מצד אחד זה עושה אוירה נעימה, מצד שני אולי לא טוב להרגיל?

לא יודעת...

כי כמו שאמרת, זה הבית שלהם ואין סיבה שאצ'פר אותם לעשות את מטלות הבית, זה חלק מהחובות שלהם.

וחוץ מזה אי אפשר לצ'פר לנצח, אז אני לא רוצה ליצור התניה בין עזרה בבית ל'צופר..

אני גם לא מצ'פרת על ציונים טובים למשל- יש לי חברות שאם  הילד מביא ציון מעל 85 הוא מקבל 10 שקלים.. גם לזה אני מתנגדת.

אם זה ממשיך להציק לך, אולי את יכולה לומר להם שעניין הנקודות הוא רק לחופש הגדול, מעין פרוייקט לחופש, ואחר כך זה יפסיק...

לא חינוכי ואף גורם לנזקים הן למקבל והן ללא מקבל (לא הצליח

לספק את משאלות הוריו ולהיות הילד המושלם שמקבל ציון גבוה בכל בחינה או

ברובן..)

אם זה ילד בעל יכולות ורוצים לעודד אותו להשקיע- זה משהו אחד.

זה לא קשור למושלמות.

זו פשוט דרך לתמרץ ילד למצות את היכולת שלו.

יש ילדים שזה פשוט לא פייר לעשות להם את זה, כי היכולות שלהם אחרות, וזה רק מוסיף להם לתחושת כישלון.

אבל הורה חכם יודע לחנוך נער ע"פ דרכו.

ע"פ האופי והפוטנציאל האישי שלו.

ולא ע"פ עצות פורום.

אני בעד להרגיל בנועם ונגד להבטיח פרס על כל מעשה. לכן, במילא מידי פעם אנחנו מצ'פרים בקרטיב/ סרטון וכד', אז אני מוסיפה את המשפט המאוד חשוב בעיני: בגלל שבאופן כללי אתם כל כך עוזרים וזה כל כך משמח אותי ומקל עלי, אז כיף לי גם לתת לכם משהו נחמד...

באופן נקודתי - אם יש הרגל ספציפי שאני רוצה לשנות, לפעמים אני מכריזה על "מבצע", ואז זה מלווה בפרסים קטנים, מידי פעם.

דברים קטנים כמו קובית שוקולד/ קרטיב וכד' על עבודה בבית.

נכון שצריכים להרגיל שזה הבית שלהם, אבל מה לעשות??

מתוך שלא לשמה...

לבני הבכור בן ה3 היה קשה לעשות "גדולים" בשירותים. גלידה אחרי כל הצלחה ממש עזרה לו. לימים, כשכבר היה גמול, הפסקתי את זה בהדרגה. וכששאל איפה הגלידה אמרתי לו: אתה כבר גדול ולא צריך גלידה כשאתה עושה. והוא קיבל את זה. לטעמי לחופש זה נכון, גם ככה הם צריכים הרבה צופרים וזה חלק מזה. בסוף החופש תעמיסי גם את המטלות הללו למשך השנה, בלי נתינת צופר. גדלתם ואתם כבר לא צריכים.

לא להיבהל מזה, שכר ועונש כתוב גם בתורה לאט לאט תתני נקודה לא על כל טאטוא אלא על שבוע ברצף וכך הלאה. בהצלחה

(בן 20)

ההורים שלי מעולם לא הציבו גבולות ולא היה באמת תפקידים קבועים אלא רק צ'ופרים לטווח הארוך זה לא טוב.

אפשר מדי פעם (במיוחד עם זה ילדים קטנים) אבל שזה יהיה לטווח הרחוק זה צריך להיות לא קשור לפרסים.

מתוך ניסיוננו כמשפחה כשה'מבצע' היה לטווח ארוך זה איבד את האפקטיביות שלו. כלומר היתה את ההתלהבות הראשונית גם מצדם וגם מצידנו ולאחר זמן הכל ירד עד שהתפוגג. אני ממליצה על זמן מוגדר כמו שציינו לחופש הגדול, לחודש וכו'.

קודם כל תודה למי שהתייחס.

1) זה אכן "מבצע" לחופש.

2) יש תפקידים קבועים- עליהם כאמור אני ממש לא מצ'פרת. (כן מילה טובה ולשבח)אני מדברת על מה שהם עושים מעבר.

3)כשאני אומרת "לטווח ארוך" אני לא מתכוונת שהמבצע יימשך לאורך ימים ושנים, אני מתכוונת- מה קורה אחרי כמה מבצעים כאלו? מה נשאר? האם בתודעה שלהם נשאר "אני מוכן לעזור ולתת מעצמי אך ורק ב"תשלום"". או שהתודעה נהיית "לעזור זה נחמד"...

אשמח לתשובות מהורים לילדים בוגרים יותר- איך נהגתם כשהם היו קטנים, ואיך הם ביחס לעזרה בבית היום?

פעם שמעתי שיעור של הרב צוקרמן, שאמר שבגיל צעיר יש חשיבות לתת פרסים,

כמו שנאמר 'מתוך שלא...' ושאח"כ בגיל מבוגר יותר התגמול הופך להיות התודעה הנפשית,

של רצון לעזור, הרגשה טובה וכו'

אבל בגיל צעיר- צריך לתת.

מה גם שהעדיפות האחרת-

זה לריב כל הזמן או לעבוד יותר מרצון ושמחה?

אז שוב- זה במינונים.

אם אני מבקשת מילד להרים משהו- והוא אומר 'זה לא אני זרקתי'

אני עונה לו שגם אני לא זרקתי וזה הבית של כולנו...

בימים עמוסים (=כל יום חמישי, ולפעמים עוד הזדמנויות מיוחדות) משלמים על 'זמן אמא' במשימות בבית. זה פשוט: בבוקר אני כותבת על דף רשימת משימות, כל מה שאני רוצה שייעשה בבית באותו יום - ומניחה במקום בולט. הילדים יכולים אם הם רוצים להתעלם לגמרי מהדף ולעסוק בענייניהם, ואז יש לי שפע של זמן להספיק הכול. אבל אם ילד רוצה ממני סיפור / עזרה בתשבץ / שאפתח לו את המשחק במחשב וכו' וכו' - הוא צריך לשלם לי על זה ולעשות משימה (הוא בוחר לו אחת מהדף לפי החשק שלו, ומוחק אותה ברוב טקס אחרי הביצוע).

זה עובד אצלנו יפה כבר כמה חודשים. בחלק מהימים האלה הם נמרצים ומנהלים איתי סחר-מכר נלהב, ובחלק הם לגמרי שקועים בענייניהם ולא מתעניינים באמא ובמשימות (וכמובן יש טווח ביניים). מבחינתי זה אחלה ככה או ככה - העיקר שאין סביב זה שום התמרמרות או ויכוחים, כשהם עושים הם עושים בהנאה (וכשהם לא עושים הם משלימים לגמרי עם זה שאין לאמא זמן להקדיש להם).

אך מדוע לדעתך צריך "לשלם" על אהבה של אמא?

מסוג הדברים שלטעמי מחלקים בשמחה, כשמתאפשר, ובחינם 

ואם הילדים מתמרמרים, מסבירים..

צריך לשלם על זה ...

אמא מבחינתי זה דבר של כיוון של לפנים משורת הדין, ולא נתת תקבל!

איפה מתנת חינם ?!

גם עם הקב"ה את עושה הסדרי מצוות וקבלות ?

ברור שיש בזה רעיון יפה לדעת לעריך ולהכיר בעשיה של אמא אבל נראה לי שאפשר להגיע למטרת שיתוף בעשיה בבית ובהערכה של העשיה של אמא בבית גם בלי הרעיון הנוכחי!

אוירה טובה ותקינה ורק ביום חמישי- יום הלחץ לפני שבת- 

בשביל זמן נחת עם אמא- צריך לעזור.

נשמע לי טבעי ונכון

(אני הרבה פעמים עושה זאת- אומרת לבנות שלי שאני מאד רוצה לשחק איתן/לספר סיפור/ לצאת לגינה וכו'...

אבל יש הרבה עבודה- אם הן יעזרו- נסיים מהר וכך יהיה לנו יותר זמן איכות)

צודקת, שאם תמיד בשביל לקבל מאמא צומי אישי- צריך "לשלם" בעזרה בבית זה בעייתי מאד,

אבל לא נשמע לי שזה המצב אצלה...

להתנות זמן, אהבה או תשומת לב בעשיית דברים זה לא נכון לדעתי..

אך להסביר זה מתקבל על הדעת, והלב יותר.

אומרים: אמא מאוד עסוקה כרגע, אם נסדר מהר יהיה לנו זמן לשחק יחד.

עצם ההתנייה והאמירה המלווה אליה: תשלם, תקבל תשומת לב מאמא. קשה לי.

מעבר לזה שלדעתי, תשומת לב לאו דווקא מתבטאת בהקדשת המון זמן עם כל ילד

תשומת הלב מתבטאת בדברים הקטנים. לפעמים אפילו סתם חיבוק באמצע היום, כבר עשה את שלו עבורם..

אני מסכימה עם מה שכתבת, שקצת קשה לשמוע על התנאי- שאם ילד רוצה עזרה במשהו או לשמוע סיפור, הוא צריך "לשלם" עבור זה. כשלא יודעים יותר פרטים, זה לא נשמע כ"כ טוב.

ועם זאת, אני רוצה לסייג את זה. אנחנו לא יודעים מה גיל הילדים, ומה עומס המשימות של "בהתהוות". סביר מאוד להניח שעומס המשימות שלה בימי חמישי (ובימים נוספים כפי שכתבה) הוא כזה שלא מאפשר לה להשאיר את כל המשימות לשעת הערב, כי לא יישאר לה מספיק זמן לביצוען.

לכן, נכון בעיניי להימנע מלשפוט בלי שיודעים יותר פרטים.

עוד שתי הערות- שימו לב ש"בהתהוות" כתבה שזה עובד אצלם יפה כבר כמה חודשים, בלי מירמורים וויכוחים. כלומר, הילדים כן מרגישים טוב עם השיטה הזו.

זה גם מלמד אותם על מסחר- אם אתה נותן, אתה מקבל. זו לא רק אמירה בעלמא- הילדים רואים את זה באופן מוחשי בעיניהם.

אלא מעלה את הנושא לדיון ולשאלה..

(אגב שימי לב שהתחלתי בשאלה כלפי בהתהוות,

אח"כ פשוט הגבתי לתגובות האחרות)

כמה טוב להידיין פה בפורום, האווירה כל-כך טובה, נעימה, מכבדת, מפרה! אשרינו.

אז תודה למסנגרות ותודה למאתגרות. אשתדל להשיב.

אני מסכימה כמובן שאהבה של אמא לא אמורה להיות מותנית בשום דבר, והאהבה היא בכלל לא חלק מה"עסקה" שתיארתי. היא שם כל הזמן, ואני מקווה שזה מורגש. חיוך, ליטוף, כל דבר מהסוג הזה יינתן בלי חשבון  דיברתי רק על מה שדורש ממני להקדיש זמן – בימים מסוימים שבהם הזמן שלי הוא משאב יקר במיוחד.

באותם ימים מסוימים, ה"מסחר" שתיארתי הוא לא בדיעבד וכי אין לי ברירה (כמו שאחת המגיבות ניסתה ללמד עליי זכות), אלא בעיניי זה ממש לכתחילה, בחירה חינוכית שאני שמחה בה. בעיניי חשוב לילדים להיחשף לעולם המבוגרים, והעולם הזה כולל בין השאר את החילוק בין ימים נינוחים וימים עמוסים, וזה טוב ונכן שירגישו בחילוק הזה. משתדלת שיהיה שיתוף שמשאיר טעם טוב בפה, גם כשעמוס.

אני מבינה שלכמה מהקוראות קשה עם המונחים "תשלום", "מסחר"... אני מבינה ומעריכה, ובכל זאת מתעקשת עליהם כי *אצלנו* הם במקום. הילדים אוהבים ונהנים להתחשבן (נראה לי שדי הרבה ילדים אוהבים), ודווקא ההבדל הדק שבין 'להסביר בהיגיון שכדי שיהיה לאמא זמן צריך לעזור לה' לבין 'לשלם על זמן אמא במשימות' עושה את העניין בשבילם מלהיב, גורם להם להרגיש גדולים וחשובים.

למי שמתעניינת, כך המנהג צמח:

יש לי קושי בהתארגנות, וכדי לפצות עליו אני נוהגת כבר שנים להכין לעצמי דפי משימות בכל פעם שיש לי עומס. באופן לא מפתיע, גם לחלק מילדיי יש קשיי התארגנות, ואחת הדרכים שלי לעזור להם היא לחשוף אותם לאיך שאני מתמודדת עם הקשיים שלי, אני מאמינה מאוד בדוגמה אישית בחינוך. אז לא רק שאני מכינה לי דף משימות, אני גם מחפשת הזדמנויות טבעיות להפנות אליו את תשומת ליבם. כך יצא שבעבר הייתי מסבירה בהיגיון את הצורך לעזור כדי שיתפנה לי זמן אליהם, וכששאלו במה לעזור הפניתי אותם לבחור להם משימה מהדף. מכאן זה התגלגל למעין שעשוע משפחתי של סחר-מכר.

בשורה התחתונה, יש מאה שיטות טובות לעודד ילדים לעזור בבית, ואף שיטה לא טובה לכולן. אני לגמרי בעד שכל אמא (ואבא) תבחר לה רק את מה שמדבר אליה ומעורר בה הזדהות, וגם אחר כך תשמור על גמישות ופתיחות ותבדוק אם בפועל הדברים עובדים אצלה, או שצריך שיפוצים כדי להתאים לאופי של המשפחה, או שעדיף לעזוב לגמרי ולחפש שיטה אחרת. אצלנו השיטה שהצעתי טובה. מי שרוצה מוזמנת לאמץ, ומי שצורם לה – יש עוד המון שיטות טובות אחרות.

וגם את הרעיון עם דף המשימות

דפי משימות כתבתי לי מאז ומעולם - האם עמדתי בכל המשימות? כנראה שלא. וזה התסכול.

אבל איך שאת כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי יותר בר ביצוע.

הילדים שלי קטנים מידי בשביל מסחר כזה - אבל את הרעיון אני מאמצת בגדול.

אני חושבת שאני ארשום את המשימות שלי ושלהם (למרות היותם קטנים יש להם בהחלט כמה משימות לבצע - אפילו הורדת כביסה מהחבל!!! וצל"ש לביתי הבוגרת) וכל פעם שמשימה מסוימת תתבצע - אני אמחוק אותה מהרשימה.

אחלה!

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות