אבל יש לי מה לומר...

מנסיון אישי (שלי ושל אחיותי ושל עוד בנות רבות שאני מכירה) אני חושבת שבגיל כזה אין כ"כ מה לריב. עם הקטע של "גיל ההתבגרות" וכדי שהילדה שלך תצא באמת בוגרת, עדיף להניח לה. בוודאי שזו זכותך וחובתך לומר את דעתך אך היא נמצאת בגיל שהיא יכולה להחליט מה נכון לדעתה. יכול להיות, ובעז"ה שבעתיד היא תשוב ללכת באופן צנוע יותר אך כעת- מריבות כאלה רק ירחיקו בינך לבין בתך וזה הדבר האחרון שאם לבת מתבגרת והבת עצמה צריכות. 

תסמכי על הבת שלך שתחליט בשביל עצמה בדברים כאלה. אני אומרת את כל מה שאני אומרת ממקום של בת בכורה שבגיל כזה בדיוק רציתי ללבוש חצאיות קצרות (כמו כולם..) ואמא שלי בחכמתה לא אסרה עלי אלא נתנה לי לקנות מה שרציתי, אך היא אמרה שהיא לא כ"כ אוהבת את זה ותמיד עודדה אותי ללבוש ארוך כי זה אצילי וצנוע וכו'.. וב"ה היום אני לובשת צנוע בהחלט.. ומעריכה מאוד את אמא שלי על זה. בכללי- אני חושבת שכדאי לבוא ממקום מקשיב ופתוח אבל בכל זאת הורה שמורה את הדרך..

הדבר האחרון שאת צריכה ושהיא צריכה - זה להיבהל (וגם אם כן-שהיא לא תראה את זה...) אם את נבהלת- זה נותן לה לחשוב שיש לה בידיים כח והיא יכולה להשתמש בו מתי שתרצה.

ובאמת- הדבר שהכי מקרב- זה לדבר בנחת ונעימות על צניעות (כמה זה חשוב, איזה שכר גדול יש לאשה צנועה, הרבה יותר מכובד ללבוש צנוע וגם - זה מצווה..)

מקווה שלא כתבתי מידי בתוקפנות... קחי בעירבון מוגבל- זה מנק' המבט שלי..

בהצלחה עם המתבגרת שלך..

ועצה שלי- תנסי להראות לה כמה שאת יכולה שהיא גדולה ואת סומכת עליה ושאת שמחה בה! זה נותן המון...

רק טוב!

אבל אני חושבת שזה בהחלט תפקיד של הורה להציב גבולות בעניין בגיל הזה

בנות בגיל הזה לא אמורות להחליט לבד

להתייעץ עם רבנית שאת מכירה וסומכת על שיקול דעתה.

מה שחשוב כאן הוא לא רק הטווח הקצר, אם בתך תלבש צנוע או לא, אלא איך ההתייחסות שלך תשפיע על צורת ההתלבשות של בתך בטווח הארוך (וכמובן, על הקשר ביניכן). צריך לפעול בצורה מושכלת.

קצת כמו אביגיל, אני יכולה להעיד שהיה שלב בחיים שהתלבשתי בצורה פחות צנועה מהיבטים שונים. אמא שלי לא לחצה עליי בשום שלב, ועם הזמן (והמסגרת שבה למדתי, שלא הייתה לוחצת אבל כן חינכה בכיוון), הפסקתי עם זה לגמרי, ברוך ה'.

אני לא יכולה להגיד אם הדבר הנכון הוא לא לומר כלום, כי נערות שונות מגיעות למסקנות שונות, ולכן דווקא חשוב להתייעץ בדמות נשית תורנית, בעלת ידע וניסיון (והיכרות איתך).

הרבה הצלחה.

ולכן צריך לחשוב גם על ההשלכות לטווח הרחוק של מה שאת עושה

בהצלחה, והרבה תפילות

תעשי מה שאת יכולה, אבל תיזכרי שאם בורא עולם 

נתן לה בחירה חופשית, את לא יכולה ולא רוצה לקחת לה אותה

וזה אומר שהוא סומך עליה שבסופו של דבר היא תגיע לדרך הנכונה

זה לא פוטר אותך מהחובה לעשות מה שאת יכולה

כדי לחנך אותה, ואני ממש לא יודע מה את יכולה

אבל זה כן מרגיע שלא כל הכוח אצלך ולא כל האחריות עלייך והסוף בוודאי יהיה טוב..

בס"ד

לא פשוט בכלל הניסיון הזה.

אין לי מה לייעץ, חוץ מהרבה תפילה.

אולי כדאי לנסות לגשש אם זה באמת החוש האפנתי שלה,
או שיש כאן ניסיון למרוד קצת לפני שאת מחליטה איך להגיב,

כי התגובה מן הסתם תהייה שונה בשני המקרים...

בהצלחה רבה רבה!!!

שזו התמודדות לא פשוטה.

נתחיל בזה-  אצל רוב הבנות, האופנה תמיד מנצחת.חצאיות שמכסות את הברך בישיבה הן לא "אופנתיות" עכשיו, והבת שלך צודקת, יש הרבה חצאיות שעוברות את הברך והן ממש מכוערות ובלי צורה. ואם גם החברות שלהן הולכות עם חצאיות קצרות- הרי שזו מלחמה די אבודה מראש.

אני רבתי הרבה עם הבנות שלי על אורך החצאית. ואני לא דרשתי כיסוי ברך מלא גם בזמן ישיבה...מספיק לי שבזמן עמידה והליכה החצאית תראה מכובדת, ולפעמים גם זה לא היה.

המסקנה שלי היא כזו- צריך פשוט למצוא פשרה שתתאים לשתיכן. יש אורך של חצאית שלא הסכמתי בשום פנים ואופן, אבל מצד שני לפעמים הבלגתי על סנימטר או שניים כי לא רציתי שהשיח בינינו יסוב על אורך החצאית ועניני צניעות.. אני מכירה אמהות שהתקשורת עם הבנות היא דרך הבגדים ודרך שיח הצניעות, וממש לא רציתי שזה מה שיקרה עם הבנות שלי.אני מכירה בנות שברגע שהיו יוצאות מהבית החצאית הייתה מתרוממת פלאים, וממש לא רציתי שככה הבנות שלי יתנהגו.

יש בנות "קלות" יותר שקל לשכנע אותן, ויש בנות עקשניות יותר, שכל ניסיון לשכנע אותן לגרום לאנטי.

את יכולה להחליט האם מבחינתך זו "מלחמת חורמה" או לא.

אני החלטתי להלחם על המינימום, ולא יותר.

אז לפעמים החצאיות היו קצרות יותר ממה שרציתי, חשקתי שיניים, והתעלמתי.

זה לא גרע מהאישיות המדהימה שלהן..

עכשיו- הבת הבכורה שלי הולכת מיוזמתה בחצאיות שמכסות ברך.

הבת השניה שלי עדיין לא, אבל היא כבר הפנימה את הבקשות שלי ואפילו לא מבקשת לקנות חצאיות שהיא יודעת שאני לא אסכים...

אבל אני חושבת שההצעה של אור היום להתייעץ עם רבנית יכולה להיות רעיון טוב..

אם את בעניין- אני ממש ממליצה לנסות לפנות לרבנית דינה ראפ. אני שומעת עכשיו סדרת שיעורים שלה בענייני חינוך, ויש לה גישה כל כך בריאה ונכונה. אני חושבת שהיא תוכל לייעץ לכם בתבונה..

בהצלחה!

כמו גם בהרבה גילאים אחרים.

אז לא יעזור הרבה גם אם תצליחי לשים גבולות,

אם יש לה את הרצון להיראות באופן הזה לא כ"כ משנה אם תצליחי כרגע שהיא תראה כמו שאת רוצה.

כי השורה התחתונה בסופו של דבר תהיה שלה.

ואם כל הכיתה שלה תלך עם שרוולים קצרים?

חצאית קצרה??

אולי מכנסיים??

נראה לי שבגיל 12 עדיין הורים יכולים להציב קווים אדומים.

להתגמש במה שאפשר- ובדברים עקרוניים לעמוד על שלהם.

אם בגיל 12 כבר לא- אוי לנו ואבוי לנפשנו....

בעניין הזה היא לדאוג שהילדים שלהם יגדלו בחברה שבה כללי הצניעות נשמרים.

לא אמרתי שבגיל 12 השורה התחתונה תהיה שלה.

אפשר להעמיד לה גבולות בגיל 12, אבל בגיל 16 זה כבר לא יתפוס.

יש סיכוי שזה ייימשך גם לאח"כ..

ונכון שחברה טובה זה ענין חשוב בהחלט.

היא קונה את הבגדים מכספה? 

אם כן, זו כבר סוגיה מורכבת יותר.

אם היא קונה את הבגדים מכספכם,

אז לעניות דעתי אתם יכולים להגיד שאתם לא מוכנים שמכספכם 

יקנו בגדים שנוגדים את העקרונות שעל פיהם נוהגים בבית.

(בכוונה לא מוזכרת המילה צניעות. העיסוק בצנוע או לא צנוע מביא לעיתים להרבה מתח ואמוציות.

כשמשליכים החלטה זו או אחרת, על העקרונות שעל פיהם הבית הולך, זה פחות "ריגשי" )

נקודה נוספת-

אני לא חושבת שזה מתאים לכל גיל ובכל שלב. יש שלב שלא פנויים ריגשית להסברים וכו.. 

ולכן צריך שזה יהיה משהו פחות "ריגשי", יותר כלל של הבית.

יש שלב, שבו יש יותר שיח ויותר רצון ויכולת להקשיב ולקבל, ואז נכון יותר להסביר את הפן האמיתי.

גם אחיות שלי הולכות בצורה כזאת (חצאיות מעל הברך ושרוולים שלא מכסים את המרפק ומעלה) וההורים שלי אומרים להן שאם הן רוצות לקנות בגדים כאלה - אז לא מכספם. הורים לא צריכה לממן לילדה שלהם דברים שנוגדים את ההלכה ואת החינוך של הבית "כי הילדה רוצה". מה יקרה אם הילדה שלך תחליט ללכת עם מכנסיים כי ככה כל החברות שלה הולכות וככה אופנתי? גם אז תממני לה אותם?

אמא שלי הולכת עם אחיות שלי לקניות ולא חוסכת מהן, אבל בענייני צניעות הן יודעות את דעתה ואת ההשלכות של הקניה מהכסף של ההורים.

אני לא חושבת שנכון להתנגח עם הילדה ולסבוב כל הזמן סביב ה"צניעות". צריך לדבר עם הילדה בגובה העיניים ולהסביר לה את עמדתכם בעניין באופן יפה ועדין, אבל לרגע לא לזוז מהחינוך שקבעתם בבית.

האמת זה ממש מקל בהתמודדות עצם קריאת התגובות מכם

יהיה בסדר בע"ה

באמת אעבוד על עצמי להרפות קצת ולהשליך על ה' יהבי בעניין (ובכלל.. שאזכה..)

בברכה שנשמע בשורות טובות ומתוקות!

לא להסיר אחריות מהחינוך. גם זו מצוה.

לא כל ילדה דומה לחברתה, וגם לא כל סיטואציה.

ויש ילדות, הרבה, שלגמרי צריכות שיסבירו להן בגיל הזה שכך נכון ללכת - ואפשר לבחור ביחד ביגוד יפה בהתאם.

וכמובן - יש דרך איך לדבר, עם כל אחת כפי שמתאים לה. הורים יכולים לעמוד על דברים, גם ב"שותפות" עם ילדיהם, וגם בהסברה נכונה.

אם רב האימהות לא היו מפחדות להציב גבולות אז היו פחות בעיות

בגיל הזה מילה אחרונה אמורה להיות אצל הורים

ילדה בגיל הזה עדיין לא מבינה מה היא משדרת עם החצאית הקצרה

מה זאת אומרת - חברות קובעות? בכיתה שלי בגיל הזה רב הבנות התחילו לעשן אז מה? 

כן לימדתי קצת בנות בוגרות.

א. גם ילדה בת 16 לא באמת מבינה מה היא משדרת בלבוש הלא צנוע שלה. גם אי אפשר להסביר לה עד הסוף.

ב. ילדות בנות 12 היום הן לא כאלה קטנות!! הן יכולות להיות דעתניות עד מאוד!! לא יודעת מה קורה אצלכן, אבל אצלי יש ילדה שבגיל שנתיים כבר היו לה העדפות ברורות של בגדים ולא עזר כלום. כבר עכשיו אני מתפללת עליה שגיל העשרה יעבור בשלום...

ולביליו- בהצלחה...

אבל אמירה של ההורים האיזה אופן צריך, עם התחשבות כמובן בטעם האישי בתוך תחומים אלו - היא בהחלט מתקבלת כדבר מובן.

וגיל שנתיים, זה ענין בפני עצמו בעוד דברים. אני מניח שגם שם אינך מוותרת עד הסוף בכל ענין.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם