הילדה תיגדל קצת וכבר תהיה יותר עצמאית

וגם היא (החמות) פחות קצת תהיה רגןעה יותר

הרקע ואת הנפשות הפועלות. זה יעזור לייעץ.

תני לה לטפח את הקשר שלה עם הנכדה. תאמיני לי שאת מאד תהני מזה.

זה גם אינטרס שלך שיהיה בינהם קשר מצויין.

אם אתם שם, למה לא לשחרר ולתת לה לחתל/לקלח/להאכיל את הילדה אם היא כל כך רוצה?

בשביל סבתות זה אושר עילאי, וגם הנכדה מרוויחה סבתא משקיענית.

(אני לא מדברת על מצב שהתינוקת צורחת בהסטריה היא היא רוצה אמא ואת בכוח מביאה אותה לסבתא, לא לעשות כלום בכוח).

בקיצור- על עוד זה רק בקטע של טיפול (להאכיל/לחתל/ לטייל) פרגני לה.

משהו שם מאוד בכח מאוד.. לא תוך קריאת רצון הילדה..

זו פיצית בת חודשאיך אמא אמורה לשחרר בגיל כזה ?

לא נשמע הגיוני...

בילד ראשון קשה לנו נורא לשחרר. וזה בסדר וזה טבעי. אבל אל תשכחי "שנולדה" גם סבתא חדשה, שאני בטוחה שגם היא חכתה וציפתה מאד ללידה הזאת.

לומר לסבתא הזו "אני לא רוצה שתטפלי בילדה שלי" זה פוגע ומעליב.

דווקא עכשיו צריך לשים את היסודות ל"סבתאות" בריאה. ואם את רוצה קשר טוב בין הילדה לסבתא (ותאמיני לי שאת רוצה) זה בדיוק הזמן לתת לה להיות שותפה במדה מסויימת בטיפול בילדה.

אני מניחה שאתם לא גרים אצלם אלא רק מבקרים מדי פעם.

למה לא לתת לה לחתל מדי פעם את הקטנה? או להאכיל אותה (אם את לא מניקה), או אפילו לקלח אותה?

לך זה ייתכן כמה דקות של מנוחה, ולחמותך זה ייתכן כמה דקות של אושר עילאי. ....את בסך הכל נותנת לסבתא כמה דקות איכות עם הקטנה מדי פעם.

אבל, אם יש לך הרגשה שהסבתא אגרסיבית מדי, כאן בהחלט מותר לך לדעת לשים גבולות.

אבל מצד שני, אל תשאירי אותה בלי כלום.

.

זה דבר חיובי אל תגעי!

מתאים לי לממשה ולא שמשהו יקח את מקומי...

לסבתא משת"פית בגידול הילדים אל תגעי בזה עכשיו

את תצטערי לאחר כמה ילדים

טובת הילדה במקום הראשון, טובתה כרגע ממש ולא שיקולים עתידיים. ואם הלב שלך אומר לך שכרגע רע לה עם סבתא - לב של אמא יודע. נסי בכל זאת לבדוק אם יש דברים שבהם טוב לה עם סבתא. אולי למשל כשאתם מטיילים ביחד אז שסבתא תדחוף את העגלה? אולי כשאת משכיבה אותה אז שגם סבתא תהיה לידך ותשיר לה? כאלה... אם יש - יופי. אם אין - אין מה לעשות, וסבתא צריכה להשלים עם זה שלהרבה תינוקות בגיל הרך טוב רק עם אמא. זה נורמלי בשביל תינוק, וזה לא פייר להלחם בזה כדי שאחרים יהנו ממנו. הוא לא בובה... זו דעתי.

טובת הילדה קודם כל!

שלא תבינו לא נכון אני מוסרת אותה בכל הזדמנות! הכל להאכיל, לדחוף עם העגלה

ממש ממש מעבר ועדיין יש רצון ליותר וזה לא נכון לילדה..

"לך יש אותה כל השבוע עכשיו היא שלי"...

היא עוד ממש קטנה..והבטחון היחיד כרגע הוא מאמא לא ?

תגיבי לה בנחת: "לא בדיוק, סבתא..  היא ממשיכה להיות ילדה של אמא שלה גם כשאנחנו אצלך.. מה נעשה, תינוקת קטנטנה צריכה את אמא גם אצל סבתא..  אבל נשתדל ככל האפשר במה שאפשר מעבר למה שצריכה את אמא".

