בס"ד

קודם כל ברור שזה מאד מאד קשה לסלוח.

ככל שהפגיעה והסבל קשים יותר, אז הסליחה נראית פחות אפשרית.

שאלתי פעם את הרב ערד (שממנו לומדת חסידות),

אם מותר לי לומר את החלק הזה של קריאת שמע, 
כי תקופה מסויימת פשוט הייתי מדלגת על הקטע הזה, מחוסר יכולת לומר אותו.

הרב אמר שבמקום האמתי והפנימי שבנו, הסליחה קיימת.

ודווקא כשאנו אומרות את זה, זה עוזר למקום של המחילה להתגלות.

לי זה עזר,

בהצלחה!!

באמת אלא מה בליבו הוא רוצה

באריכות

אבל באיזה הקשר בקורבן פסח יש "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני"?!

בכל מקרה העניין של "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" ממש לא קשור לפה.

כתוב ברמב"ם לגבי גיטין וקרבן פסח שאם הבן אדם לא רוצה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"כי זה צריך להיות מרצונו (קרבן פסח וגיטין) ואז לכאורה הוא לא רוצה אז מסביר הרמב"ם שבפנימיותו כל יהודי רוצה את זה

מובן?

 שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד

שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו

ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט

פסול.

ולמה לא בטל גט זה? שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות

דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או

לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא

הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל

המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

וזה יסוד הלכתי-רעיוני, כפי שכותב הפרי צדיק בפרשת וילך ופרשת שובה

"והוא על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ') בטעם שמועיל גט מעושה בישראל שכופין אותו עד

שיאמר רוצה אני אף שהוא באמת אנוס על ידי זה ואם יסירו האונס ממנו יסרב. אך כיון שהוא באמת מחויב רק שיצרו

תוקפו לבטל המצוה מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ויצרו הוא שתוקפו כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני

כבר גירש לרצונו עיין שם. והוא על פי שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור

שבעיסה. אבל באמת רצונינו הפנימי הוא לעשות רצון ה' יתברך בשלימות. ובשבת שאז נעשה מבורר שישראל

קשורים בשורש בה' יתברך ורצונינו לעשות רצונך לכן אז מועיל גם הוידוי פה וזה שאומרים טוב להודות לה'"

והוא כותב את זה על עניין התשובה, ולכן רואים שזה עיקרון וגם אדם שיצרו תוקפו של לרצות לסלוח, כפי שאנחנו

אומרים בתשובה, גם כאן נגיד שרצונו האמיתי הוא הרצון לסלוח אבל יצרו תוקפו ודיבורו בפה הוא רק חשיפה של 

רצון זה.

בהנחה שזה מישהו שאין חובה לסלוח לו (כגון שלא ביקש סליחה) אני לא רואה קשר.

סלחנית או נוטרת טינה.

ונוסח שנקבע ע"י גדולי ישראל לא פשוט שאפשר לשנות.

והמשנה מנוסח שקבעו...

ובטח שזה משנה- אם הנשמה הישראלית סלחנית, אז היא חלק מהנשמה הישראלית ואע"פ שהיצר כופה

והיא לא מצליחה רצונה לסלוח ודי בכך.

ואם היא לא סלחנית אז באמת שיש פגם בדברים ויכול להיות שעדיף לא להגיד אותו כלל.

אומרים עוד הרבה דברים

שלא נחטא עוד ועוד כל מיני קבלות שואמרים

אז מה ? הרי אנחנו לא נעמוד בהם לא ?

מספיק שבאותו רגע התכוונת לזה גם אם אחר כך לא תעשי את זה 

זה עדין נחשב ומספיק בשביל התפילה

גם בשמע ישראל תתכוני לסליחה באותו רגע 

מה יבוא אחר כך זה כבר משהו אחר ... אבל זה כן נחשב

התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.

התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.וזה חמור מאוד אז בוא נגיד שאם לא סולחים מפסידים

אבל רוב העולם והאנשים(שאני מכירה)

קשה להם לסלוח באמירת כמה מילים.

גם לפני ר"ה ויו"כ צריך לעבור תהליך כדי לסלוח לאנשים.

ורוב העולם והאנשים(שאני מכירה)

כן שומרים טינה ונקימה כי זה טבע האדם והעולם.

עד כמה שאני יודעת

נקימה- "לא אתן לך כי לא נתת לי". נטירה- "אתן לך כי אני לא כמוך". אין פה שום דבר על סליחה ומחילה.

שבאמת לא סלחתי.

בפעם הראשונה הפסקתי להגיד  את "הריני מוחלת" כי הרגשתי שאני משקרת. לקח שנה פלוס עד שחזרתי להגיד.

בפעם השניה אמרתי "הריני מוחלת למי שחטא וכו'. " ולא לכל מי...

ולגבי עצם הסליחה:

א. סליחה זה באמת דבר עמוק ולא פשוט, במיוחד אם מדובר בפגיעה חמורה. אפשר להגיד שסלחתי אבל הרגשת הלב היא הקובעת...

ב. אני חושבת שכדי לסלוח באמת צריך לעבור תהליך פנימי, שמתחיל בנקודה בסיסית.

הנקודה הזו היא הבנה וקבלה עמוקה שכל מה שקרה וקורה לי הוא מה'. כלומר- גם הפגיעה שלי היא מסובבת ע"י ה' יתברך. במקום כזה הפוגע בכלל יוצא מהתמונה מבחינתי. לא שהוא לא צדיק ועשה מצווה גדולה בזה שפגע בי, אלא שברמה שאני מדברת עליה הוא בכלל לא רלוונטי.

אני לוקחת את הפגיעה למקום של התבוננות פנימית- מה פגע? למה זה כ"כ פגע? מה שורש הכאב שלי? בדרך כלל אפשר לגלות איזו נקודת חולשה פנימית. אז מתחילה עבודה פנימית שבעצם מהפכת את הכל. במקום להישאר כעוסה ופגועה, אני מודה לה' שגיליתי נקודה לתיקון ומתחילה לעבוד עליה- לברר אותה, להתפלל עליה ולנסות להבחין בה ביומיום. וכמובן- לתקן אותה.

מי שזוכה לעשות תהליך כזה עם עצמו מגלה באיזשהוא שלב שהכעס והפגיעות פשוט נעלמים ואז ממילא אפשר לסלוח...

ואולי זו התשובה למה צריך גם ביו"כ. כי יש לפעמים מצבים שבהם אי אפשר לסלוח באמת. ואדם עובר מה שעובר עד שהוא סולח. ולפני יו"כ ממילא יש אווירה של חשבון נפש והתבוננות של אמת ורצון לתקן, ולכן יש ענין חשוב גם בסליחה של יו"כ.

למשל- כל ערב אני יכולה בקלות לסלוח לבעלי שאמר משהו שקצת עצבן אותי, או לשכנה ששאלה שאלה מיותרת. אבל להוא שפגע בי במשך כמה שבועות והשפיל אותי עד עפר אני יכולה לסלוח רק ביו"כ.

יצאה מגילה...אבל מקווה שעזרתי.

אתה עונה על סמך מה ?

היא צריכה לשאול רב 

אלא אם כן יש לך הסמכה .. לחרוץ דין שכזה ...

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

הסיבה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות. כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).

כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.

והבעש"ט אמר שכל המציאות החיצונית היא כמו מראה למציאות הפנימית שלנו, אז אם את רואה משהו רע בחוץ, סימן שיש משהו רע בפנים, וצריך לתקן את זה. אין ברירה, אחרת את פשוט תחיי במרירות כל החיים שלך מבלי לדעת שזה בכלל אשמתך, ולא אשמת הסביבה. 

ואת לא צריכה אותי בשביל זה, תרגישי בעצמך איך את מרגישה אחרי שסלחת באמת לאדם על משהו שהוא עשה לך, תני את התשומת לב מה עובר עליך, איזו הקלה זאת, כמה את חופשית אחר כך, כמה רעל יצא מהמערכת... 

אין על התורה שלנו...

הבעל שם טוב זי"ע על התורה קדושים אות ה' כתב, שדינו של אדם היא רק בלילה, כאשר נשמתו בא למעלה, אבל אי אפשר לבית דין של מעלה לדון את האדם, מטעם ממה נפשך, הגוף ששוכב על המטה טוען שאין לו כח לחטוא, והנשמה שלמעלה טוען אין לי כלל רצון לחטוא. על כן מזמינים את האדם לראות חטאו אצל חבירו, וכאילו שואלים אותו מה דעתך בזה, ואם הוא אומר "זה עון פלילי" אז הרי הוא בעצמו פסק דין על עצמו שמעשה כזה היא עון פלילי. ואם אומר "זה ודאי טעות, או שוגג", אז נפסק דינו על עצמו שמעשה כזה בודאי היא טעות או שוגג.

ובזה מפרש המשנה "את תדין את חבירך" פירוש - לעולם לא יבוא מציאות שיזדמן לפני עיניך מעשה עבירה אצל חבירך. "עד שתגיע למקומו" פירוש - אלא אם כן הגעת מקודם למקומו, ועשית בעצמך אותו העבירה, ורוצין עכשיו לשאול את פיך, מה דעתך בזה, כנ"ל.

ומסיים הבעל שם טוב זי"ע, מי שמקבל על עצמו תמיד לדון את כל אדם לכף זכות, אז ינצל מן העונש לגמרי, כי אין אופן איך לדון אותו לחוב. 

ולפי זה החשבון, מן הנכון לומר "אני מוחל וסולח אותו כי מאמין אני שגם אני עשיתי כמותו שמחמת זה ראיתי זאת אצל חבירי עד שאני מרגיש שאני רוצה לדונו "שגדול עונו מנשוא". ובטוח אני שימחלו ויסלחו לי בשמים ואני פטור מן העונש, ואני יוצא זכאי בדין".

ואני מוצאת את עצמי משלמת מחיר על המעשים שלהם כי זה מאוד נוח להם מכל מיני סיבות והם אף פעם לא יקחו אחריות,למה אני צריכה לסלוח ולעשות להם חיים קלים כי אולי ידונו אותי לחובה???????

הסיבה היחידה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות.

כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.

ומכיוון שאנחנו חייבים לסלוח, כי כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע כביכול (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).

אז אל תדאגי לעולם החיצוני, הוא ממילא מוקרן מתוך העולם הפנימי שלך. את צריכה רק להתמקד בעבודה האישית שלך, והקב"ה בוחן כליות ולב.

תראי,

נכון שלפעמים קשה מאוד לסלוח לאנשים, במיוחד שפגעו בך ממש קשה.

אבל מה לעשות שאנחנו צריכים להגיע להבנה שהכל ממנו יתברך, והוא עושה את הכל, וכל מי שאי פעם פגע בנו הוא רק שליח מהבורא יתברך.

ולכן, כשאנחנו כועסים על אדם מסויים - אנחנו בעצם מרשיעים את הקב"ה שהוא עושה ח"ו דברים לרעתנו, והרי ידוע, וזה אפילו הלכה להגיד את זה: על דעביד רחמנא לטב עביד...

יוצא, שאם את לא מצליחה לסלוח, אז כשאת אומרת "הריני..." תכווני ותתפללי בלב שלם שהקב"ה יעזור לך, שיתן לך סליחה אמיתית בלב, וככה, מלילה ללילה, המים יחצבו בלב האבן ותזכי לסלוח לכל עם ישראל.

בהצלחה

הרב אריק נווה אמר השבוע דבר גדול: 

כל אדם שיש לך בעבר שאתה לא סולח לו, מאלו שאתה לא יודע בכלל איך להתחיל לפנות אליהם, כי יש מחסום אדיר בנפש ללכת ולדבר עם האם הזה, בין אם לסלוח ובין אם לבקש סליחה - אז כל דבר כזה זה מחיצה שיש ביננו לבין הבורא. 

אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם רוחנית, אין ברירה, פשוט אין ברירה, אלא להתחיל תהליך של סליחה ומחילה, עד שלא יהיה בנו שום תחושה רעה כלפי אף אחד. 

וזה סופר הגיוני - תחשבי על זה, אם הקב"ה עושה פה הכל, ואנחנו כועסים עליו כי אנחנו חושבים שאנחנו יותר צודקים ממנו, זה פשוט קיר בטון ביננו לבינו. ועד שלא נפתור את המקומות האלו בנפש, לא נוכל להגיע אליו.... 

כמובן, שמקרים קשים מאוד, כמו אונס או התעללות ממושכת ח"ו, צריכים התייחסות אישית של רב אמיתי ופוסק, אבל במקרה הממוצע, אנחנו פשוט מחזיקים שטויות על אנשים אחרים, דברים שלא רלוונטיים כבר שנים, וזה רק הקירות הרגשיים שמפריעים לנו לסלוח באמת או לבקש סליחה... 

ואל תשכחי את הדבר הכי הכי חשוב: רחמנא ליבא בעי - הקב"ה רוצה את הלב, והעבודה שאנחנו עושים, גם אם אנחנו לא מושלמים, היא רצויה ועושה לו נחת רוח. יש לנו לב של אבן, ואם אנחנו טרודים באיך לשבור אותו כדי שיהיה לנו לב בשר - זה כבר מצויין ורצוי, ו"הבא לגבות כגבוי דמי", רק צריך שכוונת הלב תהיה אמיתית, ולא שנוציא מהפה החוצה.

ולכן, אני לא אמהר לשפוט אותך "לא תיקום ולא תטור", כי הקב"ה עשה שאנחנו נעבור במקומות האלו כדי לתקן אותם, ואם הלב שלך דואג, ואת שואלת בפורום הזה איך את מצליחה בכ"ז לסלוח - אז את עושה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. את תהיי שמחה שאת על הדרך, שזה הכי חשוב.. 

שיהיה לנו בהצלחה והרבה סיעתא דשמיא

או להתעסק בחשבונות שמיים,פשוט אני רואה שאנשים יותר מידי מסתמכים על זה בקטע שהם חושבים שהבן אדם ממילא יסלח להם,יוותר וכו ואז זה מוריד מהם את האחריות לשאת בתוצאות,לשלם את המחיר והיום אנחנו חיים בדור שרק מחפשים לחפף וזה לא חייב להיות דברים קיצונים

זה לא ברכה שחז"ל תיקנו ולכן אין בעייה לשנות את הנוסח כראות עיניך.

תוכן השאלה:
שלום כבוד הרב ,

לפני שמע ישראל אני אומרת את הנוסח 
שאני סולחת לכל מי שעשה לי משהו וכו´
העניין הוא:
א.אם אני לא באמת סולחת לכל האנשים ואני כן שומרת טינה?
ב.ואם אני כן סולחת ועוד אנשים סולחים למה צריך ביו"כ את הדבר שבין אדם לחברו אם עושים את זה לילה לילה?

תוכן התשובה:
שלום לך

א. אל תוציאי שקר מפיך ואל תאמרי דברים כאלו.
את יכולה לומר שאת סולחת לכל אחד פרט ל ...

ב. אין קשר בין הדברים
לפני קריאת שמע את סולחת לאחרים שפגעו בך.
בחיים עליך לבקש סליחה ממי שפגעת בו ובפרט בערב יום הכיפורים (אם הוא לא סלח מכל סיבה שהיא - אין יום הכיפורים מכפר לך על עבירה זו)

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה,
דוד לוי

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!