שוב חוזרת.

הנוף המוכר עד כאב, של עץ ירוק-סגול מלבלב על רקע בית קט עם גג אדום, ומאחור- הואדי הקטן, באמצע השכונה.

במרחק- הקצה השני של השכונה. אם אסתכל  רחוק מספיק ימינה, אראה את המדבר.

מתקרבת לחלון הגדול, כמו תמיד. מעבירה אצבע, מרימה אותה שחורה כמעט מאבק.

מלטפת את מסגרת החלון המאובקת, מתיישבת על אדן החלון, ובוהה.

התנועות מוכרות, זו שוב אותה סצנה ישנה וכואבת.

פעם חשבתי שאם אחזור עליה מספיק פעמים, הכאב יחלוף.

עכשיו, למרות שאני יודעת שזה לא עוזר, אני לא מסוגלת להפסיק.

אני רוצה לבכות, כמו כל פעם. וכמו תמיד, אני לא יודעת איך. עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהצלחתי לבכות.

אז כמו תמיד, אני בוהה בעיניים יבשות, ורק הלב בוכה.

רוח מגיעה מכיוון המדבר, מייבשת עוד יותר את העיניים שלי. וכשהיא חולפת ליד האוזן שלי, היא מזכירה לי בשפה שלנו-

שחזרתי הביתה.

ושוב בורחת.

רצה, ורצה, ורצה. מתקרבת לאט לאט לקו העצים.

בסופו של דבר אני מגיעה. הרוח שורקת, עץ חולף על פני, ואז עוד אחד, ועוד אחד. 

גם את הדרך הזאת אני יודעת בעל פה.

אני מגיעה לחרוב הזקן. העץ העתיק מקדם את פני בחריקה חרישית.

הוא גדול כל כך, שהשורשים שלו מגיעים מעל לראש שלי. אני נאחזת בהם ומתחילה לטפס.

כשאני מגיעה כמעט לראש העץ, אני נעצרת לרגע כדי להסדיר את הנשימה, ואז נעמדת בפיצול הענפים. 

היער כולו נפרש מתחתי. הרחק באופק, הנוף המוכר של גגות אדומים זוהר בגוונים של שקיעה.

השמש שולחת אלי קרני אור אחרונות. 

הן מזכירות לי, בשפה שלנו- 

שהגעתי הביתה.

---

שוב חוזרת.

השחר עולה במזרח.

הנוף המוכר עד כאב, של עץ ירוק-סגול מלבלב על רקע בית קט עם גג אדום- נעלם.

גם הקצה השני של השכונה נעלם. נשארו  רק הואדי הקטן באמצע כלום, והמדבר.

אני באה להתקרב לחלון הגדול- ואין חלון. אז אני מתיישבת על האדמה, ובוהה. 

הפעם התנועות לא מוכרות. גם הן נעלמו, עם הנוף.

פעם חשבתי שאם אחזור מספיק פעמים, זה ימנע את ההרס.

עכשיו אני יודעת שזה לא עזר. ההרס הגיע, ואיתו גל כאב מסוג לא מוכר.

אולי הדבר היחיד המוכר הוא העובדה שלמרות שאני רוצה, אני לא מצליחה לבכות.

אז כמו תמיד, אני בוהה בעיניים יבשות, ורק הלב בוכה.

רוח מגיעה מכיוון המדבר, מייבשת עוד יותר את העיניים שלי. וכשהיא חולפת ליד האוזן שלי, היא לוחשת לי בשפה שלנו-

שגם אם אין עוד לאן לחזור-

בכל זאת,

חזרתי הביתה.

