גם הלשון לא משהו.. לא מצאתי תחליף, אז אל תתקעו על זה...

יש תיבות שלא פותחים-

כי יחד איתן נפתחות הדמעות.

יש כלים שעליהם לא מנגנים-

כי יחד איתם מתנגנות הבכיות.

יש אנשים שלא מותרים,

שמתעקשים שבפניהם תפתח,

אך מה לעשות, כשלא מכירים-

זה קשה כל כך...

הלב שלי אישי מידי

לא בפני כל אחד הוא נשפך.

אז אני

מתאפקת

ושותקת

ושופכת

הכל לדף.

איזה כיף זה לקבל תגובות כאלה!

כן, החילוק שלך לשורות יותר טוב.. שוב תודה

מפתחות של הלב

רציתי לתת לך אותי
להיות כל כולי רק שלך
עצמי, נפשי, נשמתי
לחזור אל רוחי שהלכה

כי הלכה רוחי אל גלות
גלות ארוכה עד כאב
מחכה שתרים משפלות
את גאון עוזה הדואב

כי אחרי זמן כה רב
אני, אליך סגורה
אלפיים שנים של שרב
נותרתי עניה, סוערה

בשלושה מפתחות נעולה
של לידה, גשמים ותחיה
אך עודני מחכה לגאולה
שתצילני, תוציאני משביה

רוצה רק אליך להפתח
להפתח בשלושה מפתחות
שאותי כבר אליך תיקח
וישובו אלי הכוחות

הכוחות שהיו רדומים
ונעורו עם גשם ראשון
וכך במפתח גשמים
חדלתי גם אני מלישון

כמהתי אליך א-לי הנכסף
שנחדש כקדם ימינו
שתפתח את ליבי במפתח נוסף
ויחדיו נחזה בילדינו

ונותר רק מפתח שלישי
כשאותי תגאל בשלמות
ומאז אקרא לך רק אישי
ואשכח את יגון היתמות

--------------------------------------

האמת, התלבטתי בין "מפתחות של הלב" ל-"מפתחות של גאולה"

בסוף נשארתי עם "הלב" כי זה מה שהרגיש לי נכון באותו רגע.

למי שלא הבינ/ה,

זה מבוסס על המדרש של שלושת המפתחות שנמצאים בידי רבש"ע,

מפתח של גשמים, מפתח של לידה ומפתח של תחיית המתים.

וחוץ מזה, הוא גם נשען על הקשר המיוחד שבין עם ישראל (כנסת ישראל, הרעיה) לרבש"ע (הדוד)

ועל פסוקים מהפטרות הנחמה של ספר דברים.

מי פתח את דלתות ההיכל

לעיני הקהל

השותק ומביט

ותבנית

נוף בראשית

ממרום עשרים אמה עומדות

עודן משקיפות

בנהי ובתחינה

והשכינה

הרי מבכה

נתגלו האחוזים זה בזאת

האח והאחות

הרעיה והדוד

ולכבוד

בא עת נדוד

מהיכן אמצא אבר כיונה

אעופה ואשכונה

בשבע הנחמות

שלאחר

שלוש קינות

נחמו נחמו עמי יאמר אדון

בשמחה וששון

פיתחו לי כמחט

וממעט

רב פתחת

לא למפתחות ולמנעולים

סוד שער השמיים

כי לדמעות עמו

אשר בנאדו

ישיב כבודו

בס"ד

היה לי כאב, היה געגוע.

היה לי לב, שנותר פצוע.

נעלתי אותו, החבאתי

שלא אישבר, שמרתי.

מפתח קטן בא וניסה

מפתח קטן בא ולא הרפה

מפתח שפתח לי את הלב,

מפתח שהעביר את הכאב.

למפתח הזה האפשרות לפתוח,

המפתח יכול לגרום לי לא לברוח.

והמפתח יכול גם לנעול,

יכול ללכת, ולחדול.

כל אחד מחזיק בידו מפתח

כל אחד יכול להיות נועל ופותח.

קופסת הלב היא דבר עדין

ולמפתח שבידינו כוח לחרוץ דין.

נפתח וננעל, נתקרב, ונרחק

אולי זה יקרה במהירות הבזק.

אך החיים ימשיכו, מפתחות יימצאו

וגם אם בטעות נעלנו

אולי עוד נמצא מפתחות ששוב יפתחו.

[לא יצא מי יודע מה, אבל כפרת עוונות ]

וממש התחברתי

תודה!

הלב שלי אינו מחסן.

הוא בכלל דירת שני חדרים.

לחדר אחד פתח כניסה

ומהחדר השני יציאה;

סודות, תהיות מחשבות,

כמיהות, חלומות, שאיפות-

כל אלה מסודרים בקומות,

בסלסילות נצרים נעימות.

הלב שלי אינו מחסן,

אך לא נפתח בפני כל בר מינן.

המפתחות אליו רבים ומגוונים,

הקשבה היא מפתח,

הכלה היא מפתח,

אהבה היא מפתח,

חיוך הוא מפתח,

את המפתחות הללו ועוד רבים-

יש לכל אחד בפנים.

והם אלה שעוזרים ללב שלי,

שלא יהא מחסן.

הנוף חלף משני צידיו במהירות מסחררת, גווניו מתחלפים ללא הרף. גורדי שחקים, הרים צחיחים, יערות ירוקים, מבנים נטושים. מדי פעם פגש פנים נשכחות, מאותם הימים בהם רק התחיל מסעו הפראי. עצר לרגע, התנשף, פלט 'שלום' קצר, והמשיך הלאה, תוהה כיצד הלה הגיע הנה, אם לא ראהו לצידו בכל שנות ריצתו.

כך שנה, ועוד אחת. והוא לא מפסיק לרוץ.

עד שיום אחד, ברגע של אפיסת כוחות, הוא ראה אותה מולו- את הדלת.

הגעתי. ה ג ע ת י.

ידיו רעדו ממאמץ והתרגשות, ומאן שהוא הופיעו טיפות מלוחות על לחייו, שוטפות את הכל. הוא הגיע. רק עוד מאמץ קטן.

בחשש מה שלח את ידו הרועדת אל הידית הקרה, מתמכר לתחושות שזו הפיחה בו. ולחץ.

והיא לא נפתחה.

סחרחורת תקפה אותו, והוא צנח במקומו, לא מצליח אפילו לבכות. עד לכאן הגיע, והדלת... הדלת נעולה. מראות מסעו המפרך חלפו בראשו, לועגים לו. והוא לא עמד בזה.

ילדון קטן עבר שם, מביט במחוסר ההכרה השוכב על יד הדלת שאיש עוד לא פיענח את סודה. בליטה קטנה בכיסו של ההוא קרצה לו, והוא התכופף, שולף מפתח קטן.

מבטו התמים נע מן האיש אל הדלת. בסקרנות של ילד ניגש אליה, נעץ את המפתח בחורו, ופתח אותה לרווחה.

המסר סמוי אבל כל כך חזק!

והפשטות הזו שהילד פתח את הדלת מוסיפה מלא ועושה הרבה, 

מהמם! ממש אהבתי!

ועשית את זה מדהים כהרגלך

וכתבתי קטע ואין לי כוח להעלות אותו לפה, מה לעשות?

תן לי מפתח

לחדרי הלב הסגורים

לחלונות העיניים העצומות

לסגור ליבך

וליפי עיניך

שסגורים ונעולים בפניי כרגע

תן לי מפתח

שיפתח לי 

אותך

מהמםם, ממש, את כותבת מדהיםםם

השיר יפה.

הצבע הסגול הזכיר לי את הבדיחה המפורסמת על זה שהציעו לו סכולה לשידוך, והוא ענה "אבל אני אוצה ג'ינג'ית" 😉

(גם אם, כחתול זמני, אינני מזדהה לחתולין)

כתבת אותי!!

הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....

קיצור, כתבת ממש ממש יפה....

ויפה כתבת: אלוקים מושך את ראשך בכוח.....

אבל לא מעל הזוהמא. זו לא זוהמא. זו איזו נפילה

שכדאי לתהות על קנקנה וכשיוצאים לנשום,

לברר עם עצמך, למה ואיך ומה עושים וכו'....

האם אחרי נפילה כזו, החיים לא חזקים

יותר, שווים יותר, צבעוניים ונושמים

יותר, אם היא לא היתה מתרחשת?

ויש חברים לבקש הקשבה, הכלה,

וספרים מצחיקים (אפילו להחזיק

כאלה לעת כזאת...), ומוסיקה

אהובה ואם יש קצת כח, אפשר

לכתוב, אפשר לצייר, אפשר

לכייר (חושבת שזה יכול לעזור

יותר מלצייר), ויש לטייל

בטבע קצת, אם יש דבר

כזה בסביבה, ויש...

גלידה. ענקית. עם המון קצפת...

וחוצמזה, השם לא משקיע אם

משקיע את הראש באכזריות -

זה רק רמז, לבדוק מה קורה,

להכיר מה טוב לך, וגם,

כשאפשר, להבין ולעזור

לאחרים שעדיין עם

הראש למטה. מתחת לגלים

חונקים.

אז אולי, עם כל ההרגשה

הנוראית הזו (מוות, חוסר

משמעות נורא, ריקנות) -

יצא מזה עוד  טוב...?!

והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!

וחס וחלילה, לא להרים ידיים

ולהתייאש.

ואפשר ואפשר לאהוב... (לאה גולדברג)

רבי נחמן לא מרשה.

קל וחומר, הקב"ה!

כל כך נכון כתבת. כל כך נכון הסקת. אני עדיין שוכחת.

החרוזים מדויקים, הסיפור חמוד מאוד, קליל ופשוט כיף לקרוא אותו...

(לא יודעת איך הגעתי לפורום הזה אחרי שנים שלא נכנסתי אליו)

עליהן, הן עוד תבואנה....

עוד יחזור הניגון.....

אתה מזכיר לי חתול רחוב

כזה שקופץ כשמתקרבים אליו

כזה שלא צריך שישמרו עליו

כזה שמסרב לבטוח

גם לא בי

גם לא בי

תן לי ללטף אותך

את חצי האוזן שנותרה לך

מבטיחה שלא אפגע בך

אולי יום אחד תסכים

לבטוח בי

לבטוח בי

אטווה לך שירים שמחים

נחבוש יחדיו את הפצעים

נבכה הכל החוצה

אם תבטח בי

אם תבטח בי

רק אם תסכים

לבטוח בי

לבטוח בי.

היו ימים.

נושא השיר הוא אתה?

השירים שלך מלווים אותך לאורך זמן?

אתה מתנסה בסוגים נוספים של כתיבה יוצרת?

אני פחות טוב בפרוזה ועוד פחות בכתיבה ארוכה / המשכים, אבל היו לי כמה חיבורים טובים.

מעדיף שירה.

או "פחות אוהב"?

אתה כותב רק לפה או רק למגירה או משתף גם בפורומים אחרים?

קל לי יותר לבטא את עצמי בשירה ואני אוהב את התמציתיות שלה.

אבל כאמור, היו לי כמה קטעים בודדים שאינם שירה שכתבתי, שכן מצאו חן בעיניי.

בעבר שיתפתי ב־tale.co.il אך האתר נסגר.

יש לי כמה חיבורים פה ושם בוואטפד ובאתר החדש chapter.co.il, מעבר לזה לא.

אתה חושב שאתה מצליח לבטא את עצמך בתמציתיות של השירים שאתה כותב בצורה טובה גם לאחרים כמו לעצמך?

אתה משתף גם אנשים שמכירים אותך?

אני אוהב שירה עברית של דור האמצע (פוסט־אלתרמן כזה). נניח נתן זך, אברהם חלפי, זלדה, כאלה.

גם פיוטי אשכנז.

גם שירים יפניים מסוימים (בעיקר אינדי מלודי, לפעמים יש מילים מעניינות).

נראה לי שרוב ככל השירים שלי מובנים למדי. יש כמה אזוטריים. מדי פעם אני שואל את מר AI מה הוא חושב (עוזר לי לנתח ולרכז את המחשבות בדיעבד), ובדרך־כלל זה קולע.

אנשים לא כל־כך מכירים אותי.

יפה.

ואנשים שקוראים אותך להרגשתך יותר מכירים אותך?

אם כי, באופן כללי, איני מרגיש בנוח עם זה מכירים אותי.

במקור הייתי @אחו אבל העברתי את הפעילות לכאן.

לעזאזל אני מרגיש כמו פסיכולוג חחחח

פשוט פרשתי וכיוון שלא יכולתי להתחבר לאחו, חזרתי כחתול זמני.

תמשיך לכתוב ולשתף ולגלות דברים על עצמך

אולי אתה יודע משהו שאני לא

וואו, מהמם, כואב מאוד, נוגע, מחזק...

@נוגע, לא נוגע