אשתי מעונינת להפסיק להניק וזה מבאס אותי.

איך גורמים לה להרגיש טוב עם זה?

סתם. אמצע הלילה: תגיעו לאמצע איכשהוא.

למה את מעונינת להפסיק? אולי הסיבה מבאסת אותו?

א. 9 חודשים

ב. כי מטרנה זה הרבה פחות בריא

ג. הקטע של "אסורים" דווקא בסדר, כי הייתי שמחה לעוד הריון בקרוב

ד. מעוניינת להפסיק כי די נמאס לי... בא לי להמשיך פעם ביום אבל לא מעבר...

ה. הוא "משלים" עם זה, אבל אני רוצה שישמח בזה. אין פה ריב או ויכוח. אין אמצע להגיע אליו.

תודה

אין טעם להתווכח איתו עכשיו. אבל אחרי שתפסיקי - תשתפי אותו בהאכלה, אולי הוא דווקא יהיה מרוצה ויצא נשכר מזה.

ה6 חודשים הראשונים הם המשמעותיים בריאותית. אח"כ זה נראה לי יותר עניין של אופי של האמא והתינוק. 

איזה חמוד ורגיש...

ונמאס לה או תחליף חלב ואמא שמחה? מה לעשות, אין מושלם בחיים וצריך להתפשר על משהו ולעשות סדר עדיפות, עם כל הכבוד לבעלך-שיניק הוא ורק אז יצליח להבין את תחושותייך.אם תיטיבי להסביר לו-יבין.שתפי אותו. לא צריך להתאבד על זה. נכון שתחליף חלב אינו כמו חלב אם אך אינו "זבל" כלל וכלל.

הייתי מתמקדת בד' וה' שלך.

כלומר להסביר עד כמה נמאס, ואת הקשיים שנובעים מזה.

פחות יכולת תמרון בחוץ, כאבים אם ישנם, קושי בלילות אם קיים. התלות בך.

בכל זאת את רוצה להמשיך ולהעניק, אבל פחות.

גיל תשעה חודשים זה גם גיל שעוברים בו בהדרגה למוצקים, לא צריך לעבור בהכרח למטרנה! תלוי כמה סבלנות וכוח יש לך, ואיך הילד/ה עם המוצקים.

הרי בגיל שנה אפשר חופשי להפסיק עם הנקהו ותחליפים לגמרי. (אם הילד אוכל טוב מוצקים) אז זה כבר לא רחוק כ"כ.

ובהתחשב בקושי, אני מקווה שהוא ישמח על מה שכן השגת. את התשעה חודשים שהיו. את מה שתחליטי להמשיך, אם בכלל.

ואם שאבת ויש עוד במקפיא, שמעתי שכדאי לפרוש את זה.

על שאיבות אני אישית לא ממליצה. עושה את זה בלית ברירה. אבל לא קל לי להגיד להכניס את זה למאזן, לדעתי זה קשה בהרבה מהנקה. (קראתי תגובה שמציעה לשאוב. הציק לי)

וטובת הילד זה שהוא מרגיש רצוי ושטוב איתו. אם את כבר לא מעבירה את התחושה הזאת, זה בטח לא נעים לילד.

שמה לו ביס באצבע, בדיוק איפה שמתחילה הציפורן. ואז אמרתי לו "עכשיו תדמיין שזה בפטמה והיא מושכת" ...

נראה לי שעכשיו הוא קלט מה עובר עליי בשבועיים האחרונים...ב"ה שיש לה שיניים

הבעיה שלי היא שאני בעצמי כ"כ לא שלימה עם מטרנה. מצד שני - באמת כשאני מורידה מההנקות אז גם אפשר להרדים אותה עם מנה גדולה יותר ואז כולנו ישנים טוב יותר וכולנו שמחים יותר.

תודה על העזרה.

זה לא פשוט כ"כ לשאוב.

יש כאלה שזה לא מצליח להן בכלל

יש כאלה שנפצעות

יש כאלה שכואב להן (כולן?)

לא פשוט למצוא משאבה מתאימה

ולהתמיד... בכלל לא קל.

לא פיתרון שנכון לשלוף כאילו כלום. ביחוד כשהילד כבר בן תשעה חודשים.

גם שאיבות לא פותרות את הבעיה אלא רק מחריפות אותה (תנסה ליצור ואקום על פצע מדמם..)

זה החיסרון של תינוקות שמגדלים מהר שיניים.

ויועצות הנקה לא תומכות בגיל הזה. (מניסיון שלי התקשרתי ל3 מומלצות מתוכן אחת נחשבת ממש מומחית עולמית ומעודדת הנקה עד גילאים יותר גדולים ממך ולכן גם יקרה מאוד- כולן בטלפון אמרו שבגיל הזה עם בעיות של שיניים לא כדאי להתעקש ושאם אני רוצה בכ"ז אבוא לפגישה והן ינסו לעזור אבל לדעתן חבל על הכסף לפגישה)

אתה יודע על מה אתה מדבר?

שבוע- שבועיים לא להניק ולא לשאוב?

6-8 שעות זה כבר פיצוץ. 

אתה מוזמן לשאול את אמא שלך ולהחכים אותנו איך אפשר לשרוד ולשמר את החלב בלי לחטוף דלקות רציניות.

ולגבי ליגת לה לצ'ה- התייעצתי עם 2 יועצות הנקה של הארגון והן אמרו לי שבגיל הזה אין מה לעשות. (הבן שלי היה 10 חוד' עם אותה בעיה של נשיכות ופצעים)

אגב, תמסור לאמא שלך תודה על ההוגנות והשם הטוב שזה מקנה ליועצות הנקה שלא גובות מאות שקלים כדי לומר בפגישה שאין מה לעשות אלא אומרות זאת כבר בטלפון.

אגב, בנוגע לטיפים שאין בהם ניסיון אישי אמנם יכול להיות שזאת תהיה הברקה מועילה אבל יכול להיות שלא. ולשדר כאילו יש פתרון שעם קצת מאמץ הכל יבוא על מקומו בשלום- זה לא הוגן.

בכל אופן, תודה על הנכונות לעזור.

נראה לי לא שייך להצביע על זה שאמא שבוחרת לא להניק את הילד שלה מהסיבות האישיות שלה, בוחרת בכוונה לא לעשות את המאמץ הנדרש לגידול הילד שלה.

לדעתי, זו הגזמה. תינוקות יכולים לגדול יפה מאוד גם עם מטרנה וסימילאק. ברור שחלב אם הוא הדבר הטוב ביותר לתינוק, אבל הוא לא הדבר הטוב היחיד. יש עוד פתרונות אפשריים.

אם אמא בוחרת להפסיק להניק, ראוי יותר לכבד אותה ואת הבחירה שלה, מאשר את התינוק. לא גזלו ממנו אוכל והחליטו להרעיב אותו עכשיו. בסך הכל החליטו לשנות את הרכב התזונה שלו. אם אין לזה השפעה גופנית שלילית עליו, ויש לזה יתרונות עבור האמא (חוסר שחיקה, צבירת כוחות וחשק להניק בעתיד וכו'), מה כ"כ נורא בזה?

לא שייך להתייחס לאמא שמחליטה להפסיק הנקה, או לא להניק בכלל, כאמא שלא משקיעה בילד שלה.

נכון שאמך יועצת הנקה בכירה מאוד, ושינקת עד גיל מבוגר יחסית. בתור גבר, זה עדיין לא גורם לך להבין מה זה להניק בעצמך. פשוט ככה. פשוט צריך להביא בחשבון שיש דברים של בני המין השני שא"א להבין אותם לגמרי כי לא חווינו אותם בעצמנו (ואולי גם לא ראוי להתעמק בהם יותר מדי ולחוות דעה ושיפוט על אופן ההתנהלות של בני המין השני בהם).

באשר למה שכתבת כאן, לפני כמה תגובות-

"בקשר לנשים שנתקלות בבעיות, הסתבכויות וקושי עם הנקה ושאיבה, אז מספר לא קטן מהן פשוט לא יודעות מה לעשות ואיך לעשות את זה נכון. במקרה כזה יש מדריכות הנקה, ובדרך כלל כשמקשיבים למדריכת ההנקה, אז העניינים מסתדרים. יש נשים שבאמת יש להן או לתינוק בעיה שהיא שמקשה מדי, אבל יש גם נשים שגאות מדי מכדי להודות שהן לא יודעות וצריכות עזרה, אז הן בוחרות, לתרץ שזה פשוט קשה מדי ושאין מה לעשות ושככה זה המצב, ופשוט מוותרות."

יכול להיות שהידע שלך מבוסס על הידע והניסיון רב השנים של אמך. אני לא רוצה או מתכוונת בכלל לזלזל בזה. ועם זאת, מדובר בהכללה גדולה. יכולות להיות עוד הרבה נשים שהן לא גאות מדי, אבל פשוט אין להן את האפשרות להניק. למה? ככה. אלו מגבלות הגוף שלהן, וזהו. כמה נשים כאלו יש? רק אלוקים יודע. פשוט צורמת לי ההרגשה מדבריך (ואולי אני טועה), שאתה מבין יותר טוב שהן בוחרות בדרך הקלה, לתרץ שההנקה קשה ולא להניק.

ומי אתה שתשפוט? מי אמר שיתרונותיו של חלב אם מצדיקים או מתירים ביקורת כלפי ציבור נשים שבוחר לא להניק? למה א"א פשוט לכבד את בחירתן?

ואחרי הכל- סליחה אם פגעתי או הייתי חריפה מדי. הרגשתי צורך לומר את הדברים, ואולי לא עשיתי את זה בעדינות הנדרשת, אז סליחה מראש.

אני מתפלאה שלא קיבלת תשובה מניחה את הדעת ופתרון לבעיה.

יתכן שהתשובה שקיבלת מבוססת על הנסיון של מדריכות ההנקה שאומר שלרוב הנשים אין הנחישות הדרושה כדי להתמיד בהנקה גם בשלבים הקשים הללו של בקיעה וצמיחה של השיניים.

ואנחנו עברנו אני חושבת כל קושי אפשרי שיכול לעלות במהלך הנקה ובכל זאת מניקים (פרויקט משפחתי ללא ספק) עד גיל שלוש/ שלוש וחצי.

וזה בלי להיכנס לדיון שפתחה השואלת. זה באמת כל כך אישי ותלוי בנסיבות האישיות והמשפחתיות.

תסלחי לי, אבל עם כל הכבוד על כך שחשוב לו שהילדה תאכל את הכי טוב שבעולם, הנקה זה דבר שבין אמא לתינוק ולא של אף אחד אחר.

9 חודשי הנקה זה מעולה! את החלק החשוב כבר נתת לה.

תעשי מה שאת רואה לנכון שמתאים לך ולתינוקת.

הגישה שלה לא כמו שלך, למזלה - והיא רוצה שבעלה ישמח עם זה. כל הכבוד לה. אם מישהי "עצבנית" על משהו, שלא תוציא את זה על הסתה של אשה בבעלה וההיפך.

יש משפחות, ששם גם דברים כאלה זה "שותפות", ואין להם כל צורך להגיע ל"מה שטוב לך ואל תשאלי".. למזלם.

ויש להניח שגם בעלה מבין שכשחושבים על הנושא הזה, היא איננה "מכונה" של הנקה. אבל מביע דעתו במה שנוגע לילד של שניהם, שבאופן טבעי משימת הזנתו הבסיסית, הקב"ה נתן לאמא.

[אגב, אפשר לראות. היתה כאן עוד אשה שכתבה שפעם ראשונה היא ושמעת על בעל שמעורב כך בהנקה. אבל מה היתה המסקנה שלה? "איזה חמוד ורגיש".. אז כנראה זה לא ענין "אובייקטיבי", אלא בחירה של מבט]

מי שמחפש להאיר זוית שלילית (כמוך למשל) תמיד ימצא את זה בכל תשובה אפשרית.

בבקשה, אל תגיב לתשובות שלי יותר.

אתה במילא מפרש אותם כראות עינך, ולרוב בצורה לא נכונה.

תודה

את הזוית השלילית במה שהיא תיארה, את חיפשת ("כרגיל" כתבת? אולי אכן...), והסתת אשה בבעלה בגלל עניינים שלך ("זה הגוף שלך ואת לא צריכה להסביר או לקבל את אישורו"... "בין אמא לתינוק ולא של אף אחד אחר" וכו' - סגנון של צורת הסתכלות מעוותת על בעל-ואשה, שרואים שהשואלת אינה שם כלל. צריך "לפרש ולהאיר זוית שלילית" כדי לראות את זה?!... לא יאומן. ואם באמת לא הרגשת מה הבעיה לכתוב כך לאשה ביחס לבעלה, אולי זו עצמה הבעיה היותר-גדולה. אל תתלי את זה באחרים ש"לא הבינו", כביכול). 

