מצד אחד זה עושה אוירה נעימה, מצד שני אולי לא טוב להרגיל?

לא יודעת...

כי כמו שאמרת, זה הבית שלהם ואין סיבה שאצ'פר אותם לעשות את מטלות הבית, זה חלק מהחובות שלהם.

וחוץ מזה אי אפשר לצ'פר לנצח, אז אני לא רוצה ליצור התניה בין עזרה בבית ל'צופר..

אני גם לא מצ'פרת על ציונים טובים למשל- יש לי חברות שאם  הילד מביא ציון מעל 85 הוא מקבל 10 שקלים.. גם לזה אני מתנגדת.

אם זה ממשיך להציק לך, אולי את יכולה לומר להם שעניין הנקודות הוא רק לחופש הגדול, מעין פרוייקט לחופש, ואחר כך זה יפסיק...

לא חינוכי ואף גורם לנזקים הן למקבל והן ללא מקבל (לא הצליח

לספק את משאלות הוריו ולהיות הילד המושלם שמקבל ציון גבוה בכל בחינה או

ברובן..)

אם זה ילד בעל יכולות ורוצים לעודד אותו להשקיע- זה משהו אחד.

זה לא קשור למושלמות.

זו פשוט דרך לתמרץ ילד למצות את היכולת שלו.

יש ילדים שזה פשוט לא פייר לעשות להם את זה, כי היכולות שלהם אחרות, וזה רק מוסיף להם לתחושת כישלון.

אבל הורה חכם יודע לחנוך נער ע"פ דרכו.

ע"פ האופי והפוטנציאל האישי שלו.

ולא ע"פ עצות פורום.

אני בעד להרגיל בנועם ונגד להבטיח פרס על כל מעשה. לכן, במילא מידי פעם אנחנו מצ'פרים בקרטיב/ סרטון וכד', אז אני מוסיפה את המשפט המאוד חשוב בעיני: בגלל שבאופן כללי אתם כל כך עוזרים וזה כל כך משמח אותי ומקל עלי, אז כיף לי גם לתת לכם משהו נחמד...

באופן נקודתי - אם יש הרגל ספציפי שאני רוצה לשנות, לפעמים אני מכריזה על "מבצע", ואז זה מלווה בפרסים קטנים, מידי פעם.

דברים קטנים כמו קובית שוקולד/ קרטיב וכד' על עבודה בבית.

נכון שצריכים להרגיל שזה הבית שלהם, אבל מה לעשות??

מתוך שלא לשמה...

לבני הבכור בן ה3 היה קשה לעשות "גדולים" בשירותים. גלידה אחרי כל הצלחה ממש עזרה לו. לימים, כשכבר היה גמול, הפסקתי את זה בהדרגה. וכששאל איפה הגלידה אמרתי לו: אתה כבר גדול ולא צריך גלידה כשאתה עושה. והוא קיבל את זה. לטעמי לחופש זה נכון, גם ככה הם צריכים הרבה צופרים וזה חלק מזה. בסוף החופש תעמיסי גם את המטלות הללו למשך השנה, בלי נתינת צופר. גדלתם ואתם כבר לא צריכים.

לא להיבהל מזה, שכר ועונש כתוב גם בתורה לאט לאט תתני נקודה לא על כל טאטוא אלא על שבוע ברצף וכך הלאה. בהצלחה

(בן 20)

ההורים שלי מעולם לא הציבו גבולות ולא היה באמת תפקידים קבועים אלא רק צ'ופרים לטווח הארוך זה לא טוב.

אפשר מדי פעם (במיוחד עם זה ילדים קטנים) אבל שזה יהיה לטווח הרחוק זה צריך להיות לא קשור לפרסים.

מתוך ניסיוננו כמשפחה כשה'מבצע' היה לטווח ארוך זה איבד את האפקטיביות שלו. כלומר היתה את ההתלהבות הראשונית גם מצדם וגם מצידנו ולאחר זמן הכל ירד עד שהתפוגג. אני ממליצה על זמן מוגדר כמו שציינו לחופש הגדול, לחודש וכו'.

קודם כל תודה למי שהתייחס.

1) זה אכן "מבצע" לחופש.

2) יש תפקידים קבועים- עליהם כאמור אני ממש לא מצ'פרת. (כן מילה טובה ולשבח)אני מדברת על מה שהם עושים מעבר.

3)כשאני אומרת "לטווח ארוך" אני לא מתכוונת שהמבצע יימשך לאורך ימים ושנים, אני מתכוונת- מה קורה אחרי כמה מבצעים כאלו? מה נשאר? האם בתודעה שלהם נשאר "אני מוכן לעזור ולתת מעצמי אך ורק ב"תשלום"". או שהתודעה נהיית "לעזור זה נחמד"...

אשמח לתשובות מהורים לילדים בוגרים יותר- איך נהגתם כשהם היו קטנים, ואיך הם ביחס לעזרה בבית היום?

פעם שמעתי שיעור של הרב צוקרמן, שאמר שבגיל צעיר יש חשיבות לתת פרסים,

כמו שנאמר 'מתוך שלא...' ושאח"כ בגיל מבוגר יותר התגמול הופך להיות התודעה הנפשית,

של רצון לעזור, הרגשה טובה וכו'

אבל בגיל צעיר- צריך לתת.

מה גם שהעדיפות האחרת-

זה לריב כל הזמן או לעבוד יותר מרצון ושמחה?

אז שוב- זה במינונים.

אם אני מבקשת מילד להרים משהו- והוא אומר 'זה לא אני זרקתי'

אני עונה לו שגם אני לא זרקתי וזה הבית של כולנו...

בימים עמוסים (=כל יום חמישי, ולפעמים עוד הזדמנויות מיוחדות) משלמים על 'זמן אמא' במשימות בבית. זה פשוט: בבוקר אני כותבת על דף רשימת משימות, כל מה שאני רוצה שייעשה בבית באותו יום - ומניחה במקום בולט. הילדים יכולים אם הם רוצים להתעלם לגמרי מהדף ולעסוק בענייניהם, ואז יש לי שפע של זמן להספיק הכול. אבל אם ילד רוצה ממני סיפור / עזרה בתשבץ / שאפתח לו את המשחק במחשב וכו' וכו' - הוא צריך לשלם לי על זה ולעשות משימה (הוא בוחר לו אחת מהדף לפי החשק שלו, ומוחק אותה ברוב טקס אחרי הביצוע).

זה עובד אצלנו יפה כבר כמה חודשים. בחלק מהימים האלה הם נמרצים ומנהלים איתי סחר-מכר נלהב, ובחלק הם לגמרי שקועים בענייניהם ולא מתעניינים באמא ובמשימות (וכמובן יש טווח ביניים). מבחינתי זה אחלה ככה או ככה - העיקר שאין סביב זה שום התמרמרות או ויכוחים, כשהם עושים הם עושים בהנאה (וכשהם לא עושים הם משלימים לגמרי עם זה שאין לאמא זמן להקדיש להם).

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

צריך לשלם על זה ...

אמא מבחינתי זה דבר של כיוון של לפנים משורת הדין, ולא נתת תקבל!

איפה מתנת חינם ?!

גם עם הקב"ה את עושה הסדרי מצוות וקבלות ?

ברור שיש בזה רעיון יפה לדעת לעריך ולהכיר בעשיה של אמא אבל נראה לי שאפשר להגיע למטרת שיתוף בעשיה בבית ובהערכה של העשיה של אמא בבית גם בלי הרעיון הנוכחי!

אוירה טובה ותקינה ורק ביום חמישי- יום הלחץ לפני שבת- 

בשביל זמן נחת עם אמא- צריך לעזור.

נשמע לי טבעי ונכון

(אני הרבה פעמים עושה זאת- אומרת לבנות שלי שאני מאד רוצה לשחק איתן/לספר סיפור/ לצאת לגינה וכו'...

אבל יש הרבה עבודה- אם הן יעזרו- נסיים מהר וכך יהיה לנו יותר זמן איכות)

צודקת, שאם תמיד בשביל לקבל מאמא צומי אישי- צריך "לשלם" בעזרה בבית זה בעייתי מאד,

אבל לא נשמע לי שזה המצב אצלה...

להתנות זמן, אהבה או תשומת לב בעשיית דברים זה לא נכון לדעתי..

אך להסביר זה מתקבל על הדעת, והלב יותר.

אומרים: אמא מאוד עסוקה כרגע, אם נסדר מהר יהיה לנו זמן לשחק יחד.

עצם ההתנייה והאמירה המלווה אליה: תשלם, תקבל תשומת לב מאמא. קשה לי.

מעבר לזה שלדעתי, תשומת לב לאו דווקא מתבטאת בהקדשת המון זמן עם כל ילד

תשומת הלב מתבטאת בדברים הקטנים. לפעמים אפילו סתם חיבוק באמצע היום, כבר עשה את שלו עבורם..

אני מסכימה עם מה שכתבת, שקצת קשה לשמוע על התנאי- שאם ילד רוצה עזרה במשהו או לשמוע סיפור, הוא צריך "לשלם" עבור זה. כשלא יודעים יותר פרטים, זה לא נשמע כ"כ טוב.

ועם זאת, אני רוצה לסייג את זה. אנחנו לא יודעים מה גיל הילדים, ומה עומס המשימות של "בהתהוות". סביר מאוד להניח שעומס המשימות שלה בימי חמישי (ובימים נוספים כפי שכתבה) הוא כזה שלא מאפשר לה להשאיר את כל המשימות לשעת הערב, כי לא יישאר לה מספיק זמן לביצוען.

לכן, נכון בעיניי להימנע מלשפוט בלי שיודעים יותר פרטים.

עוד שתי הערות- שימו לב ש"בהתהוות" כתבה שזה עובד אצלם יפה כבר כמה חודשים, בלי מירמורים וויכוחים. כלומר, הילדים כן מרגישים טוב עם השיטה הזו.

זה גם מלמד אותם על מסחר- אם אתה נותן, אתה מקבל. זו לא רק אמירה בעלמא- הילדים רואים את זה באופן מוחשי בעיניהם.

אלא מעלה את הנושא לדיון ולשאלה..

(אגב שימי לב שהתחלתי בשאלה כלפי בהתהוות,

אח"כ פשוט הגבתי לתגובות האחרות)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

וגם את הרעיון עם דף המשימות

דפי משימות כתבתי לי מאז ומעולם - האם עמדתי בכל המשימות? כנראה שלא. וזה התסכול.

אבל איך שאת כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי יותר בר ביצוע.

הילדים שלי קטנים מידי בשביל מסחר כזה - אבל את הרעיון אני מאמצת בגדול.

אני חושבת שאני ארשום את המשימות שלי ושלהם (למרות היותם קטנים יש להם בהחלט כמה משימות לבצע - אפילו הורדת כביסה מהחבל!!! וצל"ש לביתי הבוגרת) וכל פעם שמשימה מסוימת תתבצע - אני אמחוק אותה מהרשימה.

אחלה!

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.