גם הפיצוצים היו חלק מהנוף, ואיתם גם הכריזה שקראה לכולם להכנס למרחבים המוגנים...
כך עברה עליו רוב ילדותו, ים, ים ועוד קצת ים לקינוח, הוא אפילו התחיל לתפוס את העיקרון של גלישת הגלים, לפי מה שניסה ללמד אותו אחיו הגדול.
בן עשר הוא היה כשפתאום האוירה הרצינה, הנוף נשאר אותו נוף, אבל משום מה הצבעים נראו לו קצת יותר חיוורים, קצת פחות חיים.
כמה חודשים מאוחר יותר הוא כבר הבין...
זה היה כמה ימים לפני יום הולדתו האחת-עשרה, כשהוא שם לב שאבא, אמא וכל אחיו ואחיותיו הגדולים מביאים ארגזי קרטון ומכניסים לתוכם את כל הבית בצורה מסודרת.
שני ארגזים לחפצים שלו, שניים לחפצים של אחיו ועוד אחד לשאר הדברים שבחדר, וכך את שאר הבית.
קצת לפני שהם סיימו התחילה ההמולה.
אנשים, אז הם נראו לו רבים וגדולים, היום הוא כבר יודע יותר טוב, אנשים שבאו בהתחלה לבקש מהם לעזוב את ביתם, ובהמשך כדי להכריח אותם לעשות זאת.
והוא, בסה"כ בן 11 לא הבין כל כך למה, ומי מרשה לעצמו לבוא להציב לאבא שלו, א ב א   ש ל ו, דרישות.
את הימים הבודדים שעברו מאז אותו יום הוא פחות זוכר, מעורבבים לו בליל של צבעים, צורות, ריחות, טעמים, רגשות ותחושות...

תשע שנים עברו מאז, היום הוא כבר בן 20, אבל את הנוף הוא מעולם לא שכח, גם אם שאר הזכרונות מעט התעמעמו.
החול, העצים, הרעפים האדומים ובעיקר הים, הים הכחול והצלול.
כעת, כשהוא רוכב בראש צריח של אחד מהטנקים המתקדמים בעולם, זה מה שעובר לו בראש, לנסות ולזהות מה היה, ואיפה.
איפה היה הבית שלו, איפה בית הספר, איפה בית הכנסת...
אמנם לילה, ומתוך חרך צר של פריסקופ מאוד קשה לשים לב לפרטים, אבל יש דברים שנצרבים לעד בזיכרון.

הרבה השתנה מאז, תשע שנים... אבל את הנוף הוא לא ישכח לנצח.

כבר כמה זמן שבוער בי הרצון לכתוב משהו על הגירוש,

ומשום מה בכל פעם צץ משהו אחר שהפריע לי...

המילה נוף הציפה לי את הכל בבת אחת והסיפור הזה פשוט "נשפך" ממני אל המקלדת.

החורף הגיע ואיתו הנדודים

שוב אוספת שברים אבודים

תמונה אחת ישנה, ממוסגרת

פיסות חיים, חתיכות של מזכרת

שוב יוצאת למסע, משוועת לסוף

לא יודעת לרצות, לבקש, לכסוף

לא ידעתי שלווה, לא אדע לעולם

בתוכי מתלקחת שלהבת בדם

שקרים מתגלים, סודות נחשפים

מחשבות מעופפות, רגשות מצטרפים

חלקים חסרי משמעות מתחברים

נצרפים לתמונה מעוותת,       חוזרים---

---

ניצבת על קו האופק, מתנשפת

שוב מתגעגעת, שוב נכספת

לחזור להיות על קו החוף

להיות שוב חלק

מהנוף

נוף יפיפה נפרש למולי

ואני עומד שם

אני,

והיא.

מביטים יחדיו

מישרים מבט

עיינים נפגשות

לפתע באחת

נזכרים בעבר

צוחקים לעתיד

אך ברגע איתן

נחושים להרעיד

ורוח נישאת

לוחשת ברכות

דממה מלחשת

מזרימה עייפות

בית קט

שדה וגינה

ילדה או שתיים

ילדות מדומה

וחיוך שנדם

לפתחינו מונח

מחכה שאקטוף

את ליבך הרחב

אני הולך לדרכי ומתבונן בנוף,
הנה יש פה ענן הדומה לקוף.
והנה הצמחים והאדמה החומה,
ביחד משתלבים בהרמוניה נפלאה.
והנה טרקטור והנה הבריכה,
ד', מה רבו כל מעשיך!

מסתכלת בעיניה,

נוף ילדותי נשקף.

היא רואה שם אהוביה,

זה אותו איש אשר תקף.

קשה לי להביט,

רוצה שלא לזכור.

את מבטי היה מסיט,

אני זוכרת את השחור!

היא חוזרת לאיטה,

פיסות אדמה בידיה.

היא נזרקת למיטה,

כבר כשלו רגליה.

זה הוא נוף ילדותי,

זה הוא שנשקף בעיניה.

לא אשוב עוד לעצמי,

היא נקטפה בדמי חייה.

הילדה מסתכלת בעניי אימה ורואה שם את נוף ילדותה, היא בעצם רואה את נקודת מבטה דרך העיניים של אימא שלה כלומר הילדה רואה את ילדותה דרך עיניי אימה, הבנת?

אדמה ושמיים

עשבים יבשו בנתיים

מפל שוצף

רסיס מים נוצץ

הרים מתנשאים

חולות ואבנים בצבעים

גלים מתנפצים

חוף נטול עצים

מתנות שכאלו

בכל מקום סביבנו

לפעמים זה קורה,

יש מין כאלה שעות,

אני מוצאת את עצמי

מפוצצת מחשבות..

וכשנמאס לי,

ואני רוצה להירגע

הטבע בשבילי הוא חבר,

בלי שאף אחד ידע..

השמש מחממת,

ממיסה דברים בלב,

וכשאני בדשא, מתפרקת,

זה מקל על הכאב

השמיים הגדולים,

לפרופורציות מכניסים,

וקולות של ציפורים

הרבה שמח לי עושים.

החול שבין האצבעות

שלאט לאט נשפך,

מעביר תחושה שהעולם,

לי אף פעם לא יברח

מין תמונה שלמה כזאת

של נוף משמח,

שבחיים של שגרה,

לי נותן כח.

אשמח מאוד לתגובות..

ושתדעו שלמרות שאני לא כותבת פה הרבה, אני מסתכלת פה המון על יצירות של אחרים,

ויש לכם כישרון אדיר, ואני לומדת ומשתכללת מזה..

וואו!!!!!!

אין דברים כמוכם!!!איזה כישרונות....לא מפסיקה להתפעל ממכם

לא היתי מרוכזת לקרוא הכל...אך אגיב למה שכן הצלחתי:

טריה-איזה כתיבה כואבת!!!! כיף שסופסוף הצלחת לכתוב על הנושא שבער בך... 

באמת שבנוף יש משו עמוק יותר מסתם צורה וסדר של עצמים זה לצד זה....המחשת את זה בצורה נפלאה ע"י הכתיבה היפה שלך.

מחוללת בכרמים-שיר ראשון שלך שנתקלתי בו ואני חייבת להגיש שאת פשוט כישרון!!איזה צירוף נהדר של מילים לכדי משפטים מדויקים שממחישים רגשות. הבית האחרון חזק במיוחד. היטבת לתאר...התחברתי מאד ואפילו העתקתי את השיר לתיקייה של שירים שלכם שאני אוהבת....תודה רבה!!!אשמח מאד לקרוא עוד דברים שכתבת...

ארמונות בחול-מקסיםםםם, אני לא תמיד מבינה את השירים שלך עד הסוף, הם עמוקים מדי בשבילי אבל אני כ"כ נהנית לקרוא אותם....יש בם משו מיוחד ונוגע בעומק הנפש...כמין חיבור כזה שמעבר לשכל....תודה רבה.

זורמת עם החיים-מדהים איך היטבת לתאר מציאות שכזו במילים כואבות כ"כ...המילים עצמם צורבות בלב. זו קוסמות מיוחדת, הוספת הנופך למילה....איזה כישרון!

ורק אני-אהבתי את הרעיון והתחברתי מאד....הבתים הראשונים נהדרים, מהבית הרביעי ואילך משהו בניסוח קצת הפריע לי...לדוג'-הרבה שמח לי עושים....זה לא כ"כ נעים לעין....אבל זה ממש דורש ליטוש קטן והשיר עצמו מקסים. תודה רבה!!! בהצלחה.

השיר שלי-

נוף מוכר

צביטת געגוע

ילדות נשכחת

פארק משחקים

חבורת ילדים

הבטחות נשכחות 

אהבות קטנות

פעם היה זה נוף אהבתי-

תבנית שכונה וילדה שותקת.

נוף התבגרות

צמצום מרחבים

טבעיות מלאכותית

מרכיבה שיחה ביישנית

ביני לבינך

ואיפה את,

הילדה השותקת

שהיתה כל נוף אהבתי?!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

ארמונות בחול, תודה רבה!!! איזה תגובה משמחת 

יש משהו במילים של המשימה הזו (לא חשבתי עליהן יותר מדי לפני כן)

שמוציא ממני (והבנתי שגם ממכם) רגשות מודחקים שמעולם

לא הצלחתי לכתוב עליהם...זה מדהים.

השיר הזה על הנוף נכתב בחמש דקות....אף פעם לא כתבתי כ"כ מהר

פשוט רציתי לכתוב משהו כדי שאוכל סופסוף להציץ

ובביטוי "תבנית שכונה" זה סוג של איזכור מהאדם תבנית נוף מולדתו, 

תבנית נוף הילדות זה שכונה ובה, ילדה שותקת....מקווה שהבנת.

ואולי לא התכוונת שההשיר יהיה עמוק אבל נראלי זה תלוי בבנאדם,

כנראה את מאד עמוקה אז גם הכתיבה הפשוטה שלך כזו....לא?!

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בס"ד

נוף.

להביט אליו ומעבר לו..

לגלות בו את עצמי.

נוף הרים.

נוף שכולו יופי,

נוף שכולו אני.

נוף מעין.

נוף זך וצלול

נוף שבי מהול.

נוף חיי.

נוף יפהפה עם כתמים.

נוף שכולו עליות, ירידות, ואלוקים.

[זה מה שיצא, תתמודדו ]

בס"ד

ישבתי שם והתבוננתי סביבי.
אנשים מכל הסוגים, נוער מכל הגוונים, נוף אנושי מלא בצבעים.

ישבתי שם ועצמתי את עיניי, התחברתי לתמונה שישבה שם איתי.
אנשים שנוף חייהם כה שונה, אנשים שדרך חייהם לא דומה,
אנשים שהמשותף להם הוא הנשמה.

ובתוך כל האנשים והנוף היפה הזה, חשבתי.
ובתוך כל האחדות והאוירה, הרהרתי.
בנוף כה מגוון איך מתחברים הפריטים זה לזה?
בנוף כה מלא מה גורם להם להיות יחד?
מה גורם להם להיות כאחד?

ואז הבנתי.
שבשביל נוף כה יפה בגיוונו צריך דבק.
ואז הבנתי
שהדבק היה הם.
הם שעכשיו עברו שלושים להבאתם למנוחת עולמים,
הם שלחמו למעננו ונפלו גיבורים,
הם שעדיין שם נאבקים.
הם שהיו ועודם הדבק של עם שכולו חיים.

ואז התפללתי.
התפללתי שהדבק, שעכשיו הוא שחור,
יהפוך במהרה ללבן, ומלא אור.
שאת הנוף האנושי המדהים הזה, לא אראה רק בחיבור כה כואב.
שאת הנוף הנפלא הזה, אראה גם בשעות טובות של שמחת הלב.

מוקדש לזכרם של גילעד, נפתלי ואייל הי"ד
וגם לזכרם של כל הרוגי המבצע הי"ד
לכל החיילים שעוד נלחמים למעננו ולמען ביתם
לכל עם ישראל שימשיך את האחדות הנפלאה שהיא נשמתו של זה העם.

ומוקדש גם לכם תושבי צפת, על שהראיתם לי מה זה חיבור אמיתי, שהוא גם בשעת כאב, אבל אצליכם אני יודעת שהוא גם בנסיבות שמחות.
אתם עיר מיוחדת, עם אנשים מיוחדים.
תודה לכם.

בשורות טובות

בס"ד

כן זה עלה לי סתם כי הייתי בעצרת בצפת אז..

נופים הם לפעמים

ולפעמים הם לא

והגשר שמול החלון

הוא לא נוף

והחולצה שלה

היא כן

והאוויר שיוצא ונכנס

מפי עת הדמעות זולגות

הוא חוף

והוא נוף

והוא גשר

ואם החלון נסגר

אז הנוף כבר איננו?

וואו!!!

אחד השירים שנכתבו פה!!אאהבתי ממש.

קצר וקולע....איזו אומנות. הייתי שמחה לראות אותך פה יותר.

איזה כישרוןןןן

הכל עניין של עצלנות להקליד

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה

אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

מצטרף ומתפלל ואמן שתראי ישועות