אני יכול להמשיך הלאה, אני יודע שאני יכול!
אבל....
פתאום אני לא ככ רוצה...!
זה לא שאני לא רוצה יותר לראות אותה....
אני מת לראות אותה!
וזו הסיבה שאסור לי לראות אותה :-/
אני נקרע
פשוט נקרע
בין הרצון להמשיך, ולהגיד שאולי יבואו אחרות, ולנסות להכיר
לבין הצד השני, החזק פי כמה -
להישאר שם. להישאר איתה שם, על הדשא- למרות שהיא כבר לא שם.
בין הקול שאומר שאולי זאת לא היא, אולי עוד תבוא אחת אחרת, יותר מתאימה
לבין הקול, קול שהולך ומתגבר, חזק פי כמה
שצועק
שאי אפשר!
הקול שצועק שזאת כן היא, שאין יותר מתאימה!
ובין לבין נשארת האמונה.
אמונה שצריך לחזק בכל מחיר -צד אחד אומר שאם זאת היא
אז עוד ניפגש במקרה ברכבת או בסניף.
אם זאת היא אז עוד נבנה ביחד את קירות הבית
אם זאת היא אז כנראה שהזמן ההוא לא התאים עדיין, ויהיה זמן אחר
וצד שני - אומר שאולי יש אחרת
כמה שהדבר נראה רחוק וחסר סיכוי...
הצד הזה ככ חלש שאני לא מאמין בו כרגע
קרוע
קרוע בין הרצון להישאר, להאמין, לבין חלק קטן בשכל שאומר להמשיך
החברים שאומרים להמשיך...
היא, שהיא אמרה לי להמשיך
קרוע
יש אי שם


זהו. צחקתי.)


