בס"ד

קודם כל ברור שזה מאד מאד קשה לסלוח.

ככל שהפגיעה והסבל קשים יותר, אז הסליחה נראית פחות אפשרית.

שאלתי פעם את הרב ערד (שממנו לומדת חסידות),

אם מותר לי לומר את החלק הזה של קריאת שמע, 
כי תקופה מסויימת פשוט הייתי מדלגת על הקטע הזה, מחוסר יכולת לומר אותו.

הרב אמר שבמקום האמתי והפנימי שבנו, הסליחה קיימת.

ודווקא כשאנו אומרות את זה, זה עוזר למקום של המחילה להתגלות.

לי זה עזר,

בהצלחה!!

באמת אלא מה בליבו הוא רוצה

באריכות

אבל באיזה הקשר בקורבן פסח יש "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני"?!

בכל מקרה העניין של "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" ממש לא קשור לפה.

כתוב ברמב"ם לגבי גיטין וקרבן פסח שאם הבן אדם לא רוצה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"כי זה צריך להיות מרצונו (קרבן פסח וגיטין) ואז לכאורה הוא לא רוצה אז מסביר הרמב"ם שבפנימיותו כל יהודי רוצה את זה

מובן?

 שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד

שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו

ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט

פסול.

ולמה לא בטל גט זה? שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות

דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או

לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא

הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל

המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

וזה יסוד הלכתי-רעיוני, כפי שכותב הפרי צדיק בפרשת וילך ופרשת שובה

"והוא על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ') בטעם שמועיל גט מעושה בישראל שכופין אותו עד

שיאמר רוצה אני אף שהוא באמת אנוס על ידי זה ואם יסירו האונס ממנו יסרב. אך כיון שהוא באמת מחויב רק שיצרו

תוקפו לבטל המצוה מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ויצרו הוא שתוקפו כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני

כבר גירש לרצונו עיין שם. והוא על פי שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור

שבעיסה. אבל באמת רצונינו הפנימי הוא לעשות רצון ה' יתברך בשלימות. ובשבת שאז נעשה מבורר שישראל

קשורים בשורש בה' יתברך ורצונינו לעשות רצונך לכן אז מועיל גם הוידוי פה וזה שאומרים טוב להודות לה'"

והוא כותב את זה על עניין התשובה, ולכן רואים שזה עיקרון וגם אדם שיצרו תוקפו של לרצות לסלוח, כפי שאנחנו

אומרים בתשובה, גם כאן נגיד שרצונו האמיתי הוא הרצון לסלוח אבל יצרו תוקפו ודיבורו בפה הוא רק חשיפה של 

רצון זה.

בהנחה שזה מישהו שאין חובה לסלוח לו (כגון שלא ביקש סליחה) אני לא רואה קשר.

סלחנית או נוטרת טינה.

ונוסח שנקבע ע"י גדולי ישראל לא פשוט שאפשר לשנות.

והמשנה מנוסח שקבעו...

ובטח שזה משנה- אם הנשמה הישראלית סלחנית, אז היא חלק מהנשמה הישראלית ואע"פ שהיצר כופה

והיא לא מצליחה רצונה לסלוח ודי בכך.

ואם היא לא סלחנית אז באמת שיש פגם בדברים ויכול להיות שעדיף לא להגיד אותו כלל.

אומרים עוד הרבה דברים

שלא נחטא עוד ועוד כל מיני קבלות שואמרים

אז מה ? הרי אנחנו לא נעמוד בהם לא ?

מספיק שבאותו רגע התכוונת לזה גם אם אחר כך לא תעשי את זה 

זה עדין נחשב ומספיק בשביל התפילה

גם בשמע ישראל תתכוני לסליחה באותו רגע 

מה יבוא אחר כך זה כבר משהו אחר ... אבל זה כן נחשב

התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.

התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.וזה חמור מאוד אז בוא נגיד שאם לא סולחים מפסידים

אבל רוב העולם והאנשים(שאני מכירה)

קשה להם לסלוח באמירת כמה מילים.

גם לפני ר"ה ויו"כ צריך לעבור תהליך כדי לסלוח לאנשים.

ורוב העולם והאנשים(שאני מכירה)

כן שומרים טינה ונקימה כי זה טבע האדם והעולם.

עד כמה שאני יודעת

נקימה- "לא אתן לך כי לא נתת לי". נטירה- "אתן לך כי אני לא כמוך". אין פה שום דבר על סליחה ומחילה.

שבאמת לא סלחתי.

בפעם הראשונה הפסקתי להגיד  את "הריני מוחלת" כי הרגשתי שאני משקרת. לקח שנה פלוס עד שחזרתי להגיד.

בפעם השניה אמרתי "הריני מוחלת למי שחטא וכו'. " ולא לכל מי...

ולגבי עצם הסליחה:

א. סליחה זה באמת דבר עמוק ולא פשוט, במיוחד אם מדובר בפגיעה חמורה. אפשר להגיד שסלחתי אבל הרגשת הלב היא הקובעת...

ב. אני חושבת שכדי לסלוח באמת צריך לעבור תהליך פנימי, שמתחיל בנקודה בסיסית.

הנקודה הזו היא הבנה וקבלה עמוקה שכל מה שקרה וקורה לי הוא מה'. כלומר- גם הפגיעה שלי היא מסובבת ע"י ה' יתברך. במקום כזה הפוגע בכלל יוצא מהתמונה מבחינתי. לא שהוא לא צדיק ועשה מצווה גדולה בזה שפגע בי, אלא שברמה שאני מדברת עליה הוא בכלל לא רלוונטי.

אני לוקחת את הפגיעה למקום של התבוננות פנימית- מה פגע? למה זה כ"כ פגע? מה שורש הכאב שלי? בדרך כלל אפשר לגלות איזו נקודת חולשה פנימית. אז מתחילה עבודה פנימית שבעצם מהפכת את הכל. במקום להישאר כעוסה ופגועה, אני מודה לה' שגיליתי נקודה לתיקון ומתחילה לעבוד עליה- לברר אותה, להתפלל עליה ולנסות להבחין בה ביומיום. וכמובן- לתקן אותה.

מי שזוכה לעשות תהליך כזה עם עצמו מגלה באיזשהוא שלב שהכעס והפגיעות פשוט נעלמים ואז ממילא אפשר לסלוח...

ואולי זו התשובה למה צריך גם ביו"כ. כי יש לפעמים מצבים שבהם אי אפשר לסלוח באמת. ואדם עובר מה שעובר עד שהוא סולח. ולפני יו"כ ממילא יש אווירה של חשבון נפש והתבוננות של אמת ורצון לתקן, ולכן יש ענין חשוב גם בסליחה של יו"כ.

למשל- כל ערב אני יכולה בקלות לסלוח לבעלי שאמר משהו שקצת עצבן אותי, או לשכנה ששאלה שאלה מיותרת. אבל להוא שפגע בי במשך כמה שבועות והשפיל אותי עד עפר אני יכולה לסלוח רק ביו"כ.

יצאה מגילה...אבל מקווה שעזרתי.

אתה עונה על סמך מה ?

היא צריכה לשאול רב 

אלא אם כן יש לך הסמכה .. לחרוץ דין שכזה ...

לי בתקופה האחרונה מאוד קשה עם הברכה הזו

למה אני חייבת לסלוח לכל העולם??????.

הסיבה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות. כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).

כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.

והבעש"ט אמר שכל המציאות החיצונית היא כמו מראה למציאות הפנימית שלנו, אז אם את רואה משהו רע בחוץ, סימן שיש משהו רע בפנים, וצריך לתקן את זה. אין ברירה, אחרת את פשוט תחיי במרירות כל החיים שלך מבלי לדעת שזה בכלל אשמתך, ולא אשמת הסביבה. 

ואת לא צריכה אותי בשביל זה, תרגישי בעצמך איך את מרגישה אחרי שסלחת באמת לאדם על משהו שהוא עשה לך, תני את התשומת לב מה עובר עליך, איזו הקלה זאת, כמה את חופשית אחר כך, כמה רעל יצא מהמערכת... 

אין על התורה שלנו...

הבעל שם טוב זי"ע על התורה קדושים אות ה' כתב, שדינו של אדם היא רק בלילה, כאשר נשמתו בא למעלה, אבל אי אפשר לבית דין של מעלה לדון את האדם, מטעם ממה נפשך, הגוף ששוכב על המטה טוען שאין לו כח לחטוא, והנשמה שלמעלה טוען אין לי כלל רצון לחטוא. על כן מזמינים את האדם לראות חטאו אצל חבירו, וכאילו שואלים אותו מה דעתך בזה, ואם הוא אומר "זה עון פלילי" אז הרי הוא בעצמו פסק דין על עצמו שמעשה כזה היא עון פלילי. ואם אומר "זה ודאי טעות, או שוגג", אז נפסק דינו על עצמו שמעשה כזה בודאי היא טעות או שוגג.

ובזה מפרש המשנה "את תדין את חבירך" פירוש - לעולם לא יבוא מציאות שיזדמן לפני עיניך מעשה עבירה אצל חבירך. "עד שתגיע למקומו" פירוש - אלא אם כן הגעת מקודם למקומו, ועשית בעצמך אותו העבירה, ורוצין עכשיו לשאול את פיך, מה דעתך בזה, כנ"ל.

ומסיים הבעל שם טוב זי"ע, מי שמקבל על עצמו תמיד לדון את כל אדם לכף זכות, אז ינצל מן העונש לגמרי, כי אין אופן איך לדון אותו לחוב. 

ולפי זה החשבון, מן הנכון לומר "אני מוחל וסולח אותו כי מאמין אני שגם אני עשיתי כמותו שמחמת זה ראיתי זאת אצל חבירי עד שאני מרגיש שאני רוצה לדונו "שגדול עונו מנשוא". ובטוח אני שימחלו ויסלחו לי בשמים ואני פטור מן העונש, ואני יוצא זכאי בדין".

ואני מוצאת את עצמי משלמת מחיר על המעשים שלהם כי זה מאוד נוח להם מכל מיני סיבות והם אף פעם לא יקחו אחריות,למה אני צריכה לסלוח ולעשות להם חיים קלים כי אולי ידונו אותי לחובה???????

הסיבה היחידה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות.

כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.

ומכיוון שאנחנו חייבים לסלוח, כי כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע כביכול (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).

אז אל תדאגי לעולם החיצוני, הוא ממילא מוקרן מתוך העולם הפנימי שלך. את צריכה רק להתמקד בעבודה האישית שלך, והקב"ה בוחן כליות ולב.

תראי,

נכון שלפעמים קשה מאוד לסלוח לאנשים, במיוחד שפגעו בך ממש קשה.

אבל מה לעשות שאנחנו צריכים להגיע להבנה שהכל ממנו יתברך, והוא עושה את הכל, וכל מי שאי פעם פגע בנו הוא רק שליח מהבורא יתברך.

ולכן, כשאנחנו כועסים על אדם מסויים - אנחנו בעצם מרשיעים את הקב"ה שהוא עושה ח"ו דברים לרעתנו, והרי ידוע, וזה אפילו הלכה להגיד את זה: על דעביד רחמנא לטב עביד...

יוצא, שאם את לא מצליחה לסלוח, אז כשאת אומרת "הריני..." תכווני ותתפללי בלב שלם שהקב"ה יעזור לך, שיתן לך סליחה אמיתית בלב, וככה, מלילה ללילה, המים יחצבו בלב האבן ותזכי לסלוח לכל עם ישראל.

בהצלחה

הרב אריק נווה אמר השבוע דבר גדול: 

כל אדם שיש לך בעבר שאתה לא סולח לו, מאלו שאתה לא יודע בכלל איך להתחיל לפנות אליהם, כי יש מחסום אדיר בנפש ללכת ולדבר עם האם הזה, בין אם לסלוח ובין אם לבקש סליחה - אז כל דבר כזה זה מחיצה שיש ביננו לבין הבורא. 

אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם רוחנית, אין ברירה, פשוט אין ברירה, אלא להתחיל תהליך של סליחה ומחילה, עד שלא יהיה בנו שום תחושה רעה כלפי אף אחד. 

וזה סופר הגיוני - תחשבי על זה, אם הקב"ה עושה פה הכל, ואנחנו כועסים עליו כי אנחנו חושבים שאנחנו יותר צודקים ממנו, זה פשוט קיר בטון ביננו לבינו. ועד שלא נפתור את המקומות האלו בנפש, לא נוכל להגיע אליו.... 

כמובן, שמקרים קשים מאוד, כמו אונס או התעללות ממושכת ח"ו, צריכים התייחסות אישית של רב אמיתי ופוסק, אבל במקרה הממוצע, אנחנו פשוט מחזיקים שטויות על אנשים אחרים, דברים שלא רלוונטיים כבר שנים, וזה רק הקירות הרגשיים שמפריעים לנו לסלוח באמת או לבקש סליחה... 

ואל תשכחי את הדבר הכי הכי חשוב: רחמנא ליבא בעי - הקב"ה רוצה את הלב, והעבודה שאנחנו עושים, גם אם אנחנו לא מושלמים, היא רצויה ועושה לו נחת רוח. יש לנו לב של אבן, ואם אנחנו טרודים באיך לשבור אותו כדי שיהיה לנו לב בשר - זה כבר מצויין ורצוי, ו"הבא לגבות כגבוי דמי", רק צריך שכוונת הלב תהיה אמיתית, ולא שנוציא מהפה החוצה.

ולכן, אני לא אמהר לשפוט אותך "לא תיקום ולא תטור", כי הקב"ה עשה שאנחנו נעבור במקומות האלו כדי לתקן אותם, ואם הלב שלך דואג, ואת שואלת בפורום הזה איך את מצליחה בכ"ז לסלוח - אז את עושה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. את תהיי שמחה שאת על הדרך, שזה הכי חשוב.. 

שיהיה לנו בהצלחה והרבה סיעתא דשמיא

או להתעסק בחשבונות שמיים,פשוט אני רואה שאנשים יותר מידי מסתמכים על זה בקטע שהם חושבים שהבן אדם ממילא יסלח להם,יוותר וכו ואז זה מוריד מהם את האחריות לשאת בתוצאות,לשלם את המחיר והיום אנחנו חיים בדור שרק מחפשים לחפף וזה לא חייב להיות דברים קיצונים

זה לא ברכה שחז"ל תיקנו ולכן אין בעייה לשנות את הנוסח כראות עיניך.

תוכן השאלה:
שלום כבוד הרב ,

לפני שמע ישראל אני אומרת את הנוסח 
שאני סולחת לכל מי שעשה לי משהו וכו´
העניין הוא:
א.אם אני לא באמת סולחת לכל האנשים ואני כן שומרת טינה?
ב.ואם אני כן סולחת ועוד אנשים סולחים למה צריך ביו"כ את הדבר שבין אדם לחברו אם עושים את זה לילה לילה?

תוכן התשובה:
שלום לך

א. אל תוציאי שקר מפיך ואל תאמרי דברים כאלו.
את יכולה לומר שאת סולחת לכל אחד פרט ל ...

ב. אין קשר בין הדברים
לפני קריאת שמע את סולחת לאחרים שפגעו בך.
בחיים עליך לבקש סליחה ממי שפגעת בו ובפרט בערב יום הכיפורים (אם הוא לא סלח מכל סיבה שהיא - אין יום הכיפורים מכפר לך על עבירה זו)

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה,
דוד לוי

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)