אז המתוק כבר בן שלושה חודשים, אבל רוצה לשתף את התהליך המדהים.
ההריון הראשון שלי, כולם שמחים ונרגשים אפילו שזה לא האחיין הראשון.
במהלך ההריון היו לי בצקות כבר מחודש חמישי, והרגשתי מותשת פיזית. אנשים לא האמינו שאני בהריון כי בקושי עליתי במשקל. אולי 4-5 ק"ג.
בשבוע 37+2 הלכתי לבדיקת הערכת משקל על דעת עצמי, והרופא שלך לאולטרסאונד, ושאל אותי פעמיים לאחר הבדיקה את בטוחה שזה השבוע שלך? העובר היה קטן ומתאים לשבוע 33.
הרגשתי לחוצה. הוא אמר לי אני מפנה אותך למיון, לזירוז. יש לך ילד iugr. פעם ראשונה שאני שומעת מושג כזה. לא מבינה מה קורה, בלחץ פתאום שהתינוק יצא אולי אפילו מחר..
מתקשרת לבעלי ומספרת לו, הוא מרגיע ובקשר איתי עד שהולכים למיון. עושים בדיקה ומוניטור, וממליצים ליילד עד שבוע 38, כי כל יום נוסף עלול להזיק להתפתחות העובר. הרופאה אמרה לי להגיע עוד שלושה ימים, לאולטרסאונד, ולהיות מוכנה נפשית ופיזית לאשפוז על מנת ללדת.
שלושת הימים הללו היו מורכבים. בעלי ואני לא רצינו להלחיץ את המשפחה, לא ידענו כיצד להתמודד עם הלידה שלא תתפתח באופן טבעי, ופתאום כל התוכניות השתנו. לאחר יום של הלם, החלטנו לשנות גישה ולשמוח. הלכנו לקבר רחל, התפללנו והרגשנו שהכל לטובה ושאין מה לדאוג. אח"כ הלכנו למסעדה טיילנו, והאמנו באמונה שלמה שמה שה' עושה הכל לטובה.
ביום חמישי הגענו לביה"ח, עשיתי בדיקות, ואמרו לנו שאני נשארת לאשפוז, וכאשר יתפנה מקום בחדר לידה הם יורידו אותי.
אנחנו מודיעים למשפחה שאני נשארת למעקב, כי אני חלשה וקצת לא מרגישה טוב.
עולים למחלקה, קצת נחים, והאחות מגיעה ואומרת שכנראה לא ארד לחדר לידה כי יש ניתוחי חירום ועומס.
יום שישי הגיע, מחכים לביקור רופאים, ומחכים... הרופא לא מגיע, האחות מצטערת ואומרת שיגיע יותר מאוחר, כי גם היום היו ניתוחי חירום ויש עומס מטורף בחדרי לידה. וכנראה גם היום לא אלד.
זה אומר שאני עדיין צריכה להיות מאושפזת.. ועוד בשישי שבת.. הייתי כבר מתוסכלת ועצובה. לא היה לי כוח לכלום.
בעלי ניסה לעודד, ואז הגיע הרופא, בשעה 14:00 בצהריים. אמר שעדיין צריך להיות באשפוז, למעקב ולא לוקחים סיכון אם להשתחרר שישי שבת ולחזור במוצ"ש. צריך להישאר כי אני בעדיפות ראשונה לרדת לחדר לידה. אך גם היום (יום שישי) זה לא יהיה.
בעלי ואני מתעודדים לפחות שכל יום נוסף בבטן זה טוב לעובר. בעלי הולך להביא אוכל לשבת מאמא שלי, שפינקה ובישלה לנו את כל הדברים שאנחנו אוהבים.
יום שבת בבוקר, אני אומרת לבעלי שיתפלל בחדר ולא ירד לביה"כ, כי אני רוצה שהוא יהיה נוכח בביקור רופאים. הוא נשאר איתי. והרופאים הגיעו בביקור בוקר, ואמרו לי "היום את יולדת". אמרתי להם בהומור: אז לנוח טוב טוב, שיהיה כוחות כי יותר לא אוכל לנוח מתי שארצה?
הזמן עובר. מנסה לנוח, כואב לי הגב. לא נוח לי בשום תנוחה. והזמן עובר. בשעה 17:00 אני מתחילה לבכות פתאום, שאין לי כבר כוח. סתם אני נשארת פה בביה"ח, ואחרי 5 דקות נכנסת האחות עם התיק הרפואי, ואומרת לנו לרדת לחדר לידה. מחכים לנו.
ואז אני מתפרצת בצחוק, מרגישה את הלחץ יורד, ואני מתחילה להתרגש. אני הולכת לראות את התינוק שלנו!
בשעה 18:00 יורדים לחדר לידה בכיסא גלגלים, מכניסים אותי לחדר זירוז. עושים לי בדיקה, ואנחנו בהלם לגלות שאני בפתיחה 3 עם מחיקה 80. לא הרגשתי כלום. מתלבטים אם להביא לי זירוז, ומה להביא. ומחליטים להביא פיטוצין.
אחרי שעתיים, רואים שיש צירים, אך הדופק של העובר יורד, ומחליטים להפסיק עם הפיטוצין. שזה לא טוב ומסוכן. ואני מחוברת למוניטור כל הזמן.
אמא ואחריות שלי מגיעות לבקר. מריצים קצת צחוקים, עד שהרגשתי שאני עייפה ורוצה קצת שקצת. הם הולכים ועושים הימור עד איזה שעה אני אלד..
אחרי שהם הלכו, נחתי קצת,
ובשעה 24:00 עשו לי שוב בדיקה פתיחה 3 וחצי. אני עדיין בחדר זירוז. מתחילה להרגיש כאבים, אך נושמת כפי שתירגלתי בחודשים האחרונים.
בשעה 3:00 לפנות בוקר שוב בדיקה, ומחליטים להכניס אותי לחדר לידה. הולכים כמה מטרים, נכנסים לחדר, ומחליטים להיות קצת על הכדור הפיזיו. בעלי אומר לי כל פעם: הינה המוניטור מראה שמגיע ציר, לנשום. וככה העברנו את הזמן, עד שכבר התעייפתי ועליתי למיטה, המיילדת הייתה מקסימה, וכל הצוות. בשעה 4:00 נבקעים לי המים פתאום, ואני מתחילה להרגיש כאבים איומים. אני מבקשת עכשיו אפידורל, והמיילדת אומרת לי שאני כבר בפתיחה מלאה. אני אומרת לה, אין מצב. אני חייבת לשירותים עכשיו, שתנתק אותי מהמוניטור. היא אומרת לי את בפתיחה מלאה.
כואב לי, ובעלי מזכיר לי לנשום. זה עוזר. המיילדת אומרת לי ללחוץ, וקשה לי. הרגשתי שאני מתה. פתאום אני שומעת שאומרים לקרוא מהר לרופא ילדים ולרופא. הדופק של העובר ירד. מחליטים לעשות וואקום.
אני עדיין כואבת, ואומרים לי ללחוץ. ניסו 3 פעמים ופתאום אני כבר לא מרגישה כאב. מניחים את הקטן על הבטן שלי, ואני לא שומעת כלום. כולם מטפלים בו ואני צועקת :מה קרה? הוא מת? הרופאים אומרים: חס וחלילה. ואומרים מהר לנתק את השיליה. ופתאום אני שומעת בכי חלוש, ולוקחים את התינוק לבדיקה בצד. אני ובעלי בוכים. השעה 4:40 בדיוק. לאחר כמה דקות ארוכות כמו נצח, מראים לי את הבן שלי, אני מחזיקה אותו. ואומרים לנו שלוקחים אותו לבדיקות. אני אומרת לבעלי שילך איתו ואני אסתדר פה.
ההרגשה היא עצומה ומדהימה! זכינו לבן מתוק במשקל 2.050 ק"ג.
הברית נערכה בגיל 3 שבועות, והיום הוא בן 3 חודשים, עולה בקצב יפה במשקל, עם כפלים בצוואר וחיוך שממלא את הנשמה והלב!
הודו לה' כי טוב!
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)