אם הקשר עם המשפחה ובמיוחד עם ההורים הוא ברמה של בעיה, הוא גורם לתחושות של רצון לעזוב, משהו
לא תקין בקשר. אני מקווה שאתה מסכים עם זה. לא רצון של ילד להתבגר ולעזוב את הבית בשביל לבנות את הבית
שלו שזה טבעי, אלא רצון שנובע ממע' יחסים קשה עם המשפחה וההורים עד כדי סבל בבית, עד כדי כך שאי אפשר
יותר להמשיך לחיות אחד לצד השני. כאב הוא תולדה של בעיה. בעיה היא דבר שצריך לטפל בו.
רובן הגדול של הבעיות שלנו ניתן לפתרון ע"י השקעה.
אני אתן דוגמא מעולם רפואת הגוף - רוב האנשים היום לא משתמשים בגוף שלהם נכון, זו עובדה. כמות כאבי הפרקים,
בהם בעיקר גב וברכיים, והיום בדור המחשבים והסמארטפון- פרקי כף היד, היא גבוהה מאוד. רבים מהמקרים הבעיה
היא חוסר התאמה של הגוף ושימוש לא נכון בו.
ניקח לדוגמא אדם שיש לו כאבי גב בגלל הליכה לא נכונה(נפוץ מאוד, אתה מוזמן לבחון את שיטות הטיפול, פלדנקרייז,
אלכסנדר וכדוגמתן, רבים מגיעים אליהן בגלל בעיות כאלו) - יש כאב, לכאב יש סיבה. אדם יכול לקחת כדורים ולא
הרגיש את הכאב- כביכול הוא בסדר. אבל זה לא פותר את הבעיה שגורמת את זה. לכן הוא לא באמת טיפל בבעיה
והנזק שנגרם לגוף - עדיין נגרם, רק הכאב לא מורגש. כדי לטפל בבעיה הוא צריך ללכת לפיזיותרפיה, לפלדנקרייז,
אלכסנדר ולהשקיע כסף, זמן, תירגול עד שהוא יתקן את ההליכה שלו. הוא יכול לבחור להמשיך לקחת כדורים, אבל זה
לא פותר את הבעיה, אלא רק מונע ממנו כאב.
אותו דבר כאן- יש כאב, הכאב נגרם כתוצאה מנזק מסויים- אחרת למה שיכאב? אפשר להתרחק, וזה כמו כדור נגד
כאבים, לא נרגיש את הכאב, אבל הנזק עדיין קיים- הבעיה עדיין נמצאת שם, וככל שהזמן עובר היא לא משתפרת אלא
מעמיקה וגורמת נזק רב יותר. הקרע בין ההורים לילד הולך ומעמיק וגם אם על פני השטח הכל טוב ויפה, ברגע האמת,
הדברים יצאו לאור, ברגע שבו חוזרים לחיכוך, חוזרות גם הבעיות וצפות והפעם במרחק הזמן והשיכחה כל מה שזוכרים
זה את הכאב והעלבון, הנזק נעשה במשך שנים והרגשות הקשים ישבו והעלו עובש מצחין, שמוכן להתפרץ החוצה ברגע
שנאפשר לו.
כדי לשנות צריך עבודה גדולה מאוד, וקשה מאוד, זה אומר להיות מוכן לפתוח את הפצע בשביל להוציא את המוגלה,
זה אומר להיפתח, להיות מוכן להשתנות, לעבוד עבודה גדולה על המידות, ללכת לייעוץ, להכיר בעובדה שמשהו לא
בסדר, ברמה שזה כבר לא סביר ולהשקיע זמן ורגש כדי לשנות את זה.
לצערנו יש מצבים שלא ניתן לעזור בהם- כשאחד מהצדדים לא מעוניין, כאשר יש סכנה מהותית בתוך הקשר, זה דומה
למצב רפואי שבו לא נוכל לעזור למטופל מעבר להחלשת הכאבים למינימום, לדוגמא- חולים במחלה שלא ניתן לטפל
בהם. אז גם בהקבלה, לא תהיה ברירה, אלא להתרחק ולצמצם מגע וכאב. זה לא טוב- אבל זה הכי טוב שאפשר.
אפשרות שלישית היא שאנחנו מוצאים שכדי לאפשר את תהליך ההבראה חייבים להמעיט בקשר כדי שאפשר יהיה
לטפל, לדוגמא- שבר ברגל. לא ניתן להמשיך להשתמש ברגל כי זה יזיק לתהליך הריפוי, אז מגבסים ונותנים זמן
החלמה, לא לפני שמחזירים את העצם למקום, ולאחר מכן דואגים לפיזיותרפיה כדי שהרגל תחזור לתפקד כראוי.
בהקבלה- יש מצבים שבהם כחלק מהתהליך צריך ליצור הרחקה כי החיכוך גורם נזק שמפריע להתקדמות התהליך,
כאן, לאחר שיישרנו את המצב והחלטנו להיכנס לתהליך- אז כחלק ממנו אנחנו מנתקים מגע למינימום. ואחרי זה
עובדים באופן מכוון על הקשר מתוך המקום הזה עד לחזרה לתיפקוד מלא.
הבנת מה הבעיה לדעתי בלברוח?
תודה מותק!
