וזה כיף.

וזה מלמד אותך דברים.

כמו סבלנות, לעמוד בזמנים וכאלו

כן ירבו כמוך!

לצערי, גם הרבה אנשים שמדברים כמוך (ובכללם אני) מתקשים להפריד בין ה"זה חשוב, חינוך, שליחות" וכו', ובין הכיף, בונה, מעשיר... ההדרכה כבר מזמן הפכה למין סמל סטטוס שהרבה שואפים *אליו*, ולא למה שהדבר עצמו אומר.

שמעת את השיחה של רפי בן גינת? (משו כזה... נראלי טיפה המצאתי את השם משפחה) הוא העביר כמה פעמים בסמינריוני הדרכה... הוא מאד תוקף את כל מוסד ההדרכה. קשה לי כרגע לומר במסודר את מה שהוא אמר, ואת מה שאני חושבת על זה, אבל בגדול הוא ערער על הרלוונטיות של ההדרכה כמו שהיא נראית היום, ואני מאד מסכימה איתו.

(אז למה אני מדריכה? בגלל הכל: כי זה חשוב, משמעותי, כיף, בונה, מעשיר, נותן לעצמי ולאחרים, אני בבנ"ע מכיתה ד', שליחות, סמל סטטוס וכו' וכו'. הייתי מאד רוצה להגיד בכנות שהאידיאלים הם אלה שמובילים אותי וכל השאר רק נלווה לזה, אבל אני באמת חושבת שבלתי אפשרי להפריד ביניהם.)

לא נכנסים להדרכה בשביל הכיף או בשביל הסיכה.

הדרכה זה עבודה קשה, עבודה שדורשת השקעה ומאמץ.

זה אחריות עצומה. מדריך שנכנס רק בשביל הסטטוס של 'מדריך בבנ"ע' עדיף שלא ייכנס. חינוך זה לא משחק, זה דיני נפשות...

אני מאמינה שאדם שבוחר להדריך (או בכלל, לחנך) הוא אדם שאוהב, ומתוך האהבה הזאת הוא רוצה להעניק ולתת לאחרים, ולעזור להם לפתח ולהביא את עצמם למיצוי היכולות שקיימות בהם.

אדם מחנך כדי להשפיע טוב על אחרים, וב'אחרים' אני לא מתכוונת רק לתלמידים שלו.

ברור לכולם שמדריך שעובד עם שבט משנה משהו בחניכים, אבל הוא משנה משהו גם במשפחות של החניכים ובכיתות ובבתי הספר שלהם. הוא משפיע על מסלול החיים (עבודה, צבא וכו') שהחניך יבחר בו, וגם על הדרך שבה אותו חניך יגדל את הילדים שלו כשיגיע הזמן...

ממ.. ניסיתי לכתוב במילים שלי מה זה להדריך, אבל הגעתי למסקנה שאחרים מסבירים טוב ממני  אז ברשותך:

"אדם שבוחר לעסוק בחינוך הוא כנראה אדם מאמין.

אדם שמאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ולצעוד בדרכים חדשות.

אדם שאינו מרפה, גם כאשר האמונה והחלום נקברים תחת אבק השגרה והיום- יום,

גם כאשר הזיעה הניגרת ממליחה את העיניים וקשה לראות את הדרך"

"פגשתי מאות תלמידים, אולי אף יותר ממאות. מעולם לא פגשתי תלמיד שביקש, בטרם נתחיל
לעבוד יחד, שאציג בפניו את הדיפלומה שלי או את גיליון הציונים שלי או מכתבי המלצה עלי. כל אלה
הם צרכים של בירוקרטיה מאובנת בלבד.

פגשתי רק תלמידים שמביטים עמוק לתוך עיני, שממששים את ליבי ומבקשים לראות ולהרגיש אם
עומד מולם אדם מורה מוסמך או לא שאכפת לו מהם, שיהיה איתם ובשבילם במובן הכי עמוק – -
שהדעת האנושית משגת.

עבודה מתישה היא עבודתו של איש החינוך ויש שהיא שוחקת ומעייפת. אך בכל יום במהלך חמש
השנים האחרונות גילינו יחד כי גם בעיניים טרוטות יכולה לבעור אש.

אברהם יהושע השל כתב ש"אישיותו של המורה היא היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט -
שלא ישכחו לעולם." (מתוך "אלוהים מאמין באדם", עמ' 152)

להיות איש חינוך משמעו להיות למען התלמיד; משמעו לפתוח את הלב כדי שהתלמידים יסדקו בו
ויטלטלו אותו; משמעו לכרות אוזן ולפקוח עין כל העת מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע
ולראות דבר חדש, נכונות להפוך לדבר חדש, למישהו אחר.

אל לנו לבקש מאחרים התלמידים לעשות דרך בעוד אנו עומדים במקום. לעמוד במקום משמעו – –
לעמוד מנגד. איש חינוך ממלא את ייעודו רק במקום שבו הוא מיטלטל יחד עם תלמידיו ,מתגלה יחד
עמם בחולשותיו ובכוחותיו, צומח יחד עמם"

חילי טרופר

על הפסוק המופיע בפרשתנו (במדבר יט) "זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא..." המציין דין הלכתי בדיני טומאת אדם וכלים והנקרא דין אוהל, דרש ריש לקיש בגמרא (ברכות סג ב) "מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'..." 
ויש לשאול למה התכוון ריש לקיש בהדרכתו שעלינו 'למות' על דברי תורה, הרי ברור שאם הדברים כפשוטם אז כיצד עלינו לגלות 'מיתה' זו בחיינו המעשיים?! תשובות שונות ניתנו לשאלה זו ואחת מהן היא תשובתו העקרונית של הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב, עמ' 390):

"כשם שבקיבוץ הנצרך ליישובו של עולם, התכלית של ההנהגה הקיבוצית היא שיחיו בני אדם יושבי הארץ חיים ממוצעים מסודרים. אמנם כדי שהכלל יגיע לחיים אמצעיים, צריכים אנשים יחידים, עומדים על משמרת עבודת הכלל, להתנדב בעבודה רבה יוצאת חוץ לגבול האמצעי, כעבודת אנשי החיל (הצבא) שלפעמים ינדדו שינה מעיניהם ויעמדו הכן על המשמר שעות רבות יותר מהערך הראוי לחיים ממוצעים. והם מקבלים באהבה את העול הזה, אם בעלי נפש הם ושמחים בעבודתם, באשר יודעים הם, כי רק בהתנדבם הם להעמיד את מצב חייהם במצב יוצא מגבול הסבל הממוצע, יצלחו את בני אומתם בחיים הממוצעים... אם אנשי החייל ישובו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע אז תהיה המדינה אבודה ולא תשיג גם אורחות חיים ממוצעים, כי חמס ושוד יתרבה בה וידי צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה".

הסבר: כל חברה, כל קבוצת אנשים, שואפת לחיות חיים ממוצעים נורמליים בכל תחומי החיים - הכלכליים, החברתיים, הבטחוניים, ההשכלתיים וכו'. אך על מנת להגיע למצב נורמלי זה צריכה כל מדינה אנשים המוכנים לחיות 'חיי קצה' - מעבר לאמצע מבחינת ההשקעה, המאמצים, הזמן וכו' כדי שהחברה כולה תחיה באמצע. בכל קהילה ישנן ועדות שבהן נמצאים אנשים המוכנים לעבוד קשה יותר מהאדם הרגיל בדאגתם לביטחון, לחינוך, לקליטה וכו'. אם ח"ו לא יהיו בחברה אנשי 'קצה' לא רק שהיא לא תצליח לעלות ולהתפתח אלא לא תוכל להתקיים בחיי אמצע נורמליים ולאט לאט תתפורר ותתפרק. זאת ועוד, לא רק ש'אנשי הקצה' אינם מקטרים ואינם מתוסכלים על היותם כאלה, אלא הם שמחים בעבודתם ובתפקידם, ורואים זאת כזכות גדולה שנפלה בחלקם. זו ה'מיתה' שעליה דיבר ר"ל. כל חברה צריכה להוציא מתוכה אנשים בעלי אחריות ויוזמה, אנשים אידיאליסטיים הדואגים באמת לטובת הכלל גם עד כדי 'מיתה'. כלומר, הם מתמסרים לתפקידם על חשבון נוחות, פרטיות וצרכים אישיים.
אוי לה לחברה שאין בתוכה מי שמוכן לקחת אחריות בשביל מימוש ערכיה ואידיאליה. החברה הישראלית היום צריכה הרבה 'אנשי קצה' בתחומים רבים, בבתי מדרש, בהתיישבות, בחינוך, בצבא, בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת, בגידול משפחות גדולות ועוד ועוד, וכל זה מתוך חיים של תורה אמתית ושלמה, וכך ורק כך נזכה לחיי אמצע תקינים ונורמליים בכל תחומי החיים המעשיים והרוחניים. 

הטובים לקצה!

(הרב ערן טמיר)

...."הקושי נובע מאי הבנה אמיתי של מהו חינוך ובילבול בין חינוך לאילוף וכפיה. חינוך ביהדות (ובכלל...) הוא הוצאה מהכוח לפועל. עניינו של החינוך הוא לעזור לילד לגלות את הכוחות הגלומים בטבעו, לא להכניס בו אישיות שהיא זרה לו, או להטביע בו תכונות שאין בו. פעולות כאלה הן אילוף ולא חינוך, ופעולת האילוף מתאימה לבע"ח, לא לילדים... בחינוך אין מטביעים תכונות זרות, אלא עוזרים לילד להיות מה שהוא בטבעו.

זאת כמובן כשאנו יוצאים מתוך הנחה שהילד ביסודו הוא טוב..."

הרב אבינר\החינוך הטבעי

...."כי החינוך לא צווי לבד הוא, שמצווה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הציווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הציווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו , כדי לחנכו בדרך ד'. כי את תיבת חנוך מפרש רש"י ז"ל (בדברים כ' ,ה') על הפסוק בנה בית ולא חנכו, חנוך לשון התחלה, עכלה"ק.ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קט"ז ע"א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין ל"ב ,ע"א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י"ד, י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וז"ל חניכיו וכו' שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית עכ"ל.

אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל לשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י התחלת וכו' שהוא עתיד לעמוד בה, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תיבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכוח אל הפועל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מוכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מוכשר.

וכשנאמרה תיבה זו על חינוך הבנים, אז הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה.וכיוון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והי' ליהודי נאמן עובד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצווה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצווה והמתרגל יעשה כמצוותו, גם כשיגדל ויהי' ברשות עצמו. ועל אשר בו בהעלם תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה..."

(מההקדמה ל'חובת התלמידים'. ממליצה מאוד לקרוא את כולה)

הקטעים האלה חיוניים לדעתי להבנת משמעות תפקיד המדריך... מקווה שיהיה לך כוח לקרוא

וכאלו.

לוידעת מה איתך, אני בקושי הולכת להתנדבויות.

אבל כן, ההדרכה נותנת לי יותר ממה שאני נותנת.

וסליחה, בזמן האחרון כנראה יש לי משבר מההדרכה

אפילו עזבתי פעם לאיזה שבת 
אבל התגעגעתי וחזרתי מיד

ואני לא כמוך שאני אומרת די ובאה אח"כ

זה סיוט!

בנטיעות וכזה נראה לי שכן

במחנה יש משהו נפרד

לאיזה גיל, איזה חלק שקשור לתפילה?

כיתה ד..

על החשיבות של להתפלל מנחה בסניף..

אצלנו אחרי המפקד כל שבט מתפלל לבד והרבה חניכות לא ככ שותפות במקרה הטוב יושבות בשקט במקרה הרע גם מדברות ואז יוצא שמי שמתפללת כביכול מפסידה כי היא לא בענינים.

רוצה פעולה מפוצצת כזאתי על תפילה ולמה חשוב שיגרה אותם להתפלל..

חלק ממערך בת מצוה

באמת להעביר להם את ההרגשה שתפילה זה לא עול, זה לא עוד משימה מעיקה שצריך לסמן עליה וי.. 

להלן מערך שיעור של חצי שעה בנושא תפילה, המיועד לנוער דתי בכיתה ו' ומחולק לשלושה חלקים של 10 דקות כל אחד. המערך מותאם לגיל ולרקע הדתי של התלמידים, תוך שימוש בשפה פשוטה ופעילויות קצרות וממוקדות:

חלק ראשון: פתיחה והיכרות עם הנושא (10 דקות)

מטרה: לעורר עניין ולחבר את התלמידים לנושא התפילה.  

דקה 1-2: שאלה פותחת  

שאל את התלמידים: "מה אתם מרגישים כשאתם מתפללים? משהו מיוחד או אולי משהו שקשה לכם בזה?"  

תן ל-2-3 תלמידים לשתף בקצרה (30 שניות לכל אחד).

דקה 3-5: סיפור קצר  

ספר סיפור קצר על חנה מהתנ"ך (שמואל א', פרק א'): "חנה התפללה בלב שלם לבקש בן, והתפילה שלה הייתה כל כך חזקה שהיא ממש דיברה עם ה' כמו עם חבר."  

שאל: "מה אתם חושבים שהפך את התפילה שלה למיוחדת?"

דקה 6-10: דיון קצר  

שאל: "למה לדעתכם חשוב להתפלל? מה זה נותן לנו?"  

עודד תשובות כמו: קשר עם ה', שקט בלב, תחושת תמיכה.

חלק שני: הבנת התפילה דרך פעילות (10 דקות)

מטרה: להמחיש את המשמעות של התפילה בצורה חווייתית.  

דקה 1-2: הסבר קצר  

אמור בצורה פשוטה: "תפילה היא כמו שיחה עם ה'. לפעמים אנחנו מבקשים, לפעמים מודים, ולפעמים סתם רוצים להרגיש קרובים."

דקה 3-8: פעילות קבוצתית  

חלק את הכיתה ל-3 קבוצות קטנות.  

תן לכל קבוצה משימה:  

קבוצה 1: כתבו 3 דברים שהייתם מבקשים בתפילה.  

קבוצה 2: כתבו 3 דברים שהייתם מודים עליהם.  

קבוצה 3: כתבו 3 דברים שמרגישים לכם קרובים ללב בתפילה (למשל: שיר, מילה או רגע).

כל קבוצה מקבלת דף ועט, ויש להם 5 דקות לעבוד יחד.

דקה 9-10: שיתוף מהיר  

נציג מכל קבוצה משתף בקצרה (30 שניות לקבוצה).

חלק שלישי: סיכום וחיבור אישי (10 דקות)

מטרה: לעזור לתלמידים לקחת את הנושא איתם ליום-יום.  

דקה 1-3: דבר תורה קצר  

אמור: "בתפילה אנחנו לא רק מדברים, אלא גם מקשיבים. כמו שכתוב בתהילים 'קרבת אלוקים לי טוב' – כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקרבים לה'."

דקה 4-7: פעילות אישית  

תן לכל תלמיד דף קטן וכתוב עליו: "כתבו משפט אחד שהייתם רוצים להגיד לה' בתפילה שלכם היום."  

תן להם 2-3 דקות לכתוב בשקט.

דקה 8-10: סיום מעודד  

אמור: "כל תפילה חשובה, גם אם היא קצרה או פשוטה. נסו השבוע להתפלל משהו קטן מהלב שלכם."  

סיים בשאלה: "מי רוצה לשתף את המשפט שלו?" (רשות, לא חובה).

הערות למנחה:

שמור על אווירה קלילה ומכבדת.  

התאם את הקצב לפי התגובות של התלמידים – אם חלק אחד מתארך, קצר את הבא.  

הבא דף ועטים לפעילויות.

אם זה בשבת קודש תעביר בעל פה.

בהצלחה!

מחפשת יותר פעולה עם משחקים שבסוף מתקשרים לענין התפילה פחות דיונים ושאלות

מנסיון כל הדיונים וכו לא ככ פועל הם צריכות לזוז חח

אני ממש מסכימה איתך..

לאיזה כיתה?

בסוף עכשיו לא כ"כ מרגישים את זה אבל אם זה ימשך זה יגיע למצב שהיה לפני כן שלא דיברנו המדריכות מלבד מי מכינה את הפעולה. מצב שבטוח לא רוצות להגיע אליו. אף אחת.