מה הייתם אומרים על ילד בן ארבע וחצי שצובע מדויק יחסית בצבעים מאד מאד חזקים, ואחרי שהוא גומר לצבוע את כל האובייקטים, כולל הקטנים ביותר (כמו הצמיד של הילדה, הפרח הקטנציק) הוא צובע את הרקע בצבע עז (אדום, צהוב, כחול או אפילו חום) ולא משאיר מילימטר של "ריק"?
לא לחוצה או חוששת ממשהו, פשוט, אף פעם לא ראיתי כזה סגנון של ציור
תודה לעונים.
יכול להיות?
בתור אמא שלו, תוכלי לדעת אם השערות שונות שיש לך לגבי צורת הציור הייחודית* של בנך, הן נכונות או לא.
*ייחודית- אולי בעינייך זה שונה, ולא ראית סגנון כזה של ציור, אבל יש עוד ילדים שמציירים כך? הבת שלי (קטנה מבנך בשנה) גם כן אוהבת לצבוע ולמלא הכל, עד הסוף. זה מתקשר אצלי ליסודיות שלה, לסדר שלה 
ראיתי שכתבת שאולי זה מראה על רצון לשלוט- האם את רואה את זה בעוד היבטים בהתנהגות של בנך? אפילו בצורה סמויה/לא צפויה?
בתור אחת שעברה כמה איבחונים, מסיבות אחרות, נראה בעיניי שאיבחונים בעיקר מעלים למודע את מה שיש. הם לא יוצרים משהו חדש שלא היה. לכן כתבתי שאת יכולה להתרשם מהיכרותך עם בנך, ולנסות לחבר את זה למה שאת כבר יודעת עליו, אם חשוב לך להבין מאיפה זה נובע.
נקודה אחרונה- אם את מרגישה שיש בזה משהו כפייתי, לא משוחרר, את יכולה לדבר על זה בנך בעדינות ולהתייחס לזה, מתוך עניין ורצון בקירבה. יכול להיות שזה ישחרר אותו ממשהו שעוצר אותו, ויכול להיות שזה "רק" יקרב" ביניכם וילמד אותך להכיר אותו יותר.
והוא לא מחזיר את הדף למגירה עד שהוא לא גומר את כ-ל הציור. לא הייתי לוקחת את זה כדבר חיובי אבסולוטי, כיון שלסדר הזה יש מחיר: אולי זה לא סדר, זה סוג של כפייתיות.
הוא לא מסוגל לנשום אם החולצה שלו טיפהלה מלוכלכת, ולא נוגע באוכל שמישהו אחר אכל או נגע בו (האחים שלו נניח)
תודה על התגובה. אני אנסה לדבר איתו (למרות שממש קשה לו להביע את עצמו, הוא מכיר את עצמו ב"ככה" "כן" "לא" ו"לא יודע" (אתה שמח? כן. מרוגש? לא יודע. מה חשבת? ככה. מה ככה? לא יודע)
נשמע לי ממה שכתבת שאת יכולה לראות בבירור איך צורת הציור הייחודית שלו קשורה לדפוסי ההתנהגות שלו.
ממה שאת רואה עליו, יכול להיות שיש קצת כפייתיות (אולי גם פרפקציוניסטיות) בהתנהגות שלו. אם את רוצה לשחרר אותו מזה, פשוט כדי להקל עליו להיות משוחרר וחופשי יותר, את יכולה באמת לשוחח איתו על זה.
רצוי שהשיחה לא תהיה שאלות של כן או לא, כי הילד עונה "כן" או "לא", ונגמרה השיחה. ככלל, רצוי לא להכביר בשאלות כי זה לא מעודד דיבור ושיתוף מצד הילד (עד כמה שהבנתי. נראה לי שזה משהו שמאפיין גם ילדים וגם בנים ).
אם מחליטים כן לשאול, עדיף לבחור שאלות פתוחות כמו "איך זה מרגיש לצבוע בכחול? איך אתה מרגיש?".
אפשר, לדוגמא, לשבת לידו לצייר גם כן, ולהגיד- "או, אני רואה שצבעת הרבה עיגולים באדום, ועכשיו אתה צובע את כל הדף בצהוב!" (כן אולי הוא יאמר משהו, אולי לא). "זה נראה מהנה" (כנ"ל). "אולי גם אני אעשה ציור בצבעים האלו".
תני לו הרגשה שאת איתו, שאת מתייחסת ורואה את מה שהוא עושה, ושאכפת לך ממנו (חלילה, אני לא אומרת שאת לא, אלא מנסה לתת כיוון לאמירות שיכולות לתת לבנך הרגשה של יחד, של שותפות, של תשומת לב ויחס אישי).
כשאת מציירת איתו, את יכולה להראות לו סוגים שונים של ציור (אולי כדאי לעשות את זה החל מהפעם השניה, שהוא לא ירגיש מגמתיות מסוימת). לדוגמא- "אני לא ממלאת את כל הדף. אני אוהבת שהרקע הוא לבן", או "נראה לי שאצבע כמה ריבועים בתכלת/כתום/אחר, זה יהיה מעניין".
לגבי האוכל- אין לי רעיון, אבל לגבי החולצה- אפשר להראות לו שגם אם החולצה קצת מתלכלכת, הכל בסדר- ברוך ה', יש מכונת כביסה ורוב הכתמים יורדים בה. (את יכולה להראות לו חולצה שלך שהתלכלכה, והחלפת ולא קרה כלום, או שלא החלפת כי זה רק כתם קטן ולא בולט). תנסי, בעזרת דוגמא אישית ובעדינות, להראות לו שאפשר גם אחרת, ושזה בסדר.
הרבה הצלחה.
מחפשת בירושלים אולפנה או תיכון דתי לבת שלי, מקום טוב וחם עם רמה לימודית טובה וחינוך טוב.
כן שמאפשר טלפון חכם ולק ג'ל.
קיבלתי תפקיד חדש יו"ר ועדת תרבות בקהילה שלנו
התקציב דיי דל 🤧
אשמח להמלצות למפעילים באירועי קהילה שהייתם בהם!
תודה!
זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.
פיתות על הטאבון ביער..
זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.
אבא פגוםאני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
יש למישהו עצה מלבד תפילה?
אני עובד עצות..
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.
אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?
זה נשמע מאד מעיק.
למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?
אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת
מאוד מאוד מבינה אותך💔
מאוד כבר אמרתי?
אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.
אל תכביד עליהם
תקליל
שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים
צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .
תשחרר
שיעור כללי תעביר במקום אחר
בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...
קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.
לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.
לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.
משהאחרונהיש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).
נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.
אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)
תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
הבן שלי בן 16. מתוק, אבל עם חרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך.
מחפשת מטפל רגשי ממש טוב באיזור פתח תקווה והסביבה.
אשמח להמלצות!
תודה רבה!!
לק"י
אמהות
הריון ולידה
ועוד
יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב
1. כלכלת ארהב היא כרבע מכלכלת העולם כולו.
2. כלכלת סין היא הבאה בתור עם כ-17% מכלכלת העולם כולו.
3. אחריה כלכלת גרמניה בפער משמעותי של כ4.3% מכלכלת העולם כולו
4. שלוש הכלכלות האלה יחד לבדן מהוות כמחצית מכלכלת העולם כולו
5. כשמונים אחוז מכלכלת העולם מתבצעת במדינות G8 שהן היום G7 בתוספת רוסיה שממודרת כרגע מהמועדון.
6. 86 אחוז מכלכלת העולם מתבצעת במועדון G20 שהם 19 המדינות החזקות כלכלית בעולם והאיחוד האירופי שנחשב לחברה בפני עצמה (כלומר יש נציגות גם למדינות אירופאיות נחשלות באיחוד)
7. כל שאר העולם מתחלק ב14 אחוז הנותרים
8. ישראל איננה חברה בG20.
9 סדר גודל של התלג לנפש בישראל הוא סדר גודל של תלג לנפש של גרמניה
10. אנחנו לא כמו גרמניה כי אין מספיק נפש, לא כי אנחנו לא מוכשרים או חכמים מהם אלא כי אין מספיק נפשות.
מסקנה שלי, הביאו ילדים זה טוב לכלכלה, שאו ברכה.
(זה איננו פוסט כלכלי ולכן לא נכתב בפורום חיסכון השקעה וצריכה, אני יודע שאני משקר ביודעין שקרים לבנים למשל לגבי התלג לנפש של סין ולא אכפת לי ואני לא נכנס לדיון על כח קניה כי זה לא פוסט כלכלי, רק שורת המסקנה חשובה לי פה וכל השאר לא מעניין אותי)
אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.
היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.
ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.
כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).
ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.
בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.
לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.
ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם
עד כמה ילדים זה מתאים
עם 2 ילדים איך זה?
כמה המחירים היום לקראוון בברוכין?
מערב השומרון
תודה רבה
אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.
לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.
והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....
היא מתכוונת קווים בעור.
אני חושב שאלו קמטים.
מה עונים לה?
