זיק של תקווה
חורבן, כאב,
נשבר לנו הלב.
הדמעות נושרות,
כשבנות העיר נשבות.
העיניים נסגרות,
לא רוצות לראות זוועות.
והאם שבוכה,
עוד בן שלה נכבה.
והאש הכול שורפת,
משמידה ומגדפת.
אין כבר מי שיישאר,
כשמסביב הכול בוער.
ובין אבנים סדוקות,
שורש אוסף כוחות.
אט אט מגיח אל החוץ,
אף אחד לא חשב שיצוץ.
וחומות העיר פורחות,
לה' הן מחייכות.
ואומרות מילות תודה,
על העצב שנגדע.
והבנים עכשיו קמים,
סוחבים הם פטישים.
מלאכת קודש מתחילה,
מוסיפים עוד אבן בשבילה.
ופה נבנה לו בתפארת,
מקדש פאר עטור אדרת.
והחורבן והכאב,
נסו מן הלב.
