נפרדנו לפני שבוע
אחרי שלושה וחצי חודשים, אחרי שצחקנו הרבה על מה יקרה *אם* נתחתן, על מי יבשל ומי ינקה, שנייה או שתיים לפני שעברנו מ"אם נתחתן" ל"כשנתחתן".
ומאז שנפרדנו לא מפסיקות הספיקות.
אז על מה נפרדנו? לא היינו מאוהבים. כלומר, היה כיף, היה לנו טוב, רוב הזמן מאוד נהנינו. רוב הדייטים היו אחלה. אבל לא היינו עם אורות, לא מאוהבים עד כלות הנשמה. אפילו לא מאוד מתלהבים. רק קצת.
כדאי שאקדים, שנינו אנשים יחסית "שכלתניים". רציונאליים. יש בנו רגש כמובן, אבל השכל חזק יותר. ושאלת האהבה התחילה לצוף לפני כמה שבועות. אני אמרתי שדווקא הגיוני. ששיחות בדייטים פונות לאינטלקט. שלדתיים שומרי נגיעה ומאופקים מטבעם קשה לפתח רגשות עמוקים, קשה לראות אורות. כמעט בלתי אפשרי להתאהב על סמך שיחות.
כמובן, לא הייתי בטוח שאני צודק. לא אגיד שהחשש לא עלה לי לפעמים. בטח שעלה. הקשר גם לא היה מושלם, היו פגמים. ודאי שהיו.
אבל כשמסתכלים על זה לעומק, מה עשינו ביחד ש"מצדיק" התאהבות? אנחנו בסה"כ אנשים נחמדים וטובים, אבל על בסיס פגישות נתאהב? אם זה יקרה, חשבתי לעצמי, כנראה אנחנו לא יודעים מה זו אהבה בכלל.
היא לא ראתה את זה כך. יש לי חברות, אמרה לי, שכבר אחרי כמה פגישות רואות אורות. שמאוהבות ומתלהבות וגם אני רוצה להרגיש ככה.
התלבטנו, דיסקסנו, הלכה להתייעץ, חשבתי לעצמי בשקט ובקול.
והחלטנו שיותר גבוה מזה לא נגיע.
ומאז אני חצי מהזמן אוכל את עצמי, וחצי מהזמן רוצה להתקדם הלאה. לחפש משהו אחר.
תכל´ס, עזבו אותה לרגע. לא יודע אם אפשר לשקם את הקשר הזה, ואם אני רוצה. אבל השאלה שאלה חשובה. וצריך לדון בה. כן, זה תלוי בטח באנשים. ולא דין בחור "מיושב" בן 24 לצעירוס בן 19. אבל עדיין. כמה זה חשוב? האם על זה נפרדים? והכי חשוב האם אפשר *לשנות* את זה? לגרום לה להתאהב?
היא שאלה אותי אם לדעתי אפשר לעבור מ"סקאלת" הידידים הטובים לסקאלת האוהבים.
אני אמרתי שכן, היא אמרה שלא. וזה היה ההבדל בינינו.
מה אתם אומרים?
