אני רוצה להגיד לך, מנסיון שלי.

אני בנאדם ביקורתי בטירוף. זה מה שאני.

ברגע שהבנתי שזה לא אשמתם של הסובבים אותי ושזה לא מתפקידי "לחנך" את כולם,

אני שומרת בבטן את הביקורת.

לפי דעתי זה הרבה הרבה יותר טוב....

ביקורתיות זה תכונת אופי. כמו שיש מישו מבולגן חסר תקנה ומישהו רחפן, יש מישו ביקורתי.

אני חושבת שזה טוב שאתם מדברים על זה, וזה יפה שיש שיפור- זה מראה שאת חשובה לו ושהוא מוכן להתאמץ בשבילך (מנסיון זה קשה ממש....)

בקשר ל "לפרק את החבילה". אנשים חושבים על זה יותר מידי מהר .

תנסו. תתאמצו. תעבדו על זה....

זאת דעתי הצנועה...

בהצלחה ממש!

האם הוא מוכן לעשות את המאמץ הזה?אם כן, לכו לטיפול זוגי

האם הוא ביקורתי כלפי כולם? או זה מופנה רק כלפייך? האם הוא רואה בך בת זוג ושותפה? או אולי הוא רואה בך מעין ילדה שהוא צריך לגדל?

.

ברור שלא ישר מפרקים חבילה על דבר כזה. עושים את כל המאמצים לשפר ולהשתפר.

ולא, את לא צריכה להמשיך לסבול את זה.

כי זה עלול רק להחמיר עם השנים.

זה קצת מסוכן ויכול לגרום להרבה השפעות סמויות לא חיוביות שיכולות בסוף להתפוצץ!

אני חושבת שעדיף יותר לעבוד איתו על קבלה...

גם אני סופר סופר ביקרותית , אבל למדתי שאין שחור לבן

הבנתי שלכל אדם יש יתרון עלי וכמו שגם לי יש מעלות וחסרונות

אז גם לסובבים אותי

וכן אצלי לפחות הביקורת היתה גם כלפי עצמי בעוצמות ושמתי לב שזה מזיק גם לי

אז התחלתי לעבוד על קבלה של עצמי

ואז לאט לאט נפתחתי גם לקבל את הסובבים אותי

לדעתי חייב להיות שינוי כזה מהשורש

אף פעם הוא לא "לא היה בקורתי" אבל רמת ותכיפות הביקרות תיפחת

וגם הוא ירגיש משחורר ולא אוצר בתוכו שזה מסוכן!

הוא לא מאמין בזה. ולכן זה לא יעבוד לטענתו..

נכון זה באמת כך הוא פרפרציונסט אמיתי. ולכן גם אשתו צריכה להיות מושלמת יפה וחכמה

לקח שנים למצוא את הבת זוג שלו הוא יצא עם עשרות בחורות ואת כולן הוא פסל.

אני חושבת שהוא הגיע עם ציפיות מוגזמות מידי אל הנישואין כתוצאה מהמתנה ארוכה- ואכזבות מתנקשות כלפיי.

אז מה כן ניתן לעשות?

כך אני לא ממשיכה!ק שה לי! אני בוכה בלי סוף!

דברי איתו:

הבית הזה - הזוגיות הזו

חשובה לשניכם!

שלבים:

שלב א':

צריך להבין שכך אי אפשר להמשיך

שלב ב'

להבין שבשביל להשיג שינוי צריך לעבוד

שלב ג'

להבין ולהפנים שהעבודה תדרש משניכם לך הבנה והכלה של האופי הזה , לו שיש גבול עד כמה צריך לבקר את השני

וכמובן ענין הקבלה של האחר!

שלב  ד'

בדרך כלל קשה להגיע לכל השלבים שלפני לבד ללא עזרה מבחוץ ועדיף ממומחה!(יועץ נישואים)

שנאמר " אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (גם אם הוא היעוץ של ראש הממשלה לבעיותיו ידרש משהוא חיצוני!)

שלב ה'

תפילה ורק תפילה !

ומלא מלא חיזוק הכיף והצדדים הטובים שיש לכם להתמקד במה שנעים לכם = עשה טוב

ומי שטוען שיעוץ לא עובד זה אחד שלא מבקר את עצמו אלא רק את האחרים אז כדי שיתחיל התעורר!!!