כל מי שקורא - יכול לראות את זה. המרירות הזו זועקת מהתגובה שלך אליה.  וכבר כתבתי - אפשר לראות איך הגיבה כאן מישהי אחרת, על אותה תופעה בדיוק. זה מתחיל מהמבט שלך. ואל תטילי באחרים ("מנסה להאיר זוית שלילית".. מגוחך) מום שבך, שניכר גם מתגובתך הנוכחית, הצפויה למדי. "שיטה" די-רדודה.

אל דאגה - זה לא "בכל תשובה אפשרית".. כמובן וידוע לכל מי שקורא כאן. מי שכותב חיובית - שמחים בראיית החיוב. וכשיש כאלה שמנסים להסית אשה בבעלה, לכתוב עליו כאילו הוא בכלל "זר".. וכד' - אז לא מחשש שמא לשונם תשתלח גם בנו בשקרים וגסות (כמו שניסית כעת), נחשוש מלהגיב...

אני, כמובן, לא "מפרש כראות עיני" את תשובותייך (על אף שבאמת בד"כ לא קורא.. אבל פה הגסות - "לא צריכה לקבל את אישורו".. כך כלפי בעלה! בושה - היתה כבר בכותרת), אין בכל שום צורך. זה לגמרי שקוף בהן. אל תטילי את הבעיה של תשובתך וסגנונה, ב"צורה לא נכונה" של "פרשנות"..

ואם את רוצה ש"לא אגיב" הלאה, תיישמי את זה קודם בעצמך.  אם תראי לנכון להגיב שוב - אין חסינות...  להגיב בגסות על דבר אמיתי (לצערנו) שכתבו לך, בגלל השתלחותך במישהי אחרת - אינו מבטיח אי תגובה חוזרת..

אבל פותחת השרשור כתבה משהו אחר..

היא כתבה שהיא רוצה להפסיק להניק ובעלה מבואס מזה.

אז רק לגבי הנקודה הזו רשמתי לה, שתעשה מה שטוב לה ולתינוקת, כי עם כל הכבוד, יש תחומים שגם הבעלים הכי תומכים ומפרגנים לא ממש מבינים...הנקה זה משהו מאד אישי שבין אמא לתינוקה (ויסלחו לי כל הגברים, אבל ככה זה), ואם אמא מבקשת להפסיק/להמשיך להניק-  אז שתעשה זאת גם עם הסביבה מתבאסת, בלי להתנצל.

בעל מפרגן הנקה זה מקסים, אבל גם פרגון יכול להפוך לפעמים לעול.....

.

אם הבעל היה כותב פה את ההודעה "אשתי רוצה להפסיק להניק כי כואב לה ואני מתבאס" אני מניחה שהיו כותבים לו, כל הכבוד על הפרגון, אבל ההחלטה היא של אשתו וכדאי שיתמוך בה.

אז אני כתבתי אותו דבר, רק הפוך.

כשכותבים לבעל שכדאי שיתמוך באשתו בעצם נותנים עצה שתקרב ביניהם.

כשכותבים לאשה שבעלך יתמוך בך- בעצם מגדילים את הציפיה לה מבעלה שמטבע הדברים תגדיל את הפער ביניהם בנושא זה.

זה מזכיר לי שבקורס בנושא הבית היהודי (לרווקות) הרב דיבר על הספר הבית היהודי של הרב שמחה כהן והחיה אותו ע"י דוגמאות והסברים עכשויים. מכיוון שהיינו בקורס רק בנות כל הדוגמאות היו איך אישה צריכה להתחשב בבעלה (אציין שהסגנון של הרב שלימד הכל היה בהומור וברוח טובה)

באחד השיעורים לקראת סוף השנה אחת הבנות שאלה את הרב אם ככה הוא מלמד גם את התלמידים הבנים שלו (היא התכוונה ממש מילה במילה כמה שהאישה צריכה להתחשב בבעלה)

אז הוא ענה לה: ברור! מה את חושבת שיש להם תורה אחרת? ברור שאני מלמד ש... ואז נתן את כל המשפטים שאמר קודם על מה האישה צריכה לעשות רק בניסוח של הבעל צריך לעשות לאשתו.

טוב, לא יודעת אם סיפרתי מובן אבל זה היה אחד הקטעים הטובים בקורס הזה.

אני חושב שרוב ה"בעלים" הנורמליים, אוהבים את נשיהם ודואגים להן, ואוהבים את ילדיהם ודואגים להם - ולא מנסים "לתחמן" את האשה כדי "לברוח מאחריות".. - ובהתאם לנתונים הללו, הם מחליטים ביחד עם נשיהם על מה שהכי טוב לכולם..

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.