ב"ה
לא קל היה לרחל לקבל החלטה. אולם לבסוף היא הכריעה.
אין כמו הג'קט המפוספס לערב שכזה.
שאר התהליך, היה דווקא מהיר ולאחר שעה קלה היא כבר הייתה לבושה, מאופרת ומבושמת.
רעד קל עבר בליבה. מין דגדוג שכזה. זו התרגשות? פחד?
רחל פסעה לאיטה שקועה בחלומות. עמוד חשמל נתקע בה לפתע וקטע אותם באחת.
מבט מהיר במראה הימנית של רכב מזדמן, הבהיר כי הנזק אינו נראה. ברוך השם.
שדרת העצים כבר חיכתה לה.
גם מאיר.
הוא עמד שם. מחייך. גבוה. שמן.
שמן מאוד מאוד.
רעד חזק. זה כבר לא דגדוג. זה כעס.
איך? איך היא מוצאת בכל פעם חסרון כל כך מושלם בשבילה? איך היא עשתה לה את זה שוב?
שעה שלמה הקריבה רחל על מזבח הנימוס עד שהצליחה להגיע חזרה אל ביתה ולזרוק בתסכול את הג'קט המפוספס על המיטה.
היא הביטה במראה. בוחנת בעיון את הדמות הנשקפת מולה. היא לא מרבה להפריז בשבח עצמה. אבל הפעם, מול המראה, היא מחמיאה לעצמה בקול. אני בחורה יפה, חכמה, מקפידה על קלה כבחמורה ואוהבת לעזור לכולן. ואני גם צולעת.רק זו הסיבה?
***
"הדרן עלך מסכת שבת והדרן עלן...". קולו של מאיר צלול והוא מקריא את מילות הסיום בחגיגיות מה.
הדודים פוצחים בשיר ואבא רק יושב ומביט במבט גאה.
מישהו מניח גיטרה בידיו. מאיר פורט על הגיטרה במיומנות, סוחף אחריו את כולם בשמחה של מצווה.
הכיבוד עשיר, השתיה זורמת ואיחולי "בשורות טובות" נשמעים שם לרוב.
החגיגה מסתיימת מעט מאוחר ורק אז הוא מתפנה לנתק את המכשיר הנייד מן המטען.
7 שיחות שלא נענו. דודה מינה… אז מה הפעם?
הוא פונה לחדרו ומתקשר אליה בחזרה.
אין צורך במילות שלום. דודה מינה כבר פורשת את הצעתה המושלמת. אור היא נערת החלומות. לא היא, מינה, תציע לאחיינה המבריק שבין חבריו הצעה שאינה הולמת אותו!
מאיר, מלומד ניסיון,רק מקשיב. כשמתאפשר, הוא משחיל רק מילה אחת.. "והחיסרון?"
השיחה מסתיימת ומאיר מופתע שהוא מאוכזב. האם לא היה ברור לו שזו תמונת המצב?
שוב הציעו לו בעלת תשובה. לו, לשפיץ, שסיים כבר כתריסר מסכתות מחוץ לסדרי הישיבה. הוא, בנו של רב יישוב, שספג יראת שמיים והשקפה נכונה מילדותו. הוא מביט על עצמו. תוקע את עיניו בכרסו המשתפלת. המשקל מציץ מפינת החדר. הוא עולה עליו ומביט בתסכול במספר התלת ספרתי הנרשם על גביו.
רק זו הסיבה?
***
ריח מתקתק של עוף במרינדה המיוחדת של אימה מילא את חלל הבית ודגדג את אפה. יאמי…
בערב רגיל, היא לא הייתה מתאפקת ומכינה גם לעצמה מנה שכזו. אבל היום היא מסתפקת באכילת כריך עם גבינה. את המטבחון הקטן והכשר שהקימה לה, היא משאירה הפעם נקי. אין לה זמן.
אור מברכת ברכת המזון בדבקות. מוסיפה לבסוף כמה מילות תפילה פרטיות משלה.
שעה אחר כך היא מדמימה את המנוע ומרימה את האמברקס, נשארת לשבת. נותנת לעצמה עוד שתי דקות. לחלום, לקוות.
השעון המוזהב לא הותיר לה ברירה והיא יצאה מן הרכב בדיוק כאשר אבי יצא מן הסובארו שלידה.
רגע קטן של מבוכה. הרבה רגעים אחרים שבאו אח"כ.
השיחה הייתה מרתקת, השעות עברו מהר והשעון המוזהב כבר לא היה משמעותי יותר.
"רגע?אתה יכול לחזור על המשפט האחרון?"
"לא, סליחה, את האחרון בכלל לא שמעתי. מה אמרת לפניו? סיפרת משהו על החתונה הקודמת שלך?".
אור נזכרת לפתע שיש לה הערב אירוע חברתי כלשהו.
בלילה, על מיטתה, היא שולחת מספר הודעות בקבוצת וואטסאפ חברתית. כדי לא לשקר.
את ההודעה לשדכנית היא שומרת למחר.
היום היא רק תרשה לעצמה לבכות.
אז הפעם זה היה גרוש. ומה בפעם הבאה?
כן. היא חוזרת בתשובה. רק זו הסיבה?
***
"כי הגדלת חסדך עלי, חסדך עלי...", יד על כתף, הרגליים מתרוממות טפח מעל הקרקע.
"מה אשיב לך והכל שלך..", יד על הכתף. מישהו קורא לו.
אבי יוצא החוצה מן המעגל, מנגב כמה אגלי זעה במפית מזדמנת.
מופתע, מעניק חיבוק אמיץ לחברותא הראשונה שלו שכמו יצאה מן הבוידעם.
ליד הבר העשיר, בין מוקפץ לצ'יפסים עסיסיים, הם מעלים זיכרונות נושנים גולשים בעקבותיהם לדיונים לימודיים סוערים.
ממש כמו אז, בימים הטובים.
"לא השתנת בכלל". מפטיר החבר. "אותה עמקות, אותו הומור. השילוב המיוחד שלך".
אבי מחייך.
"לא יודע מה בקשר אלי, אבל ההצעות כן השתנו". מרירות מה נלווית לקולו.
שתיקה קצרה.
"הי, תשמע, יש לי מישהי מדהימה להכיר לך!", מתלהב פתאום החבר הרווק שלצידו.
הוא מונה את שבחיה של רחל בזה אחר זה עד שלאבי מתחשק להציע לחברו להכיר את המועמדת לעצמו.
במקום זאת הוא דולה עליה פרטים נוספים עד שהתמונה מתבהרת. היא צולעת.
וכיוון שהוא לא צולע, הוא חוזר אל מעגל הריקודים.
יד על כתף, עם כל החברים, ברור לו שהוא לא שונה מהם. אז הוא גרוש. רק זו הסיבה?