כי נראה שהוא מפחד שפתאום הוא יצטרך להתמודד עם מגרעותיו!

זה מובן אבל הוא צריך להיות מודע לעצמו !

כיוון שכבר דיברתם וזה עזר משהו (כלומר: הבין שאין מקום לבקר כך), ונשארה הבעיה שאת חשה שאכן הביקורת המיותרת נמצאת גם אם אנו אומר - 

אז כדאי לנסות שיחה גם על זה.

תסבירי לו שבאמת יפה שתפס את הנזק בביקורת הנאמרת - אבל עדיין מה שמורגש הוא קשה. ושבוודאי גם לו היה קשה להיות במצב כזה.

ושאם הוא חושב ש"ייעוץ" חיצוני לא יעזור - אז הוא צריך לייעץ לעצמו. להבין את השורש, למה יש לו ביקורת כזו מבפנים ולהבין את הטעות. והטעות היא - שאין אדם מושלם, גם לא הוא (עובדה שעדיין אינו מצליח להגביר את העין הטובה על אף שמן הסתם לא רוצה לצער..), ולכן צריך ממש לעבוד לראות את הטוב, ולהתעלם מצדדים פחות חזקים, שזה יש לכל אדם.

בנוסף, להבין שלכל אחד יש הזכות להיות "הוא". כלומר: יש דברים שהם לא "רעים" או טובים ("צורת עמידה" "צורת אכילה והליכה") אלא פשוט כך האדם. אז צריך ממש להתעלם אם סובייקטיבית לא נראה.. להגיד לעצמו: מה איכפת.. זה לא "אישיות שלילית"...  לבקש אותו שממש יעבוד על העין הטובה, ולא כאילו זה "גמילות חסד" אלא כי זו האמת הברורה.  לראות את הטוב, להתעלם מחולשות, וקל וחומר מדברים שהם "פרווה" ובמקרה "לא נראים"... להסביר לו שחבל להפסיד אפשרות של בנין נעים ביחד, שכולו מבוסס על ליקוט הטוב שבשני, בשביל דברים צדדיים, שגם אם היית "כך", כבר לא היית את, והיה מפסיד את העיקר שהוא אשה טבעית ושמחה ונורמלית.

תנסי... ותראי אם יש צ'אנס (ואולי אם יסכים - אבל יתקשה ליישם, יהיה מוכן להתייעץ על "איך מיישמים", ענין של עבודת המידות. אולי לזה תהיה פחות התנגדות).

באמת לא פשוט - הצלחה רבה.

מה דעתכם?

כני זוג משותפים יש לכל אחד מבני הזוג את הזכות להעיר /לבקרבעניינים שלא קשורים ישירות בחיי הזוגיות?

נניח אם האישה שמה לב שבעלה מאחר לביכנס בשבת/מזלזל בברכות/תפילין וכו'

יש לה את הזכות לומר משהו?

האם גם לאחר הנישואים יש לכל אחד את עולמו או מבלי שיהיה לבן הזוג את האפשרות לומר דעה?

סגנון לבוש, רמה רוחנית, סגנון חברים, סגנון דיבור, מקום עבודה.. כל אלה ועוד..

הם נושאים המשותפים? או אישיים? 

לא "שחור לבן".

עקרונית, ה"רמה הרוחנית" של האיש - בוודאי שייכת גם לאשה. הרי יש לכך השפעה על הבית. אבל אין טעם ולא נבון "להעיר" כך, אלא אם כן יש ביניהם יחס חם וזה סתם קצת "עצלות" והמציאות היא שכאשר היא מזרזת הוא שמח..

אבל אם לא - זה לא מה שיעזור, הרי הוא צריך התחזקות מבפנים. אז דווקא היחס החם, המעודד, הרצון החיובי לאוירה יהדותית, הוא זה שיוכל לעזור לשאיפה שלה בכך.

"סגנון לבוש, רמה רוחנית, סגנון דיבור, מקום עבודה" - אלו נושאים שיש בהם אישי ויש בהם משותף. אם אשה הולכת לא בצניעות - בוודאי שזה גם ענין של בעלה. על רמה רוחנית, כנ"ל, אפשר להצטער או לשמוח, אבל אי אפשר לדחוף בכח.. סגנון חברים, זה תלוי. אם אלו פרחחים שמשפיעים על האוירה בבית, ענין אחד. אם לא - האיש עם חבריו האשה עם חברותיה, לא צריך "לחנוק"..

"סגנון דיבור" - יש להניח שמכירים לפני החתונה ועל דעת זה התחתנו. אבל בוודאי שאם מדובר בסגנון בוטה, זה לא ענין של אחד בלבד. הדרך איך לשפר, היא שוב בנועם, מתוך רצון טוב. כשיש אהבה ורצון להיטיב - קל בהרבה ללכת זה לקראת זה.  היסוד הוא ביחס שקודם לכך.

"מקום עבודה" - זה ענין אישי של האדם. אלא אם כן, הוא בוחר ללכת למקום שמרוויחים שם פחות, "סתם כך". אז אפשר להתענין למה, אולי ניתן לבחור אחרת..  כמו כן, אם זה מקום שיש בו אוירה בעייתית מבחינת צניעות - כפי שעלה כאן לפני זמן מה - זה כבר לא "פרטי".

אבל לא כך היה נראה מדברים שכתבת מקודם. שם מדובר על סתם עניינים "טבעיים". "צורת אכילה". צורת עמידה".. אין ענין "להצר" אחד לשני.

אולי הכלל הוא - שבוודאי שכאשר נשואים שותפים בחיים. דווקא מתוך השותפות הזו, צריך להשתדל לכבד את הסגנון של השני, את מיוחדותו, לא ללחוץ. ומאותו כיוון - אם משהו באמת מפריע, ונראה לגיטימי שיפריע או סתם שהשני יכול "להתחשב" - אז יש מקום לדבר, להסביר, לבקש, להעיר.  העיקר זה ממה הדברים באים - ובאיזה אופן ואוירה זה נעשה.

כך נראה לענ"ד.

תני לו לקרוא את הספר "בגן השלום" של הרב ארוש. אני יודעת שמי שקורא ולומד את הספר מתחולל בו שינוי -בתודעה, בתפיסה, בהתנהגות, אבל בשביל שזה יקרה צריך נכונות. הוא יסכים לקרוא ? 

הרי ליעוץ הוא לא מוכן ללכת. כך את לא מאלצת אותו ללכת ליעוץ.

זה לא סתם עוד ספר הדרכה לגברים. זה הספר- בהא הידיעה.

יכולה לכתוב לך מנסיון בנושאים אחרים-שספרים של הרב ארוש חוללו אצלי מהפכה והצילו אותי מעצמי- בלי הגזמה. 

לדעתי זהו סוג של התעללות.

הוא תוקף אותך במילים, הוא מציק לך, מערער את שלוותך, מפחיד אותך, פוגע בבטחון העצמי שלך ומסרב לפנות לייעוץ זוגי.

נראה שגם אם הוא שותק את לא מרגישה שקט ובטחון ורק מצפה מתי זה שוב ינחת עליך.

האם הוא מודע לחומרת המצב מבחינתך?

האם ברור לו שבצורה כזו יתכן ואת תרצי להפרד?

לדעתי הוא חייב לדעת את המצב לאשורו, יתכן והוא כלל לא מודע לעומק הכאב שלך ולהשלכות האפשריות.

ולחייך "בשלווה".

אני לא חושבת שזה רעיון נכון

בעיה כזאת צריך לפתור, אי אפשר לחיות אתה.

אין כמו אמא ניסתה לייעץ לה איך להתמודד עם הביקורת.

הוא צריך לעבוד על עצמו, בזה אין ספק, אבל עד שזה יקרה (וזה ייקח זמן) צריך לדעת לשמוע את הבקורת בצורה נכונה.

אין מקום לשאלה יקרה,

התמודדות לא פשוטה בכלל, בטוחה שתצליחי למצוא בעצמך את הכוח להגיב ולהתמודד נכון!

את גיבורה ובוגרת (רק מהעלאת השאלה), בכוחך לבנות ולמסד את הבית, אל תשכחי את זה!

ליבי איתך

ואם יש לך אפשרות להתעקש על טיפול, זה נראה לי חיוני..

שיהיה בהצלחה

הוא מתעמר בה ולא סובל.

מי שסובל זו היא

ואין עצה טובה מזו לעזור להתמודד עם ביקורת!

זאת עבודה קשה, נכון.

אבל זהו תפקידה עכשיו בבניית הבית הזה.

ושהוא יעבוד קצת על הגאווה שלו

אני יכולה לומר שתמיד, אבל תמיד יש מה לבקר, גם אם המציאות תשתנה וגם אם לא, וגם אם כל העולם יעמוד מולי ויחייך בסבלנות (למרות שכשבעלי עושה את זה פשוט אי אפשר לקטר..).

היחיד שיכול לחנך במקרה הזה זה רק המבקר את עצמו, כי לא משנה מה השני יעשה - תמיד נתלונן!

ודאי לי שהוא לא מבקר בשביל להקניט, זו פשוט מידה שקיימת אצלו וצריך ללמוד איך לאזן אותה.

לשתוק ולא להגיב להקנטות, ואולי אפילו לחייך זו עצה נפלאה (וקשה ליישום) שבאמת עוזרת להתמודד עם העניין הזה.

לא לתת למילים הרעות להיצרב בתודעה. את נפלאה והוא יודע את זה כל הזמן (עובדה שהתחתן איתך אחרי שנים של חיפושים), פשוט קצת קשה לו להגיד, אבל הוא ילמד בסוף, עם קצת סבלנות..

לשנן לעצמך כל הזמן שהוא אוהב אותך ואת חשובה לו, זה לא משהו נגדך! רק קצת בעיות עם העין הטובה..

ואל תשכחי, הנעלבים ואינם עולבים וכו' נאמר על זה בדיוק!

ביושר,

אז כש"הצד המבקר" מודע לבעיה שלו - אולי כדאי מדי פעם לומר לשני: אתה באמת בסדר. הביקורתיות הזו זו בעיה אצלי. אני עובד/ת על זה - כשאני שוכח/ת, לא לקחת קשה..  אם עניינית זה לא דבר ממשי, זה בא מה"תכונה" לצערי ולא ממך..

זה דבר באמת מציק לעמוד מול ביקורת תמידית (ולו רק, במקרה ה"טוב", כי השני שרוצה להתגבר על כך צריך להתרגל לא לקחת כפשוטו את המבקר, לשים "מחסום" מול דיבורו, במקום "לזרום" בלי חשש, גם בשמיעה).

ובאמת - צריך לעבוד על זה, ואפשר לעבוד על זה. ולהתבונן היטב מה הערך של עוד טיפה "דיוק", מול הדיוק האמיתי שהוא שימת לב לטוב הכללי שבשני, להרגשתו הטובה, ולכך שאינו נוהג בי כך..

למה היא צריכה לסבול את ההתעללות הנפשית הזו?

אדם זקוק לאהבה, זקוק לקבלה, זקוק לתמיכה, זקוק למרחב אישי, 

למה להשלים?

למה לא לצפות ולתבוע את מה שהיא זקוקה לו ושמגיע לה? 

ולא קשר חד צדדי.

שני הצדדים0 זקוקים לאהבה, קבלה ותמיכה. לא באים בדרישות ולא מחנכים את בני הזווג.

אין דבר כזה

אם את לא מכניסה למשוואה את האהבה בין שני בני הזוג ואת הרצון שלהם לחיות יחד, למרות הקושי.

עוד לא שמעתי על זוג טרי שלא חווה איזשהו קושי בקשר, מדובר בשני אנשים שונים שלומדים לחיות יחד. תמיד יהיו פערים, תמיד יהיו חילוקי דעות ותמיד יהיו נפגעים. 

זה לא הוגן להגיד 'היא לא צריכה לסבול בגללו', הוא לא מתעלל בה, בטח שלא בכוונה.

לא תמיד אנשים שמים לב להתנהגות שלהם, וגם אם כן, קשה מאד לשנות דפוסים שהתרגלת אליהם במשך שנים.

אין פה כוונות זדון ורצון לפגוע!

אז אולי אף אחד לא חייב לסבול בגלל השני, אבל את שוכחת דבר חשוב מאד. הם רוצים לחיות ביחד.

לא כל קושי צריך לפרק את החבילה.

בסה"כ קצר קטן בתקשורת. זה קיים, זה קורה. יש נפגעים, ועם רצון טוב תמיד אפשר לטפל בזה.

אלא על התמודדות ברורה וחד משמעית כנגד ההתעללות הנפשית הזו.

אין אהבה במצב שמישהו מתעלל בך, במצב שבכל רגע אתה פוחד שהוא ינחית עליך עוד מכה.

היו כאן שהמליצו להרכין ראש ולחייך ואני מתנגדת לכך בתוקף רב

טוב הם עושים אם הם פונים ליעוץ

אני אגיד את זה שוב, אין פה שום כוונות זדון, רק קצר בתקשורת.

מתעלל עושה זאת בכוונה תחילה, ובמצב הנ"ל (ובעוד הרבה כאלה) אין כוונה/רצון לפגוע, להיפך.

בין כל שני אנשים שונים בעולם יהיו חיל8וקי דעות, ותמיד תמיד יהיה מישהו שיפגע במקרה אחד, שניים או עשרים.

אין אהבה כשמישהו פוגע בך?

כמה פעמים נעלבתי מאמא שלי ועדיין אני אוהבת אותה? כמה פעמים אמרתי לבעלי מילה לא במקום או להיפך? 

אהבה לא תלויה בדבר, בטח שלא בזה.

אני לא יודעת אם את נשואה (או אתה), אבל אם כן, מניחה שדברי יובנו טוב יותר..

מהיום שהתחתנו אני לא מפסיקה לקבל ביקורת ישירה ועקיפה על מה? על מה לא? צורת הדיבור שלי עם אנשים, העמידה שלי לא מוצאת חן בעיניו וכך גם צורת האכילה וההליכה. אני לא מספיק מאורגנת ומסודרת דוחה דברים מרחפת ועוד מליון ואחד דברים.

שינתי בי דברים מהקצה אל הקצה ועדיין הביקורת בעינה עומדת כי אם אתמול זה היה על משפט טיפשי שאמרתי במסעדה לחברים אז היום זה על הלכלוך במקרר ומחר זה יהיה על תנועות הידיים שלי שמעצבנות.

....

אני כמובן כמו כל אישה נפגעת ולוקחת ללב- קשה לי מאוד.

זו לא "מילה שלא במקום", זה לא עלבון מקרי מאמא, אלו לא "חילוקי דעות", זוהי התעללות מצד גבר מבוגר ובוטח בעצמו באשתו הצעירה ממנו בשנים רבות.

נקווה שישנה את דרכיו בהקדם.

לדעתי זו התעללות נפשית.

אי אפשר להתמודד עם התעללות נפשית כשם שאי אפשר להתמודד עם התעללות גופנית.

גם אין סיבה לעשות זאת.

היא חייבת להבהיר לו בתקיפות רבה את החומרה הרבה שבהתנהגותו ואת התוצאות האפשריות.

רק אחר כך אפשר יהיה להתחיל בתהליך של תיקון.

התעלמות לא נראית לי דרך נכונה.

עצום!

שוב רואים, כמה דיבור מהלב, לא "מתקפה" אלא הסבר, יכול להועיל. 

וכמה אכן סתם איש ואשה נשואים "רגילים" מן הסתם אוהבים זה את זה ורוצים ש"יהיה בסדר"..

דווקא בגלל שהתיאור הראשוני היה באמת לא-פשוט, מרשים לראות כמה הנכונות של אדם לעבוד על עצמו, וכמה היכולת ל"תשובה" מרשימה.

תרבו באהבה. אני דווקא חושב שיש סיכוי שזה כן מה שעשה את הבסיס לשינוי. זה משהו אצלו בפנים - הנכונות להבין, להודות ולשנות. זה לא פשוט - "להודות" בכך וכבר לעשות משהו.. כחות נפש. חשוב להעירך את זה ולשאוף שזה יהיה בעז"ה קבוע ויציב.

בהצלחה רבה. 

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..