טוב, אז אני חדשה כאן בפורום (נרשמתי מזמן אבל בקושי נכנסת) וכתבתי איזה משהו על תשעה באב (אני יודעת שאני כותבת גרוע אבל אין לי מה לעשות) טוב,תיהנו
שמיים לוהטים של חודש אב כיסו את המחנה שהשתרע על פני שטח גדול. כל האנשים התרכזו בשטח אחד, והמתינו לשניים עשר הנשיאים שהיו צריכים לחזור היום, ביום האחרון של החודש השלישי הם יצאו אל הארץ המובטחת, שנה וארבעה חודשים חלפו מאז שיצאו מעבדות לחירות ועכשיו הם ביקשו לשלוח להם מרגלים, שידעו אם יוכלו לכבוש את הארץ, אם יש סיכוי שינצחו. שניים עשר הנשיאים חזרו, ופניהם לא בישרו טוב, "ארץ אוכלת יושביה, היא" אמר אחד מהם, וגם השאר הוסיפו דברים.
"ערים בצורות וגדולות."
"כחגבים היינו בעינינו וכן היינו בעיניהם."
האנשים התיישבו המומים,זאת הארץ אליה ביקשנו כל-כך ללכת? אנחנו רצינו ארץ טובה,לא אחת שאוכלת יושביה.
ופשוט,מישהו אחד התחיל לבכות,ואחריו גם האחרים, כל מי שמעל גיל 20 כבר לא נכנס לארץ המובטחת, נשאר שם, למות במדבר, ביום בכייה לדורות.
*****
שמיים לוהטים של חודש אב עומדים, אותם השמיים שעוד עדים לדבריו של משה "האזינו השמיים" מביטים על ירושלים בלי ענן שיסתיר את השמש, שיהיה קצת פחות חם. אבל השמיים באמת להטו,להבות אדומות ליחכו אותם לאט שורפות תוך כדי את המרכז של העם היהודי, ואת מרכז העולם. אנשים מנסים לברוח, אל מחוץ לחומות השבורות בזמן שהבבלים על סוסיהם טובחים בהם עוד ועוד, הדם שנשפך ברחובות עם להבות האש שקרעו את הלבבות והשמידו את החיים האלו, שניסו גם להשמיד כל זכר לעם היהודי.
"יום של בכייה לדורות" מלמל מישהו, "זה מובטח עוד מהמדבר".
והריצה המבוהלת, של אנשים שניסו להציל את עצמם, כי מי שהגיע ליבנה יכל להמשיך ללמוד, יכל להמשיך לחיות.
*****
שמיים לוהטים של חודש אב שרואים את האנשים בוכים וגוזרים את הבגדים,אתמול הם צמו ובכו, כי בכייה לדורות נשארה עד אותו היום. חיילים במדים שחורים ודגל בצד שמוציאים את האנשים שנקרעים מהבית, בית של עם ישראל, והבכי עם ספרי תורה שהוצאו מארון הקודש בלי שמישהו הסכים, אבל אי אפשר להיאחז באדמה כשאמרו אחרת. מספריים שחתכו את החולצות הכתומות ושמיים לוהטים של חודש אב ששוב בכו על עם ישראל.
*****
שמיים לוהטים של חודש אב עומדים במקומם ללא טיפה של רוח שתפר את החום, כולם בתוך הבתים, נהנים מהמזגן, צליל עולה ויורד חותך את האוויר יחד עם ריצה אל המקלט והדי יירוט שנשמעים באוויר, מסמנים שאפשר כבר לצאת מהממ"ד ולחזור לשיעורי הבית הנטושים על השולחן. ובתוך הבלגן פתאום שקט, והדים של שופר נשמעים,שופר?עכשיו? כשהטלויזיה משתתקת והרגשה מוזרה שעוברת בלבבות, וידיעה שנוחתת בלי להבין, הוא הגיע, עכשיו אחרי כמעט אלפיים שנה של ציפייה הוא פה, עומד לפני שמספיקים להבין עד הרגע שההבנה נוחתת, שהגאולה השלמה, כי אחרי כל-כך הרבה זמן שמחכים לה,הגיע הזמן, והיא פה.
אבל לא מתחרטת.