ולגבי ה"ביטחון", אינני בטוח שזה כך. ילדה קטנה מרגישה חום וביטחון ממי שמחזיק/ה אותה בחום וביטחון. בוודאי מסבתא. היא עוד לא בגיל ש"דוחה זרים". אבל היא צריכה גם אותך בכ"ז, גם שם. לא צריך להקצין לאף כיוון.

"לך יש אותה כל השבוע עכשיו היא שלי' - כאילו זה עניין של בעלות בינך לבינה, כאילו התינוקת לא צד בעניין..אז כן צריך לענות בנועם ועדינות, אבל לבחור ניסוח שמדגיש את הצד של התינוקת, ולא מי מרוויחה להחזיק אותה. 'תודה אבל היא זקוקה עכשיו לאמא' או משו כזה.

סבתא, עוד מעט אתן גם לך את הנכדה... היא צריכה קצת את אמא עכשיו.

ומצד שני - כשזה "בסדר", תני לה ליהנות מהנכדה ולשמוח. הרי רוב הזמן אתם לא אצלה.

את האמא גם כשאת שם. אבל אם אפשר לשמח את הסבתא שגידלה את בעלך, אז למה לא..

עם השנים - וכשזה כבר לא ילדה ראשונה - אז דווקא אפילו שמחים לפעמים כשהסבא/סבתא נותנים קצת "הפוגה"...

[כעת ראיתי שזו תינוקת בת חודש.. אז באמת רוב הזמן היא אמורה באופן טבעי לישון או להיות אצל האמא. וכשזה כך - אפשר להגיד בנחת, היא ישנה כעת, אני לא רוצה שתתעורר. או אני צריכה להאכיל אותה - וללכת לחדר אחר. רוב הזמן איתך ממילא. כשזה לא כך, ואת רואה שהיא רגועה אצלה - אז אל תחששי. לא יקרה אף דבר רע מזה..]

ברור שאם בוכה- ישר חוזרת אלייך

והיא "תטפל"

תוכלי לשלוח לי מסר?

מעדיפה להשאר אנונימית..

טוב. רציתי שיחה פרטית איתך בעיקר כי אני מניחה שחלק מהמשתתפים פה לא יאהבו את מה שאני אכתוב, ולא מתחשק לי להיכנס לוויכוחים. מקווה שזה לא מה שיקרה.

אם אני מבינה נכון, את חושבת שעדיף לקטנה להישאר בידיים שלך, אבל לא רוצה שייווצר קונפליקט עם הסבתא האוהבת סביב זה, נכון? אם כך, אני רוצה להציע לך לגייס לעזרתך את המנשא. גם ככה כתבת שהיא לא רגועה כשאתם שם, כלומר בכל מקרה יש לך סיבה טובה להשתמש במנשא, ובבעיה שהעלית זה יכול להועיל. כי חוץ משאר התועלות במנשא, יש לו תכונה כזאת, שהוא לא מאפשר לקחת את התינוקת בלי לשאול אותך. חוויתי את זה הרבה פעמים שלא רק כשתינוקת 'מונחת' אלא אפילו כשתינוקת בידיים - כשסבתא מושיטה אליה ידיים יש תחושה שהדבר הטבעי לעשות מיד הוא להושיט אותה בצייתנות, וכשבוחרים לא לעשות את זה, מסיבות טובות ככל שיהיו, זה עלול לשדר לוחמנות, ולפגוע. אם התינוקת עלייך במנשא רוב היום, סבתא תתרגל לפנות אלייך ולשאול אם אפשר לקבל אותה קצת, בלי שאת תצטרכי לשבור את הראש איך להגיד את זה.

חוץ מזה, נזכרתי בדיון שקראתי באתר באופן טבעי על נושאים דומים, אולי יעניין אותך לקרוא.

ואחרון - כתבת בפורום השכן שאת מחפשת עם מי להתייעץ. יש לי שתי המלצות: 1 ו-2 (לגבי עירית לוי - אני לא בטוחה שהיא מסכימה לייעוץ חד פעמי, אולי רק תוכנית ארוכת טווח. אבל שווה לנסות לברר כי היא נפלאה ממש).

אכן מנשא יתן פתרון טוב...אני מקווה ארכוש אחד כזה.. ב"ה בלי נדר

אחותי גם מציעה לא לתת את הילדה מיד שאנו מגיעים מה שאני עושה שמה יגידו , משהו..

אלא עדיין לאחוז אותה קצת בזמן ההגעה חצי שעה כדי שתתרגל לאט למקום שאני איתה

בהתהוות הבנת נכון מאוד

מנשא זה פתרון נהדר.

ולא כמו סבתא,  מהר להרגיע מהר מוצץ מהר עגלה   והילדה רק רוצה חיבוק!!

הילדה לא אוהבת מוצץ.. והיא בכל מחיר מנסה..

אגב אימי אינה בחיים 

וכמו שאני רואה את אחותי הכל בנועם ורוגע.. מביטה מהצד ומחכה לרגע להתקרב..

וגם שאני מציעה לה קחי אותה.. היא אומרת עוד מעט.. היא מבינה את המקום הראשוני של האמא!

שהיא במקום הראשון..זה ממש תורה ואם משהי מבינה את זה היטב..אשריה!

אגב אם היא רעבה/עייפה בגיל הזה ממש לא יודעים תמיד מה פשר הבכי...

היא אוהבת אותה, ומאד רוצה להחזיק. נכדה שלה. גם כשאת תהיי סבתא תרצי..

אז נכון שלפעמים זה מוגזם - אבל קודם כל עין טובה.  ותינוק קטן ממש אינו מרגיש, כנראה, הבדל משמעותי ב"ביטחון" אם הוא על הידיים של אמא או של סבתא.. (יש עולים מרוסיה, ששם הסבתא "מגדלת" את הילדים..).

לפעמים ה"קנאה" היא לא של הסבתא, אלא של האמא.. היא מרגישה כאילו "לוקחים לה".. או כאילו רוצים "לחנך" את הילדים שלה במקומה.

אז צריך ללכת בדרך ה"מיצוע". מצד אחד אכן להישאר עם האחריות הכוללת על הילד/ה. לאידך, לקבל בסבר פנים יפות את הרצון של סבא/סבתא לילדים; וכשצריך עניינית, לא לפחד להגיד: כעת היא צריכה... ולדעת שזה יתקבל.

במקרה כמו שתואר כאן, דומני שהאמא "נבהלת"... אחרת, מה הבעיה לומר לסבתא בנעימות: סבתא, מרוב התלהבות היא התעוררה.. אם את יכולה, תחכי עד שהיא כבר ממש ערה, אחרת היא נבהלת..

[וככלל, אכן יש דברים שהסבא/סבתא המנוסים יודעים לטפל היטב..  אפשר לשמוח בזה, ולדעת שזה לא סותר במאומה את זה שהילד/ה אכן שלכם. ואתם מחליטים כשצריך, גם אם בפחות ניסיון-חיים..]

אבל זה לא המצב...

את נושא הקנאה בעלי ראה ואמר הוא העלה ואני הסכמתי

זו לא המצאה שלי - אלא ראיה של משהו שהיה מהצד

ראשית, הגבתי הרי על מי שכתבה כאן בענין "אגרסיביות".

דבר שני, דיברתי במכלול, על דברים שקיימים. הרי איננני יודע ספיציפית מה קורה אצלכם. וציינתי שלפעמים ה"קנאה" והחשש באים מהצד השני.

עיקר המגמה של דברי, היתה להעמיד את שני היסודות הנכונים לדעתי, על מקומם.  גם החשיבות של האחריות של ההורים על ילדם - והצורך שיהיה להם אמון שאכן הם יכולים לשדר את זה, והסבא/סבתא גם "לומדים" את המערך החדש - 

וגם לאידך, היפה והנחמד בכך שהסבא/סבתא נהנים מההתעסקות עם הקטנים; וההבנה שזה לא יקח את מקום ההורים במכלול, וגם לא אצלם - כשזה בצורה "נורמלית".

וכמו כן, להרגיע את החשש שמא אם הסבתא מחזיקה את הילד - חסר לו הביטחון מהאמא. בד"כ זה לא כך. שוב - בלי קיצוניות.

ואינני מזלזל חלילה במה שהעלית. ההרגשה מובנת. וגם לא מכירים, כנ"ל, מה בדיוק אצלכם. אבל אולי זה יוכל לעזור לא לקחת קשה מידי. ואם לא לאם - אז לאחרים... (זו בעיה מצויה, עד שמסדרים מחדש את ה"פאזל", של הורים וילדיהם ונכדיהם.. היכן כל אחד. איפה הביחד, איפה הכבוד למקום של השני..  בעיות שאמורות להיות משמחות בסופו  של דבר..)

מאוד, אבל כנראה  שעד כאן..עד ילדתי!

לא מוכנה שתבכה רק בגלל שמשהו - חייב להיות נוכח כל כך!!!!!!!!!!!!! יש זמן לכל דבר !

שטיפה תגדל ! כרגע זה חייב לבוא במנות קטנות מולה  לפחות האנשים "הפחות מוכרים" סבר וסבתא

ואולי זה כל כך טבעי לי כי ככה גדלנו בזה אחותי ואני הסכמנו מיד!

גונב את מקומך כאמא. אולי הילדה תעדיף אותך ואולי לא, למה לא לנסות? ילדים לא מתבלבלים, הם מזהים אמא וזר. בעיקר שרוב הזמן הם עם אמא.

תדעי לך שחמותי דווקא ממש יודעת להרגיע ולהרדים, לטייל, בנועם, למה לא לנסות? מה יקרה? תאמיני לי- סבתות נהנות מזה שאפשר פשוט להחזיר את הילד להוריו ברגע שבוכה, ולא להיות אחראיות בלעדיות עליו-כמו הוריו, תמיד צוחקים על הקטע הזה שזה הכיף בסבתאות...

מה הנזק אם היא תטפל בה??

יותר "מטפלת" ולא סבתא חום ואהבה

הבנת?

אינה שומעת את הילדה אלא עובדת אוטו'

וכשהילד גדל, אז זה אותו ענין, אותו יחס, אבל בלבוש שונה.

אני חושבת שאת צריכה למצוא את האיזון הנכון בין להגן על הילד שלך מפני מה שנראה לך מזיק לו, לבין לתת לילד לפתח את הקשר בינו לבין סבתא שלו בלי התערבות שלך.

זה בעצם שני קצוות די רחוקים, ולכן צריך למצוא את האיזון.

בגיל כ"כ צעיר כמו הבת שלך אני מניחה שההגנה עליה תופסת יותר מקום מאשר הנכונות לתת לה לפתח קשר עצמאי עם הסבתא.

נראה לי שכדאי לך לחשוב מראש על דרכים עדינות אבל חד משמעיות שיעזרו לך בזמן שזה קורה.

אולי משפטים כמו "היא מתחילה להיות עייפה, אז בטח תרצה להיות עלי עוד מעט"

                      "כשהיא בוכה בצורה כזו זה סימן שהיא רוצה לינוק/לישון/ כל דבר אחר" וכד', מה שנראה לך רלוונטי.

וכאמור- מנשא מאוד יכול להועיל. אצל חמותי (שאני באמת מאוד אוהבת ומעריכה, אבל יש בה צד שלא "רואה" את הילד) התינוקות שלנו באופן כמעט בלעדי עלינו- בידיים או במנשא, כי זה (כנראה) שדר שבא ממני די חזק.

רק ברור לי שזה יתפרש - "כחזקה עליה".. במכוון

כבר הראש יעבוד 200 שעות... שזה בכוונה וכו' וכו'..

בלי קשר אנסה בלי נדר לרכוש אחד ולראות..איך זה .. ב"ה

כשהילדה תגדל לפחות תוכל לבד לאמר - כן לא.. היום לא ניתן להבין אותה...

ועושם מה שנראה לנכון- אבל לא בהכרח..טוב לה..

אבל קודם כל- את יכולה קצת "לרכך" את הענין: לספר, עוד בטלפון, שקנית מנשא ואיזה כיף, כי היא כל כך רגועה בו וזה ממש נוח לך וכו' וכו'. וגם תספרי (אם זה נכון, כמובן) שגם כשאת בבית היא עלייך המנשא וזה מקל עלייך וכו'. 

בצורה כזו, יכול להיות שחמותך לא תראה את זה כמכוון כלפיה אישית, אלא כדבר שנראה לך שטוב לתינוקת, גם אם היא לא מבינה למה צריך את זה או למה את רוצה את זה.

דבר שני- גם אם היא תרגיש מה שתרגיש או תחשוב מה שתחשוב, עדיין יש לך זכות לעשות מה שטוב לתינוקת לדעתך.

לא שח"ו צריך לפגוע בחמותך. חס וחלילה. למזער ככל שניתן את החיכוך או הפגיעה. אבל אם יש לך צורך לעמוד על שלך עבור התינוקת, אז זה יותר חשוב ממה היא תחשוב.

מה שטוב לבתי!

אמן

שנצליח

עמיתתי למשרד הפכה לסבתא לפני שנה וחצי.

היא הייתה נרגשת בצורה שלא תאמן לפני הלידה.

הכנו יחד טבלה וספרנו את הימים עד הלידה המיוחלת.

בשבוע שלאחר הלידה, היא הייתה המאושרת בנשים. באמת.

אבל עד מהרה התברר לה שכלתה לא ממש מתכוונת לתת לה לטפל בתינוק.

כלתה נכנסה ללחץ כל פעם שהיא התקרבה לתינוק, לא נתנה לקלח או לחתל וגם בקושי להחזיק.

וגם כלתה אמרה לה כל הזמן "הוא צריך את אמא שלו". אם התינוק היה בידיים של הסבתא וקצת יילל, כלתה הייתה מיד נגשת ולוקחת אותו בטענה ש"הוא צריך שאני ארגיע אותו". היא בכלל לא נתנה לסבתא שום סכוי לנסות להרגיע קצת.

את לא יודעת כמה דמעות היא שפכה כאן, כמה עוגמת נפש הייתה לה. כמה צער!.

היא לרגע לא חשבה להחליף את תפקיד האמא, אבל היא כל כך רצתה להרגיש כמו סבתא!!! בלי שכלתה תנשוף בעורפה כל פעם שהיא תתקרב לתינוק. היא רצתה לטייל איתו קצת בשבת (פעם בשבועיים שהם באו אליהם) , לקלח אותו, לחתל אותו. וכלתה לא נתנה לה בכלל. אני זוכרת אותה ממש בוכה, מספרת לי ביום ראשון איך כל החברות שלה יוצאות לטייל עם הנכדים בשבת בעגלה ואילו כלתה לא מסכימה, או "מקציבה" לה זמן מוגבל כי הילד צריך לישון/לאכול/אמא וכו.

פעם ראשונה שהבנתי איך הסבתאות נראית מהצד של החותנת...

לכן, בלי להכיר את חמותך, אני מרחמת עליה. שהיא צריכה להיאבק כדי להנות קצת מהתינוקת, מהנכדה שלה, שבטח חיכתה לה כל כך הרבה.

אני לא מכירה את חמותך, וייתכן שהיא באמת אגרסיבית . אבל אולי, אם היית קצת יותר מתחשבת בה, ונותנת לה להנות מהנכדה, אולי היא לא הייתה צריכה להיות אגרסיבית כל כך?

סתם נקודה למחשבה.

היא אינה נאבקת... כלל...

כל המלחמה פה אני עושה עם עצמי היא לא מודעת לזה

כלל..בכלל

ההפך אמרה :" "כל השבת הייתי איתה , היתה עליי"...

שמחה שהבאת את הסיפור

אולם , לא אני זו שאגרום למשהי לבכות ובטח לא חמותי

אל תמהרי כל כך לשפוט..

ואולי הסבתא פה בסיפור מהירה מדי ותתן לכלה גם קצת זמן, לשחרר....

רציתי פשוט שכלות צעירות ידעו שלמעשים שלהם יש השלכות.

ואולי לא כולן מודעות לזה שאמירות כגון "תינוק צריך רק את אמא שלו"  הן לפעמים תירוץ להרחיק את הסבתא ולגרום לה כאב לב של ממש. ולא תמיד מגיע לה. ובנינו, האמירות האלה לא תמיד נכונות. תינוק צריך את אמא זה נכון, אבל תינוק גם צריך סבתא.

בעקבות הסיפור לקחתי על עצמי לנסות ולהבין יותר את הצד של חמותי, בכל מה שקשור לנכדים שלה ממני.

חמותי לא מודעת לרגשות שלי למערבולת שלי מולה עם הביבי...

אם היתה יודעת...

בלי קשר כנון תמיד להיות רגיש לצד השני...תמיד

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם