גם הלשון לא משהו.. לא מצאתי תחליף, אז אל תתקעו על זה...

יש תיבות שלא פותחים-

כי יחד איתן נפתחות הדמעות.

יש כלים שעליהם לא מנגנים-

כי יחד איתם מתנגנות הבכיות.

יש אנשים שלא מותרים,

שמתעקשים שבפניהם תפתח,

אך מה לעשות, כשלא מכירים-

זה קשה כל כך...

הלב שלי אישי מידי

לא בפני כל אחד הוא נשפך.

אז אני

מתאפקת

ושותקת

ושופכת

הכל לדף.

איזה כיף זה לקבל תגובות כאלה!

כן, החילוק שלך לשורות יותר טוב.. שוב תודה

מפתחות של הלב

רציתי לתת לך אותי
להיות כל כולי רק שלך
עצמי, נפשי, נשמתי
לחזור אל רוחי שהלכה

כי הלכה רוחי אל גלות
גלות ארוכה עד כאב
מחכה שתרים משפלות
את גאון עוזה הדואב

כי אחרי זמן כה רב
אני, אליך סגורה
אלפיים שנים של שרב
נותרתי עניה, סוערה

בשלושה מפתחות נעולה
של לידה, גשמים ותחיה
אך עודני מחכה לגאולה
שתצילני, תוציאני משביה

רוצה רק אליך להפתח
להפתח בשלושה מפתחות
שאותי כבר אליך תיקח
וישובו אלי הכוחות

הכוחות שהיו רדומים
ונעורו עם גשם ראשון
וכך במפתח גשמים
חדלתי גם אני מלישון

כמהתי אליך א-לי הנכסף
שנחדש כקדם ימינו
שתפתח את ליבי במפתח נוסף
ויחדיו נחזה בילדינו

ונותר רק מפתח שלישי
כשאותי תגאל בשלמות
ומאז אקרא לך רק אישי
ואשכח את יגון היתמות

--------------------------------------

האמת, התלבטתי בין "מפתחות של הלב" ל-"מפתחות של גאולה"

בסוף נשארתי עם "הלב" כי זה מה שהרגיש לי נכון באותו רגע.

למי שלא הבינ/ה,

זה מבוסס על המדרש של שלושת המפתחות שנמצאים בידי רבש"ע,

מפתח של גשמים, מפתח של לידה ומפתח של תחיית המתים.

וחוץ מזה, הוא גם נשען על הקשר המיוחד שבין עם ישראל (כנסת ישראל, הרעיה) לרבש"ע (הדוד)

ועל פסוקים מהפטרות הנחמה של ספר דברים.

מי פתח את דלתות ההיכל

לעיני הקהל

השותק ומביט

ותבנית

נוף בראשית

ממרום עשרים אמה עומדות

עודן משקיפות

בנהי ובתחינה

והשכינה

הרי מבכה

נתגלו האחוזים זה בזאת

האח והאחות

הרעיה והדוד

ולכבוד

בא עת נדוד

מהיכן אמצא אבר כיונה

אעופה ואשכונה

בשבע הנחמות

שלאחר

שלוש קינות

נחמו נחמו עמי יאמר אדון

בשמחה וששון

פיתחו לי כמחט

וממעט

רב פתחת

לא למפתחות ולמנעולים

סוד שער השמיים

כי לדמעות עמו

אשר בנאדו

ישיב כבודו

בס"ד

היה לי כאב, היה געגוע.

היה לי לב, שנותר פצוע.

נעלתי אותו, החבאתי

שלא אישבר, שמרתי.

מפתח קטן בא וניסה

מפתח קטן בא ולא הרפה

מפתח שפתח לי את הלב,

מפתח שהעביר את הכאב.

למפתח הזה האפשרות לפתוח,

המפתח יכול לגרום לי לא לברוח.

והמפתח יכול גם לנעול,

יכול ללכת, ולחדול.

כל אחד מחזיק בידו מפתח

כל אחד יכול להיות נועל ופותח.

קופסת הלב היא דבר עדין

ולמפתח שבידינו כוח לחרוץ דין.

נפתח וננעל, נתקרב, ונרחק

אולי זה יקרה במהירות הבזק.

אך החיים ימשיכו, מפתחות יימצאו

וגם אם בטעות נעלנו

אולי עוד נמצא מפתחות ששוב יפתחו.

[לא יצא מי יודע מה, אבל כפרת עוונות ]

וממש התחברתי

תודה!

הלב שלי אינו מחסן.

הוא בכלל דירת שני חדרים.

לחדר אחד פתח כניסה

ומהחדר השני יציאה;

סודות, תהיות מחשבות,

כמיהות, חלומות, שאיפות-

כל אלה מסודרים בקומות,

בסלסילות נצרים נעימות.

הלב שלי אינו מחסן,

אך לא נפתח בפני כל בר מינן.

המפתחות אליו רבים ומגוונים,

הקשבה היא מפתח,

הכלה היא מפתח,

אהבה היא מפתח,

חיוך הוא מפתח,

את המפתחות הללו ועוד רבים-

יש לכל אחד בפנים.

והם אלה שעוזרים ללב שלי,

שלא יהא מחסן.

הנוף חלף משני צידיו במהירות מסחררת, גווניו מתחלפים ללא הרף. גורדי שחקים, הרים צחיחים, יערות ירוקים, מבנים נטושים. מדי פעם פגש פנים נשכחות, מאותם הימים בהם רק התחיל מסעו הפראי. עצר לרגע, התנשף, פלט 'שלום' קצר, והמשיך הלאה, תוהה כיצד הלה הגיע הנה, אם לא ראהו לצידו בכל שנות ריצתו.

כך שנה, ועוד אחת. והוא לא מפסיק לרוץ.

עד שיום אחד, ברגע של אפיסת כוחות, הוא ראה אותה מולו- את הדלת.

הגעתי. ה ג ע ת י.

ידיו רעדו ממאמץ והתרגשות, ומאן שהוא הופיעו טיפות מלוחות על לחייו, שוטפות את הכל. הוא הגיע. רק עוד מאמץ קטן.

בחשש מה שלח את ידו הרועדת אל הידית הקרה, מתמכר לתחושות שזו הפיחה בו. ולחץ.

והיא לא נפתחה.

סחרחורת תקפה אותו, והוא צנח במקומו, לא מצליח אפילו לבכות. עד לכאן הגיע, והדלת... הדלת נעולה. מראות מסעו המפרך חלפו בראשו, לועגים לו. והוא לא עמד בזה.

ילדון קטן עבר שם, מביט במחוסר ההכרה השוכב על יד הדלת שאיש עוד לא פיענח את סודה. בליטה קטנה בכיסו של ההוא קרצה לו, והוא התכופף, שולף מפתח קטן.

מבטו התמים נע מן האיש אל הדלת. בסקרנות של ילד ניגש אליה, נעץ את המפתח בחורו, ופתח אותה לרווחה.

המסר סמוי אבל כל כך חזק!

והפשטות הזו שהילד פתח את הדלת מוסיפה מלא ועושה הרבה, 

מהמם! ממש אהבתי!

ועשית את זה מדהים כהרגלך

וכתבתי קטע ואין לי כוח להעלות אותו לפה, מה לעשות?

תן לי מפתח

לחדרי הלב הסגורים

לחלונות העיניים העצומות

לסגור ליבך

וליפי עיניך

שסגורים ונעולים בפניי כרגע

תן לי מפתח

שיפתח לי 

אותך

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק