טוב אז ככה. חזרתי עכשיו מבית אבלים בפתח תקווה למשפחה שהבן נהרג במבצע. ההורים בני שישים, לא היו להם ילדים 17 שנה! ואחרי גיל ארבעים נולדו להם תאומים, בן ובת. וזהו... והבן נהרג במבצע עכשיו.
אפשר לתאר מה ההרגשה להסתכל על זה מבחוץ. הרגשתי את זה גם עם החטופים ובעצם בכל מי שנרצח או נהרג או מת צעיר מאיזה מחלה שנאבק בה. תמיד מי שמת בסיפור טראגי, יש לו גם עבר מיוחד.
אז היו לי שתי דרכים להתמודד עם זה, אחת הומוריסטית ואחת כואבת.
ניסיתי את שתיהם ואלו התוצאות. אשמח להערות בונות.
א.
האלה שהולכים, נרצחים או נחטפים,
תמיד תמיד הם כשרוניים.
הוא ידע לנגן והוא התנדב הכי הרבה בתבל,
ממש ניתן להם פרס נובל.
לכל אחד מהם יש סיפור חיים אומנותי,
שאיתו היה מתקבל לכל תכנית ריאליטי.
לא יודע אם זה בכוונה או בטעות,
אך זו עובדה אך לא בטוח שמהות.
האם זה רמז או חידה?
היא באה לומר לנו משהו, זאת האבידה?
ואל תדאגו אני לא בא בטרוניה,
אלא מדאגה למה שיהיה ומה שהיה.
תבינו אותי וזה ישמע קצת מפדח,
אבל אם זה ככה, כשרון אני מפחד לפתח.
אך בכל זאת לעצמי אני אומר,
לפחות בלוויה שלי יהיה מה לספר.
ב.
הוא היה עוזר לכל מי שנצרך,
כך אומרת האמא בקולה הרך.
ידע תמיד מה לעשות,
ללא תמיהות או שאלות.
ד' הגדול, למה לקחת אותו בדמי ימיו,
הרי אתה יודע שאין לנו עוד משפחה בלעדיו,
הוא בננו יחידנו שבא לנו לאחר זמן ומאמצים.
למה, זועקת אימו, אך קולה נדם כקולו, לעולמים.
