לפני שמע ישראל אני אומרת את הנוסח
שאני סולחת לכל מי שעשה לי משהו וכו'
העניין הוא:
א.אם אני לא באמת סולחת לכל האנשים ואני כן שומרת טינה?
ב.ואם אני כן סולחת ועוד אנשים סולחים למה צריך ביו"כ את הדבר שבין אדם לחברו אם עושים את זה לילה לילה?
לפני שמע ישראל אני אומרת את הנוסח
שאני סולחת לכל מי שעשה לי משהו וכו'
העניין הוא:
א.אם אני לא באמת סולחת לכל האנשים ואני כן שומרת טינה?
ב.ואם אני כן סולחת ועוד אנשים סולחים למה צריך ביו"כ את הדבר שבין אדם לחברו אם עושים את זה לילה לילה?
בס"ד
קודם כל ברור שזה מאד מאד קשה לסלוח.
ככל שהפגיעה והסבל קשים יותר, אז הסליחה נראית פחות אפשרית.
שאלתי פעם את הרב ערד (שממנו לומדת חסידות),
אם מותר לי לומר את החלק הזה של קריאת שמע,
כי תקופה מסויימת פשוט הייתי מדלגת על הקטע הזה, מחוסר יכולת לומר אותו.
הרב אמר שבמקום האמתי והפנימי שבנו, הסליחה קיימת.
ודווקא כשאנו אומרות את זה, זה עוזר למקום של המחילה להתגלות.
לי זה עזר,
בהצלחה!!
באמת אלא מה בליבו הוא רוצה
באריכות
אבל באיזה הקשר בקורבן פסח יש "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני"?!
בכל מקרה העניין של "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" ממש לא קשור לפה.
כתוב ברמב"ם לגבי גיטין וקרבן פסח שאם הבן אדם לא רוצה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"כי זה צריך להיות מרצונו (קרבן פסח וגיטין) ואז לכאורה הוא לא רוצה אז מסביר הרמב"ם שבפנימיותו כל יהודי רוצה את זה
מובן?
שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד
שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו
ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט
פסול.
ולמה לא בטל גט זה? שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות
דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או
לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא
הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל
המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
וזה יסוד הלכתי-רעיוני, כפי שכותב הפרי צדיק בפרשת וילך ופרשת שובה
"והוא על דרך שכתב הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ') בטעם שמועיל גט מעושה בישראל שכופין אותו עד
שיאמר רוצה אני אף שהוא באמת אנוס על ידי זה ואם יסירו האונס ממנו יסרב. אך כיון שהוא באמת מחויב רק שיצרו
תוקפו לבטל המצוה מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ויצרו הוא שתוקפו כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני
כבר גירש לרצונו עיין שם. והוא על פי שאמרו (ברכות י"ז א) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור
שבעיסה. אבל באמת רצונינו הפנימי הוא לעשות רצון ה' יתברך בשלימות. ובשבת שאז נעשה מבורר שישראל
קשורים בשורש בה' יתברך ורצונינו לעשות רצונך לכן אז מועיל גם הוידוי פה וזה שאומרים טוב להודות לה'"
והוא כותב את זה על עניין התשובה, ולכן רואים שזה עיקרון וגם אדם שיצרו תוקפו של לרצות לסלוח, כפי שאנחנו
אומרים בתשובה, גם כאן נגיד שרצונו האמיתי הוא הרצון לסלוח אבל יצרו תוקפו ודיבורו בפה הוא רק חשיפה של
רצון זה.
בהנחה שזה מישהו שאין חובה לסלוח לו (כגון שלא ביקש סליחה) אני לא רואה קשר.
סלחנית או נוטרת טינה.
ונוסח שנקבע ע"י גדולי ישראל לא פשוט שאפשר לשנות.
והמשנה מנוסח שקבעו...
ובטח שזה משנה- אם הנשמה הישראלית סלחנית, אז היא חלק מהנשמה הישראלית ואע"פ שהיצר כופה
והיא לא מצליחה רצונה לסלוח ודי בכך.
ואם היא לא סלחנית אז באמת שיש פגם בדברים ויכול להיות שעדיף לא להגיד אותו כלל.
אומרים עוד הרבה דברים
שלא נחטא עוד ועוד כל מיני קבלות שואמרים
אז מה ? הרי אנחנו לא נעמוד בהם לא ?
מספיק שבאותו רגע התכוונת לזה גם אם אחר כך לא תעשי את זה
זה עדין נחשב ומספיק בשביל התפילה
גם בשמע ישראל תתכוני לסליחה באותו רגע
מה יבוא אחר כך זה כבר משהו אחר ... אבל זה כן נחשב
התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.
התשובה היא פשוטה את עוברת על לאו חמור של "לא תקום ולא תטור נקודה.וזה חמור מאוד אז בוא נגיד שאם לא סולחים מפסידים
אבל רוב העולם והאנשים(שאני מכירה)
קשה להם לסלוח באמירת כמה מילים.
גם לפני ר"ה ויו"כ צריך לעבור תהליך כדי לסלוח לאנשים.
ורוב העולם והאנשים(שאני מכירה)
כן שומרים טינה ונקימה כי זה טבע האדם והעולם.
עד כמה שאני יודעת
נקימה- "לא אתן לך כי לא נתת לי". נטירה- "אתן לך כי אני לא כמוך". אין פה שום דבר על סליחה ומחילה.
שבאמת לא סלחתי.
בפעם הראשונה הפסקתי להגיד את "הריני מוחלת" כי הרגשתי שאני משקרת. לקח שנה פלוס עד שחזרתי להגיד.
בפעם השניה אמרתי "הריני מוחלת למי שחטא וכו'. " ולא לכל מי...
ולגבי עצם הסליחה:
א. סליחה זה באמת דבר עמוק ולא פשוט, במיוחד אם מדובר בפגיעה חמורה. אפשר להגיד שסלחתי אבל הרגשת הלב היא הקובעת...
ב. אני חושבת שכדי לסלוח באמת צריך לעבור תהליך פנימי, שמתחיל בנקודה בסיסית.
הנקודה הזו היא הבנה וקבלה עמוקה שכל מה שקרה וקורה לי הוא מה'. כלומר- גם הפגיעה שלי היא מסובבת ע"י ה' יתברך. במקום כזה הפוגע בכלל יוצא מהתמונה מבחינתי. לא שהוא לא צדיק ועשה מצווה גדולה בזה שפגע בי, אלא שברמה שאני מדברת עליה הוא בכלל לא רלוונטי.
אני לוקחת את הפגיעה למקום של התבוננות פנימית- מה פגע? למה זה כ"כ פגע? מה שורש הכאב שלי? בדרך כלל אפשר לגלות איזו נקודת חולשה פנימית. אז מתחילה עבודה פנימית שבעצם מהפכת את הכל. במקום להישאר כעוסה ופגועה, אני מודה לה' שגיליתי נקודה לתיקון ומתחילה לעבוד עליה- לברר אותה, להתפלל עליה ולנסות להבחין בה ביומיום. וכמובן- לתקן אותה.
מי שזוכה לעשות תהליך כזה עם עצמו מגלה באיזשהוא שלב שהכעס והפגיעות פשוט נעלמים ואז ממילא אפשר לסלוח...
ואולי זו התשובה למה צריך גם ביו"כ. כי יש לפעמים מצבים שבהם אי אפשר לסלוח באמת. ואדם עובר מה שעובר עד שהוא סולח. ולפני יו"כ ממילא יש אווירה של חשבון נפש והתבוננות של אמת ורצון לתקן, ולכן יש ענין חשוב גם בסליחה של יו"כ.
למשל- כל ערב אני יכולה בקלות לסלוח לבעלי שאמר משהו שקצת עצבן אותי, או לשכנה ששאלה שאלה מיותרת. אבל להוא שפגע בי במשך כמה שבועות והשפיל אותי עד עפר אני יכולה לסלוח רק ביו"כ.
יצאה מגילה...אבל מקווה שעזרתי.
אתה עונה על סמך מה ?
היא צריכה לשאול רב
אלא אם כן יש לך הסמכה .. לחרוץ דין שכזה ...
הסיבה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות. כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).
כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.
והבעש"ט אמר שכל המציאות החיצונית היא כמו מראה למציאות הפנימית שלנו, אז אם את רואה משהו רע בחוץ, סימן שיש משהו רע בפנים, וצריך לתקן את זה. אין ברירה, אחרת את פשוט תחיי במרירות כל החיים שלך מבלי לדעת שזה בכלל אשמתך, ולא אשמת הסביבה.
ואת לא צריכה אותי בשביל זה, תרגישי בעצמך איך את מרגישה אחרי שסלחת באמת לאדם על משהו שהוא עשה לך, תני את התשומת לב מה עובר עליך, איזו הקלה זאת, כמה את חופשית אחר כך, כמה רעל יצא מהמערכת...
אין על התורה שלנו...
הבעל שם טוב זי"ע על התורה קדושים אות ה' כתב, שדינו של אדם היא רק בלילה, כאשר נשמתו בא למעלה, אבל אי אפשר לבית דין של מעלה לדון את האדם, מטעם ממה נפשך, הגוף ששוכב על המטה טוען שאין לו כח לחטוא, והנשמה שלמעלה טוען אין לי כלל רצון לחטוא. על כן מזמינים את האדם לראות חטאו אצל חבירו, וכאילו שואלים אותו מה דעתך בזה, ואם הוא אומר "זה עון פלילי" אז הרי הוא בעצמו פסק דין על עצמו שמעשה כזה היא עון פלילי. ואם אומר "זה ודאי טעות, או שוגג", אז נפסק דינו על עצמו שמעשה כזה בודאי היא טעות או שוגג.
ובזה מפרש המשנה "את תדין את חבירך" פירוש - לעולם לא יבוא מציאות שיזדמן לפני עיניך מעשה עבירה אצל חבירך. "עד שתגיע למקומו" פירוש - אלא אם כן הגעת מקודם למקומו, ועשית בעצמך אותו העבירה, ורוצין עכשיו לשאול את פיך, מה דעתך בזה, כנ"ל.
ומסיים הבעל שם טוב זי"ע, מי שמקבל על עצמו תמיד לדון את כל אדם לכף זכות, אז ינצל מן העונש לגמרי, כי אין אופן איך לדון אותו לחוב.
ולפי זה החשבון, מן הנכון לומר "אני מוחל וסולח אותו כי מאמין אני שגם אני עשיתי כמותו שמחמת זה ראיתי זאת אצל חבירי עד שאני מרגיש שאני רוצה לדונו "שגדול עונו מנשוא". ובטוח אני שימחלו ויסלחו לי בשמים ואני פטור מן העונש, ואני יוצא זכאי בדין".
ואני מוצאת את עצמי משלמת מחיר על המעשים שלהם כי זה מאוד נוח להם מכל מיני סיבות והם אף פעם לא יקחו אחריות,למה אני צריכה לסלוח ולעשות להם חיים קלים כי אולי ידונו אותי לחובה???????
הסיבה היחידה שאת צריכה לסלוח זה העובדה שכל מה שקורה לנו - זה מה שהקב"ה מזמן לנו, ואין אצלו טעויות.
כל אחד מאיתנו מצווה להיות הוא בעצמו בסדר. את לא צריכה לתקן את כל העולם, רק את עצמך.
ומכיוון שאנחנו חייבים לסלוח, כי כל עוד אנחנו לא סולחים אנחנו נקראים "רשעים", כי אנחנו מרשיעים את הבורא שהוא עושה לנו רע כביכול (בניגוד לצדיק - שנקרא כך כי הוא מצדיק את הבורא תמיד).
אז אל תדאגי לעולם החיצוני, הוא ממילא מוקרן מתוך העולם הפנימי שלך. את צריכה רק להתמקד בעבודה האישית שלך, והקב"ה בוחן כליות ולב.
תראי,
נכון שלפעמים קשה מאוד לסלוח לאנשים, במיוחד שפגעו בך ממש קשה.
אבל מה לעשות שאנחנו צריכים להגיע להבנה שהכל ממנו יתברך, והוא עושה את הכל, וכל מי שאי פעם פגע בנו הוא רק שליח מהבורא יתברך.
ולכן, כשאנחנו כועסים על אדם מסויים - אנחנו בעצם מרשיעים את הקב"ה שהוא עושה ח"ו דברים לרעתנו, והרי ידוע, וזה אפילו הלכה להגיד את זה: על דעביד רחמנא לטב עביד...
יוצא, שאם את לא מצליחה לסלוח, אז כשאת אומרת "הריני..." תכווני ותתפללי בלב שלם שהקב"ה יעזור לך, שיתן לך סליחה אמיתית בלב, וככה, מלילה ללילה, המים יחצבו בלב האבן ותזכי לסלוח לכל עם ישראל.
בהצלחה 
הרב אריק נווה אמר השבוע דבר גדול:
כל אדם שיש לך בעבר שאתה לא סולח לו, מאלו שאתה לא יודע בכלל איך להתחיל לפנות אליהם, כי יש מחסום אדיר בנפש ללכת ולדבר עם האם הזה, בין אם לסלוח ובין אם לבקש סליחה - אז כל דבר כזה זה מחיצה שיש ביננו לבין הבורא.
אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם רוחנית, אין ברירה, פשוט אין ברירה, אלא להתחיל תהליך של סליחה ומחילה, עד שלא יהיה בנו שום תחושה רעה כלפי אף אחד.
וזה סופר הגיוני - תחשבי על זה, אם הקב"ה עושה פה הכל, ואנחנו כועסים עליו כי אנחנו חושבים שאנחנו יותר צודקים ממנו, זה פשוט קיר בטון ביננו לבינו. ועד שלא נפתור את המקומות האלו בנפש, לא נוכל להגיע אליו....
כמובן, שמקרים קשים מאוד, כמו אונס או התעללות ממושכת ח"ו, צריכים התייחסות אישית של רב אמיתי ופוסק, אבל במקרה הממוצע, אנחנו פשוט מחזיקים שטויות על אנשים אחרים, דברים שלא רלוונטיים כבר שנים, וזה רק הקירות הרגשיים שמפריעים לנו לסלוח באמת או לבקש סליחה...
ואל תשכחי את הדבר הכי הכי חשוב: רחמנא ליבא בעי - הקב"ה רוצה את הלב, והעבודה שאנחנו עושים, גם אם אנחנו לא מושלמים, היא רצויה ועושה לו נחת רוח. יש לנו לב של אבן, ואם אנחנו טרודים באיך לשבור אותו כדי שיהיה לנו לב בשר - זה כבר מצויין ורצוי, ו"הבא לגבות כגבוי דמי", רק צריך שכוונת הלב תהיה אמיתית, ולא שנוציא מהפה החוצה.
ולכן, אני לא אמהר לשפוט אותך "לא תיקום ולא תטור", כי הקב"ה עשה שאנחנו נעבור במקומות האלו כדי לתקן אותם, ואם הלב שלך דואג, ואת שואלת בפורום הזה איך את מצליחה בכ"ז לסלוח - אז את עושה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. את תהיי שמחה שאת על הדרך, שזה הכי חשוב..
שיהיה לנו בהצלחה והרבה סיעתא דשמיא
או להתעסק בחשבונות שמיים,פשוט אני רואה שאנשים יותר מידי מסתמכים על זה בקטע שהם חושבים שהבן אדם ממילא יסלח להם,יוותר וכו ואז זה מוריד מהם את האחריות לשאת בתוצאות,לשלם את המחיר והיום אנחנו חיים בדור שרק מחפשים לחפף וזה לא חייב להיות דברים קיצונים
זה לא ברכה שחז"ל תיקנו ולכן אין בעייה לשנות את הנוסח כראות עיניך.
תוכן השאלה:
שלום כבוד הרב ,
לפני שמע ישראל אני אומרת את הנוסח
שאני סולחת לכל מי שעשה לי משהו וכו´
העניין הוא:
א.אם אני לא באמת סולחת לכל האנשים ואני כן שומרת טינה?
ב.ואם אני כן סולחת ועוד אנשים סולחים למה צריך ביו"כ את הדבר שבין אדם לחברו אם עושים את זה לילה לילה?
תוכן התשובה:
שלום לך
א. אל תוציאי שקר מפיך ואל תאמרי דברים כאלו.
את יכולה לומר שאת סולחת לכל אחד פרט ל ...
ב. אין קשר בין הדברים
לפני קריאת שמע את סולחת לאחרים שפגעו בך.
בחיים עליך לבקש סליחה ממי שפגעת בו ובפרט בערב יום הכיפורים (אם הוא לא סלח מכל סיבה שהיא - אין יום הכיפורים מכפר לך על עבירה זו)
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה,
דוד לוי
תשובה לענייןדי"מ
קשה אבל אפשרי.. באמת..
שולמית=]אחרונהמחפש רב/שיעורים לתת לי דרייב בעבודת השם. לצערי, אין לי הרבה זמן להקדיש ביום ללימוד, מרגיש שחוק ובלי כוחות. מחפש שיעורים שיעזרו לי להפוך את כל העשייה לעבודת השם, להתמלא בשמחה ובלב טוב כלפי כל הסובבים אותי (בעיקר משפחתי..)
תודה ויום שמח!
מה אתם אומרים? ההתחזקות הזאת ברשתות החברתיות באמת אמיתית? יש לה תוקף?
כאילו מתחזקים וזה אבל אחרי תמיד אוהב אותי הגיע עולם בשני צבעים... ככל יש מלא בלבול שזמרים שיצאו מהארון שרים שירים של חיבור לה' וכו'
יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...
לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...
כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...
אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷
בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....
בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח.....
מסף ריגוש שעולה כל הזמן
מחפשים חוויות משמעותיות יותר
לדת יש משמעות בשפע
וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה
זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות
קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.
קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.
אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?
לצערי...
יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...
היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.
ולא, זה לא שלא טוב שם.
אני מאד מאד אוהבת להיות שם.
רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.
אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...
עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.
במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.
בהתכתבות (שאמורה להיות) מקצועית בין בנים ובנות?
עד כמה נחמדים צריכים להיות? אם בכלל? יש מקום לקצר כדי להפחית אינטראקציה או שהעניין הוא הצורה שבה מתכתבים?
ומה עושים כשהעבודה ביחד הופכת לאינטנסיבית יום יומית?
פנים אל פנים הגבולות ברורים אבל איכשהו בווטסאפ הכל מטושטש.
התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...
אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,
לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.
כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.
(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)
"אם לא מערבים רגשות בכלל"
בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.
ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.
השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?
כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"
יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין
אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא?
בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...
את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.
"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"
זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.
אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.
אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.
ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.
אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.
לשמור על מרחק מסויים
זה לא סתם כי בא לה
אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)
לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית
אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים
בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת
הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר
אם כוונת הקשר מקצועית
היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית
קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...
מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם
אולי יש אנשים חסרי מודעות
שלא שמים לב למה שהם עושים
(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים
מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי
זה אף פעם לא הלך למקום אחר
לא מצידי
ולא מהצד השני)
מצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
מועדים לשמחה!
ההלכות הנוהגות למנהגי ספירת העומר עלו לאתר ומצורפים גם כאן לשימושכם
מקור הדין - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. (יבמות סב ב) לכן קיבלו ישראל על עצמם לנהוג מעט מנהגי אבלות בימים אלו שעיקרם נישואין ותספורת (שו"ע תצג א) והוסיפו עליהם ריקודים ומחולות של רשות (מג"א שם א) ושמיעת כלי נגינה (אחרונים).
תקופת המנהג - למנהג הספרדים מנהגי הספירה חלים מפסח עד בוקר ל"ד לעומר (שו"ע תצג ב) ומהאשכנזים יש נוהגים מפסח עד בוקר ל"ג בעומר (רמ"א שם) ומנהג האשכנזים בירושלים מפסח ועד ר"ח סיון למעט ל"ג בעומר (אשרי האיש סה א). ויש מנהגים נוספים (רמ"א תצג ג. משנ"ב יד-טו).
תכלית המנהגים – המנהגים נועדו להרחיק מנפשנו בימים אלה מדת השנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענוה והשלום (כה"ח תצג ה בשם האר"י)
שאר מנהגי אבלות – ימים אלו של ימי הספירה אינם ימי פורענות כשלשת השבועות, אלא ימים קדושים וחשובים לקראת חג השבועות ומתן תורה ואף יש בהן בחינה של חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו). ולא נוהגים בהם שאר מנהגי האבלות.
ולכן מותר בימים אלו לקנות כלים חדשים ואפילו גדולים וכן מותר לברך ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיעהו לזמן הזה' על בגדים ועל פירות חדשים (משנ"ב תצג ב. כה"ח תצ"ג ד. אול"צ ג יז ב. אשרי האיש סה יב. ויש שכתבו שממידת חסידות ימתין לשבת). וכן מותר לכבס בהם ומותר להתרחץ ולרחוץ בים ובבריכה כשאין בהם סכנה מיוחדת (אשרי האיש שם טו). וכן מותר להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, ואף מותר לצייר ולסייד הדירה, או לעשות טפטים לנוי (יחוו"ד ג ל. הלכות חג בחג עמ' נח בשם הגריש"א) וכן מותר לטייל לחזק נפשו וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה מצווה (ע"פ מנחת אלעזר ד מד). ויש שנהגו חומרות במקצת מהדברים המותרים.
נישואין - נוהגים שלא לישא אשה בתקופה זו, והמנהג לאסור גם למי שלא קיים פריה ורביה (משנ"ב א. וראה שעה"צ א שיש מקלים) אמנם להחזיר גרושתו מותר שאינו שמחה כל כך (משנ"ב שם).
נישואין בשעת הדחק - למנהג האשכנזים יש מתירין להתחתן כבר בליל ל"ג בעומר כאשר הוא יוצא בערב שבת (המועדים כהלכתם עמ' תרנא בשם הרב אלישיב) ויש מתירין בכל שנה כשאין אולמות פנויים במוצאי ל"ג בעומר (שם) ולמנהג הספרדים מותר בשעת הדחק להתחתן בליל ל"ד בעומר (חזו"ע יו"ט רנד).
אירוסין – מותר לעשות מפגש אירוסין ('וורט') שבו מסכמים סופית על שידוך וכן מותר לעשות בו סעודה. אך ללא כלי נגינה (שו"ע שם. מג"א א).
הזמנה לנישואין – אדם שהוזמן לשמחת נישואין, אע"פ שלפי מנהג אבותיו לא נושאים אשה בימים אלו מותר לו להשתתף בשמחת הנישואין כמנהג המזמין בריקודים ובכלי שיר (אג"מ א קנט. הליכ"ש יא יט. אשרי האיש סה ל). וכן מותר להסתפר לשם כך אם ללא התספורת ימנע מלהגיע לשמחת הנישואין, כיון שחל עליו חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ ב צה) ואם המזמין עבר ונשא בזמן שגם לפי מנהגו אין נוהגים להנשא, יש נוטים להתיר כיון שכלפי המוזמן אין איסור אלא חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ שם) ויש נמנעים מלהשתתף (הליכ"ש שם 70).
תספורת וגילוח - נוהגים שלא להסתפר בתקופה זו וכן לא לגלח הזקן, והנוהגים על פי הסוד לא מסתפרים עד ערב שבועות וכן לא מקלים בימי שמחה.
שערות הגוף – איסור הגילוח בימי הספירה כולל בגברים את כל שערות הגוף (אול"צ ג, יז ד ע"פ שו"ע תקנא יב).
ציפורניים – מותר לקצוץ ציפורניים בימים אלה (כה"ח תצג טז).
שפם - שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו בעומר (שו"ע תקנא יז).
ראש חודש אייר וערב שבת – כאשר ראש חודש אייר חל בשבת יש מתירים בגילוח (משנ"ב תצג, ה) ויש אוסרים (בית דוד רפ"א) ובמקום צער יש מי שהתיר בגילוח הזקן בראש חודש גם לספרדים וכן במקום צורך גדול לגלח הזקן גם בערב שבת שאפשר שדין הזקן קל יותר (חזו"ע יו"ט עמ' רסב).
לג בעומר – מנהג הספרדים להסתפר רק ביום ל"ד בעומר ומנהג האשכנזים ביום ל"ג. ואם חל ל"ג בערב שבת יסתפרו בו גם בני ספרד (שו"ע שם). ואם חל ל"ג ביום ראשון מנהג האשכנזים להסתפר כבר בערב שבת לכבוד השבת (רמ"א תצג ב) והספרדים מסתפרים ביום שני ל"ד בעומר כמנהגם (כה"ח תצג לב).
שבועות – לנוהגים שלא להסתפר עד חג השבועות, אם חל החג בשבת מסתפרים בערב שבת (מורה באצבע רכ"א).
נשים וילדים - למנהג הספרדים נשים וילדים אינם בכלל האיסור תספורת (אול"צ ג יז, ג) ואפשר שלנוהגים ע"פ הסוד יש להחמיר גם להם (רב פעלים ד ס"י טו). ולמנהג האשכנזים ילדים אסורים בתספורת אלא אם מצטערים. וכן נשים אסורות (רמ"א יו"ד שצ ה) למעט לצורך טהרה או צניעות וכן מה שנוהגת לעשות שלא תתגנה על בעלה.
בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל רשאים להתספר לקראת הברית (רמ"א תצג, ב) ואם אין שהות ביום הברית יסתפרו ביום שקודם הברית (דרכ"מ תצ"ג ג) אולם לשאר מוזמנים אין היתר להסתפר לקראת הברית.
חתן – חתן מותר להסתפר בכל שבעת ימי המשתה כיון שהם ימים טובים אצלו (אשרי האיש סה ד)
בר מצווה – נער בר מצווה ביום שמלאו לו י"ג שנים מותר להסתפר (חזו"ע יו"ט רסד, הליכות שלמה שס"ב יז. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ולגבי אביו ואמו נחלקו הפוסקים (חג בחג עמ' עג. שבחוות יאיר תצג ב התיר. והחת"ס קנ"ח אסר). ויש אוסרים גם לנער עצמו (אשרי האיש שם ה).
יום העצמאות – המכירים בניסי ה' וחסדיו בהקמת מדינת ישראל ראוי שיתגלחו לכבוד יום העצמאות (יין הטוב חלק ב סימן יד), ויעשו זאת ביום שקודם כניסת החג כדין בעל ברית. ומי שנמנע מלהתגלח בגלל פסיקת רבותיו יקפיד לפחות ללבוש בגדי חג שלא יראה ח"ו ככופר בטובת ה' על עמו ישראל.
פרנסה – אדם שלצורך פרנסתו נדרש להופיע בפני אנשים חשובים ולא יכול להגיע אליהם כשאינו מגולח מפני כבודם או שיהיה לו מכך הפסד מרובה של ממון יעשה שאלת חכם (ראה חת"ס קנח 'וכיון שכן'. אג"מ ד קב. כה"ח תצג יט) ואם יקלו לו יצטרך התרת נדרים בפני שלשה (כה"ח שם) ויש אומרים שבימינו לא שייכים היתרים אלו כי יש בעולם אנשים רבים שלא מתגלחים ואינו נראה משונה (אשרי האיש שם ו').
ריקודים ושמיעת כלי נגינה בעומר
בימים אלו נוהגים שלא לשמוע כלי נגינה וכן להמנע מריקודים ומחולות.
אירועי מצווה – מותר להשמיע כלי נגינה באירועי מצווה כגון ברית מילה, הכנסת ספר תורה (חזו"ע יו"ט רנ"ט) נישואין שהותרו (אג"מ צה, ב) סעודת שבע ברכות (משנה הלכות ו, קט) וכן בסיום מסכת, ואפילו לא היה רגיל בכך כיון ששמחת התורה אין לה גבול (אשרי האיש סה כב). וכן בר מצווה ששלמו לו י"ג ביום האירוע (חזו"ע יו"ט רנח. אול"צ ג יז א ולא הזכיר שהוא ביומו. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ויש שאסרו כלי נגינה בבר מצווה (הלח"ג כ מו). ויש מי שאסר בכל סעודת מצווה (מבית לוי עמ' עז).
חול המועד – מותר לרקוד ולשמוע כלי זמר בחול המועד כשמכוונים לשם מצווה של שמחת המועד (הלכות חג בחג עמ' צט בשם הגריש"א).
קלטות ילדים - קלטות סיפורים לילדים מותר להשמיע להם בימי העומר אף על פי שמשולבים בהם שירים (הליכות שלמה שם הערה 53).
ילדי גן - גננת שמנגנת לילדי הגן מותרת לנגן לילדים קודם גיל חינוך (חוט שני שם. אשרי האיש תלד).
חולשת נפש - אדם חולני וכן אדם הזקוק לחיזוק הנפש ומועיל לו שמיעת כלי נגינה מותר לשמוע בהם בימי העומר (הליכ"ש שם הערה 54) ויעשה זאת בצנעה.
מורה לנגינה – אדם שמלמד נגינה, מותר להמשיך בעבודתתו אם עושה לפרנסתו ולא להנאתו מהניגון (אג"מ ג, פז).
תלמיד נגינה – תלמיד הלומד לנגן והוא בשלב הלימוד שאינו נהנה מן הנגינה, מותר להמשיך וללמוד בימי העומר אותם ניגונים שטרם התמקצע בהם (ספ"כ ב, יב טז בשם הגריש"א).
שירים שקטים – שירים שאינם מתאימים לרקודים ומחולות כמוסיקה קלאסית יש שהתירו במקום צורך (הליכות שלמה יא הערה כב, 54. הרב יעקב אריאל באתר ישיבה)
שירה בפה – מותר לשיר בפה כשהשירה היא דרך הודאה לה' או תפילה ואפילו בשירי שמחה (יחווד ו לד אפילו לענין בין המצרים) ויש מתירים דווקא בשירי נשמה שקטים המרוממים את האדם ואינם מעוררים לריקוד (הליכות שלמה שסא) או בשירי מוסר שאינו דרך שמחה (חוט שני שבת ד שע"ט).
איסרו חג פסח – יש שכתבו שבאיסרו חג של פסח מותר לשמוע כלי נגינה ויש אסרו (ראה באריכות בספר בירורי חיים ג סימן כט)
מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם
מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.
חבר, אבא,מלך.
אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.
תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...
אך זה שאני מתפלל אליו.