריך לשלם על זה ...

אמא מבחינתי זה דבר של כיוון של לפנים משורת הדין, ולא נתת תקבל!

איפה מתנת חינם ?!

גם עם הקב"ה את עושה הסדרי מצוות וקבלות ?

ברור שיש בזה רעיון יפה לדעת לעריך ולהכיר בעשיה של אמא אבל נראה לי שאפשר להגיע למטרת שיתוף בעשיה בבית ובהערכה של העשיה של אמא בבית גם בלי הרעיון הנוכחי!

אוירה טובה ותקינה ורק ביום חמישי- יום הלחץ לפני שבת- 

בשביל זמן נחת עם אמא- צריך לעזור.

נשמע לי טבעי ונכון

(אני הרבה פעמים עושה זאת- אומרת לבנות שלי שאני מאד רוצה לשחק איתן/לספר סיפור/ לצאת לגינה וכו'...

אבל יש הרבה עבודה- אם הן יעזרו- נסיים מהר וכך יהיה לנו יותר זמן איכות)

צודקת, שאם תמיד בשביל לקבל מאמא צומי אישי- צריך "לשלם" בעזרה בבית זה בעייתי מאד,

אבל לא נשמע לי שזה המצב אצלה...

להתנות זמן, אהבה או תשומת לב בעשיית דברים זה לא נכון לדעתי..

אך להסביר זה מתקבל על הדעת, והלב יותר.

אומרים: אמא מאוד עסוקה כרגע, אם נסדר מהר יהיה לנו זמן לשחק יחד.

עצם ההתנייה והאמירה המלווה אליה: תשלם, תקבל תשומת לב מאמא. קשה לי.

מעבר לזה שלדעתי, תשומת לב לאו דווקא מתבטאת בהקדשת המון זמן עם כל ילד

תשומת הלב מתבטאת בדברים הקטנים. לפעמים אפילו סתם חיבוק באמצע היום, כבר עשה את שלו עבורם..

אני מסכימה עם מה שכתבת, שקצת קשה לשמוע על התנאי- שאם ילד רוצה עזרה במשהו או לשמוע סיפור, הוא צריך "לשלם" עבור זה. כשלא יודעים יותר פרטים, זה לא נשמע כ"כ טוב.

ועם זאת, אני רוצה לסייג את זה. אנחנו לא יודעים מה גיל הילדים, ומה עומס המשימות של "בהתהוות". סביר מאוד להניח שעומס המשימות שלה בימי חמישי (ובימים נוספים כפי שכתבה) הוא כזה שלא מאפשר לה להשאיר את כל המשימות לשעת הערב, כי לא יישאר לה מספיק זמן לביצוען.

לכן, נכון בעיניי להימנע מלשפוט בלי שיודעים יותר פרטים.

עוד שתי הערות- שימו לב ש"בהתהוות" כתבה שזה עובד אצלם יפה כבר כמה חודשים, בלי מירמורים וויכוחים. כלומר, הילדים כן מרגישים טוב עם השיטה הזו.

זה גם מלמד אותם על מסחר- אם אתה נותן, אתה מקבל. זו לא רק אמירה בעלמא- הילדים רואים את זה באופן מוחשי בעיניהם.

אלא מעלה את הנושא לדיון ולשאלה..

(אגב שימי לב שהתחלתי בשאלה כלפי בהתהוות,

אח"כ פשוט הגבתי לתגובות האחרות)

כמה טוב להידיין פה בפורום, האווירה כל-כך טובה, נעימה, מכבדת, מפרה! אשרינו.

אז תודה למסנגרות ותודה למאתגרות. אשתדל להשיב.

אני מסכימה כמובן שאהבה של אמא לא אמורה להיות מותנית בשום דבר, והאהבה היא בכלל לא חלק מה"עסקה" שתיארתי. היא שם כל הזמן, ואני מקווה שזה מורגש. חיוך, ליטוף, כל דבר מהסוג הזה יינתן בלי חשבון  דיברתי רק על מה שדורש ממני להקדיש זמן – בימים מסוימים שבהם הזמן שלי הוא משאב יקר במיוחד.

באותם ימים מסוימים, ה"מסחר" שתיארתי הוא לא בדיעבד וכי אין לי ברירה (כמו שאחת המגיבות ניסתה ללמד עליי זכות), אלא בעיניי זה ממש לכתחילה, בחירה חינוכית שאני שמחה בה. בעיניי חשוב לילדים להיחשף לעולם המבוגרים, והעולם הזה כולל בין השאר את החילוק בין ימים נינוחים וימים עמוסים, וזה טוב ונכן שירגישו בחילוק הזה. משתדלת שיהיה שיתוף שמשאיר טעם טוב בפה, גם כשעמוס.

אני מבינה שלכמה מהקוראות קשה עם המונחים "תשלום", "מסחר"... אני מבינה ומעריכה, ובכל זאת מתעקשת עליהם כי *אצלנו* הם במקום. הילדים אוהבים ונהנים להתחשבן (נראה לי שדי הרבה ילדים אוהבים), ודווקא ההבדל הדק שבין 'להסביר בהיגיון שכדי שיהיה לאמא זמן צריך לעזור לה' לבין 'לשלם על זמן אמא במשימות' עושה את העניין בשבילם מלהיב, גורם להם להרגיש גדולים וחשובים.

למי שמתעניינת, כך המנהג צמח:

יש לי קושי בהתארגנות, וכדי לפצות עליו אני נוהגת כבר שנים להכין לעצמי דפי משימות בכל פעם שיש לי עומס. באופן לא מפתיע, גם לחלק מילדיי יש קשיי התארגנות, ואחת הדרכים שלי לעזור להם היא לחשוף אותם לאיך שאני מתמודדת עם הקשיים שלי, אני מאמינה מאוד בדוגמה אישית בחינוך. אז לא רק שאני מכינה לי דף משימות, אני גם מחפשת הזדמנויות טבעיות להפנות אליו את תשומת ליבם. כך יצא שבעבר הייתי מסבירה בהיגיון את הצורך לעזור כדי שיתפנה לי זמן אליהם, וכששאלו במה לעזור הפניתי אותם לבחור להם משימה מהדף. מכאן זה התגלגל למעין שעשוע משפחתי של סחר-מכר.

בשורה התחתונה, יש מאה שיטות טובות לעודד ילדים לעזור בבית, ואף שיטה לא טובה לכולן. אני לגמרי בעד שכל אמא (ואבא) תבחר לה רק את מה שמדבר אליה ומעורר בה הזדהות, וגם אחר כך תשמור על גמישות ופתיחות ותבדוק אם בפועל הדברים עובדים אצלה, או שצריך שיפוצים כדי להתאים לאופי של המשפחה, או שעדיף לעזוב לגמרי ולחפש שיטה אחרת. אצלנו השיטה שהצעתי טובה. מי שרוצה מוזמנת לאמץ, ומי שצורם לה – יש עוד המון שיטות טובות אחרות.

וגם את הרעיון עם דף המשימות

דפי משימות כתבתי לי מאז ומעולם - האם עמדתי בכל המשימות? כנראה שלא. וזה התסכול.

אבל איך שאת כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי יותר בר ביצוע.

הילדים שלי קטנים מידי בשביל מסחר כזה - אבל את הרעיון אני מאמצת בגדול.

אני חושבת שאני ארשום את המשימות שלי ושלהם (למרות היותם קטנים יש להם בהחלט כמה משימות לבצע - אפילו הורדת כביסה מהחבל!!! וצל"ש לביתי הבוגרת) וכל פעם שמשימה מסוימת תתבצע - אני אמחוק אותה מהרשימה.

אחלה!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם