היו היה בכפר קטן בעמק הגדול אשר נמצא במזרח הרחוק, גיבור חיל צעיר ויפה תואר.
הוא היה שומר על כפרו בלילות, בימים ובכל עונות השנה, מימות הקיץ הלוהטים ועד ימות החורף הקפואים. וכשהיה התקפה על כפרו, מאיזה שבט אינדיאנים או אריות, הוא הגן עליו ללא היסוס ותהיות.
בגלל שהיה מוערץ על כל הכפר, שהייתה מחלוקת פנו אליו, ונהייתה לעפר!
ידע לחבר בין כולם ולאחדם, הוא ממש אהב את כולם, את כל בני האדם.
כל כפרו סגדו לו והעריצוהו, וכל בחורה בעמק רצתה לזכות להיות רעייתו.
כל אחד רצה להיפגש עימו לפחות שלוש פעמים בשנה ולהביא לו מתנות לרוב, לא משנה עם גם רחוק או קרוב.
אך לפתע ביום בהיר אחד, נעלם הוא הגיבור, נבזז או נשדד.
כולם חיפשוהו אפילו המי ומי, מסתבר אבל שנלקח בשבי.
יום הסתלקותו נקבע כיום אבל לאומי, וכל שנה ושנה אותו מבכים כי היעלמותו הוא חסרון קיומי.
כל נערי הכפר קרויים על שמו, בכל בית בכפר חינכו להיות כמותו.
בבתי הספר לימדו על כישרונותיו, וכן על מעשיו וקרבותיו.
אך לאחר עשרות שנים, את גיבור הכפר הצעירים כבר די שוכחים.
"מה הוא כבר עשה" שואלים הקטנים, "למה אתם מבכים מישהו שנפטר לפני עשרות שנים?".
"תלמדו את ההיסטוריה שלו" אומרים להם אבותיהם, "איך הוא הגן על אמותיכם ותינוקיהם".
"אז מה?" הם עונים בחזרה, "כל זה כבר היה, צריכים להתחיל דברים מההתחלה".
וכך לאט לאט הרבה מיושבי הכפר כבר לא האמינו שהגיבור עדיין חי, חשבו שהוא מההיסטוריה של פעם, וגם אם אפשרי שהוא יחזור, לא כדאי.
אך יש עדיין קבוצה של מאמינים, מאמינים שכל יום הוא יכול להופיע, אל לנו להיות שאננים.
הם לומדים את ההיסטוריה שלו ועל קרבותיו, הוא ממש מופיע לכל אחד בחלומותיו.
"וכשהוא יבוא" הם אומרים בתוגה, "יהיה שלום, שלווה, אחווה ואהבה".
-----
בית המקדש שלנו נחרב לפני 1944 שנה, ואנו כל שנה בט' באב, יום החורבן, מבכים את מה קרה לנו, נחרב בית מקדשנו!
בית המקדש שהיה מקום עבודת ד' הכי גדול, המקום בו יכולנו לבוא ולהביא לד' ממש קרבנות ולהראות לו את אהבתנו אליו.
בית המקדש היה המקום שאיחד את כל עם ישראל!
זה דבר מפליא שעם זוכר כזה דבר במשך כמעט אלפיים שנה, לבכות כך שלא ראית מעולם.
הרבה אנשים כבר לא מאמינים שבית המקדש יכול להיבנות כל יום. יכול להיות שהוא היה פעם, אבל זה כבר לא רלוונטי להיום.
לפעמים החוסר אמונה הזה נכנס גם בנו. אי אפשר להגיד שאנו שוכחים, כי מעולם לא ראינו את זה כדי לשכוח, אך אנו לא תמיד מאמינים שברגע זה בית המקדש יכול להיבנות.
לפעמים אנו לא מאמינים שבכל מצווה שאנו מקיימים, אנו בעצם מקרבים את ביאת המשיח ובניית בית המקדש.
לפעמים אנו מרגישים קצת לא קשורים לבית המקדש. נכון אני מתפלל וקשור מאד לד', אבל בית המקדש זה רק חיצוניות והכל, וזה היה לפני מאות שנים.
אך עמוק בפנים, כשאנו חושבים על זה באמת, על המשמעות של בית המקדש, על מה שהוא נתן לנו עכשיו, אנו מרגישים געגוע, געגוע לדבר שלא ראינו בחיינו, ולא היו לנו אבות וסבים שיספרו לנו עליו, אך אנו מרגישים אליו געגועים. געגועים לעבודת הקרבנות, לשירת הלווים, לשלושת הרגלים, לשמחת בית השואבה...
אנו צריכים להתחזק בלימוד ענייני המקדש, באמירת הקרבנות והכי חשוב-באמונה, באמונה שכל דבר שאני עושה, כל מצווה מקרבת את הגאולה ואת בניין הבית לד'.
"יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".
