יש ביהדות זרמים שממש מחזיקים מהקטע של גבר עם זקן- בחסידות בכלל ובפרט בכמה חסידויות שלא נוגעים בזקן כמעט בכלל... 

יש זרמים אחרים שהם בקטע של מגולח לגמרי 

מה זה קשור להודעה שלך?

לא קשור בכלל.

כי השאלה שלך היא כאילו מה לפי התורה- אבל היא באמת- 

איך להתמודד עם האופי שלכם מול כל העולם

נשמע מהתיאור שלך שלבעלך טוב כשיש לו זקן, הוא רוצה את זה, עושה לו טוב בחיים שלו כשיש לו

אבל--- יש מישהוא מבחוץ שמבקשים ממנו להתגלח בשביל אירועים. 

יש מישהם שמרגישים מספיק קרובים כדי לחטט בדברים אישיים מידי של אדם ולבקש - 

לבקש דבר שהוא בגדר ההחלטות של אדם עם עצמו

גידול או גילוח זקן- זה דבר מאוד אישי לכל גבר

(תחשבי בהשוואה- אם היו מבקשים ממך לגזור את הקוקו רק כי יש אירוע של המשפחה- שייך? או שזה התערבות חטטנית בחיים שלך?)

אולי לפעמים יש לאשתו של הגבר המדובר זכות להתערב לו ולומר משו מרצונותיה על הזקן שלו- אבל גם זה בתור הבעת משאלות ולא כחובה... 

זכותו של אדם על הגוף שלו. 

מה עושים כשהמשפחה לוחצת ולא מבינים מה הקטע? 

אומרים בנימוס- זה החלטה שלי, זה הגוף שלי. אני מבין שקשה לכם אבל תתרגלו מי אני. 

ובאים איך שמתאים לך  

וזה מה שנכון לעשות לפי התורה

לעשות את מה שטוב לך ואתה רואה לנכון, 

ולא לשנות מהמעשה הזה רק בגלל רצונות או בקשות של אחרים... 

יש לזה עניין לפי הקבלה. לא מספיק מבינה בזה, אבל יכול להיות באמת שזה "שומר" על האדם מבחינה רוחנית.

אבל כמובן, לפי ההלכה היבשה, מותר לגלח את הזקן לא בתער.

אם פנית אליי - אז לא הבנתי...

"לא אוהבים" - אז נקוה שיתרגלו ל"אהבה שאינה תלויה בדבר" (אֶתכם)..

אך אנו הבהרנו להם שיש לנו עקרונות וחבל על המאמץ. היה קצת מתח, אבל בסוף הם הבינו. אגב, בעלי התייעץ בכל עניין כזה עם הרב שלו, והרב כל הזמן כיוון ועזר. 

מכונות גילוח של היום, יש לפחות עם חלקן בבעיה לדעת כל מיני פוסקים, בגלל האופן שהן פועלות, שלא כמו פעם שהיה חיץ די עבה בין הסכינים של המכונה לפנים, וגם אופן הפעולה היה שונה.

היה מי שאמר (החתם סופר דומני) שיש להשאיר לפחות זקן קצר (בגלל "לא ילבש" למיטב זכרוני. ויתכן שאם רבים הולכים בלי זקן, אז כבר לא שייך).

יש כאלה שכלל לא נוגעים בזקן, בעיקר אצל החסידים. ואי אפשר להכחיש שזה היה המראה המקובל בעם ישראל (וגם בעבר היו אמצעים להשיר את הזקן). יש מהישיבות ה"ליטאיות" שהולכים מגולחים, המשך משיטה מסויימת של מי מחכמי המוסר בחו"ל בזמנו, שהיתה כדי לרומם את קרנם של לומדי הישיבות מבחינת המראה שהיה נחשב "מסודר" ומכובד..

הסמך הוא מהזוהר הקדוש, שמחמיר במי ששולח ידו בזקנו. אמנם, ר' חיים מוולוז'ין, עפ"י המסופר, הגיהָ שם שזה דווקא בתער.

הרב קוק מביא את הדבר הזה באגרותיו, אך מוסיף שעם זה "חוש היופי הישראלי מודה" שיותר טוב עם זקן.  דהיינו, שכך יותר מתאים.

ויש עפ"י הסוד רמזים לברכה שקשורה להשארת הזקן, שפע.

אולי אצל בעלך, שיהיה בריא, ה"מראה" עם הזקן משפיע עליו את מה שהוא מזהה עם זה. איך שזה מצטייר לו. זה לא "שטויות"..  וכנראה גם את חשה כך.

אז אולי זה לא כ"כ ענין של "לפי התורה" בדיוק, הלכה מוחלטת, אם כי בוודאי לפי התורה מה שגורם לאדם דברים כ"כ טובים כמו שאמרת, זה טוב.. - 

אבל מסתבר שאם תאמרי לבעל חיובית כמה את אוהבת שהוא כך, וכמה האופי הטוב שלו יותר יוצא כך לפעל, ותפרטי בערך כמו כאן - אז זה יתן לו מוטיווציה חיובית לענין.

ובוודאי שהוא לא חייב לשאול את "הצד שלו" איך להגיע לאירועים. שיתרגלו לקבל אותו כמו שהוא, זה לא כ"כ קשה...  כמובן, צריך לראות למה הוא מתחשב בכך; אולי מצד כיבוד הוריו או משהו כזה.

אם תלכי בנחת וחוכמה וחיוביות - סביר שתשיגי את הדבר בטוב שאת רוצה..

שלב מתחילים לגדל (נראה לי בדרך כלל אחרי החתונה...)

לגלח זקן- לוקח חמש דקות.

האמנם תוך חמש דקות הוא משליך מעליו את המידות הטובות שלו ומשתנה לא לטובה?

לא נשמע לי הגיוני, שיראת השמים של בן אדם תלויה בזקן שאפשר להסירו תוך חמש דקות.

יראת שמיים והתנהגות אצילית וצנועה לא צריכה להיות תלויה בזקן או בפאות או בכל דבר אחר, אלא רק בנשמה עצמה.

ונשמה אינה תלויה בזקן.

אולי הזקן משמש לבעלך מעין תחפושת. כשהוא איתו הוא מרגיש שעליו להתחזק יותר ואילו שהוא בלעדיו הוא מרשה לעצמו לפרוק עול.

היה מסוגל לשקר רק לאחר שלבש את עורות גדיי העיזים על ידיו. כאשר דמה חיצונית לעשיו.

(ראיתי את הפירוש במקורו. לא זוכרת כרגע של מי הוא אבל מדובר על אחד מגדולי ישראל).

וזו פעולה יותר חיצונית מגילוח זקן. כי היא אינה משנה משהו אפילו בגוף.

החיצוניות משפיעה עלינו כך שיש מקום למה שהיא אומרת.

אפשר גם לחוש את זה בחיי היום יום. כשאני לובשת בגדים מחוייטים או ספורטיביים- ההתנהגות שלי יכולה להיות שונה. ולא רק כדי להיזהר על הבגדים. זה יוצר תחושה מסוימת.

רק שימו לב לנערים מתבגרים כשהם מחליטים לגזור את הפאות זה בגלל משהו שמתחולל בנפזם סוג של פריקה כי מישהו עם פאות (או זקן במקרה שלנו) זה מסמל משהו...

אמנם כאן הדבר שונה זה לא בגלל שמשהו בנפש מתחולל אז הוא מתגלח אלא להפך, כך כמו שאמר בעל חובות הלבבות:"אחרי המעשים ימשכו הלבבות",

ואכן יכול להיות, וזה לא בושה שאדם נמצא במדרגה כזו הרי אפשר לראות המון כאלה בינינו (ואפילו אומר שכל אחד נגוע בזה באופן מסויים) שהחיצוניות ומה יאמרו ישפיעו על מעשינו, ובגמרא כתוב שמי שנכנסה בו רוח רעה ומרגיש שלא יכול לעמוד בניסיון ילך למקום שלא מכירים אותו ילבש שחוריןם ויתעטף שחורים ואז יעשה את העבירה, כלומר שאז האדם ישים לב שאנשים אומרים עליו תראו את האדם החוטא הזה ואולי זה מה שיציל אותו מתוך זה שהוא לא מאמין שאומרים עליו כאלה דברים...

ובוודאי שהפסיכולוגיה של החברה פועלת על אדם גם שהוא חזק ואיתן בדעתו...

שהאדם מתנהג עפ"י מה שבפנים, ולא איזו "תפאורה" שלו משפיעה על התנהגותו.

אבל למעשה, כח הדמיון גם הוא פועל, ואם הוא רואה את עצמו במראה שמבטא אצלו ובכללי "מהלך" מסוים, יכולה להיות לכך השפעה חוזרת על עצמו שמעוררת התנהלות תואמת.

גם אשה (וכנראה עוד יותר..) שתראה את עצמה עם כיסוי ראש באופן מסוים שמבטא אצלה יותר "הקפדה", יש להניח שזה שיפיע בהיזון-חוזר על איך שהיא "מצטיירת לעצמה".

אז לא צריך להשתעבד לכח הדמיון - אבל אפשר להשמתמש גם בו לטובה.

שיראת שמיים יכולה להיות תלויה בדבר כמו זקן...במיוחד זקן שיורד כל כמה זמן (בהתאם לאירועים משפחתיים).

אני מסכימה איתכם שיש סממנים חיצוניים שכביכול "שומרים על האדם", אבל אם האדם משתנה ברגע שהוא מסיר אותם, אולי זה מראה משהו על יראת השמיים שיש לו מלכתחילה. לא הייתי רוצה שיראת השמיים של ילדי תהיה תלויה בפאות שלהם למשל, או באורך השרוול.

אני מדברת עכשיו באופן כללי, ולא על המקרה שעלה כאן (כי אני לא מכירה את הנפשות הפועלות).

יש השפעה חיצונית על מעשינו

אם לבוש ואפילו זקן

ניתן אולי מעט להקביל זאת לשינוי אופי בעיתי על ידי התמקדות לשינוי בכתב

למשל רואים בגרפולוגיה עפ"י צורת אותיות מסוימת שלאדם יש רגישות יתר, אז יש שיטת טיפול כזו שאם אותו אדם ינסה בכתיבתו להתמקד לשנות את אותן צורות אותיות למשהוא מאוזן יותר אז זה יתחיל לחלחל גם למעשיו ולרגשותיו!

אני אישית מאמינה שצריך גם שליובים נוספים כמו עבודת המידות , פיתוח מודעות וכו'... אבל אין ספק שגם עצם שינוי הכתב יכול להועיל!

לא שינו שמם לשונם ומלבושם... - כך עמ"י שרדו בארץ הזימה - מצרים!

גם נערה צעריה שפתאום בקיץ ההורים שלה יסכימו לה ללבוש בצורה שלא תתאים כישוב למשל ורק בגלל שזה טיול... אז נותנים להם עכשיו!

יכולה פתאום להתנהג קצת אחרת...

אין מה חלעשות אנחנו בני אדם והרבה פעמים הלבוש מחייב אותנו ! מגדר אותנו ! = מחייב!

אז זה נורמלי לראות שהוא בן אדם ויש זקן וזה משפיע...

והכי נכון לגרום לזה לבוא מבפנים!

וזה לא אורמ שכשהוא עם זקן אז הוא רמאי יכול להיות שזה יותר עוזר לו להיות מה שנכון ומה שהוא רוצה באמת להיות!

הקב"ה ברא גוף שמתלכלך ומעלה זיעה, למה להתרחץ?

הקב"ה באר ציפורניים, למה קוצצים אותם?

הקב"ה ברא לאשה שערות, למה היא מגלחת אותם? שתשאיר את הזקנקן הקטן שמבצבץ לו בגיל ארבעים וחמש.

הקב"ה ברא גוף שמסריח ומזיע, למה לשים דיאודורנט?

הקב"ה ברא יצר הרע, למה להילחם בו? זה הכי טבעי לחטוא.

הקב"ה ברא מחלות, למה לקחת אנטיביוטיקה?

בקיצור - הגישה של "הטבעי הוא הכי, אחי" זו לא גישה אמיתית, כי שום דבר בעולם לא טבעי באמת, בייחוד בתקופה זו

את לא אוהבת מי שבלי זקן, לעומתך רוב הנשים אוהבות גברים מגולחים

אם לפי התורה מותר לגלח במכונה - אז זה מותר, ואין עניין של "מה נכון " אלא כל אחד עושה מה שנראה לו טוב ומתאים לו אישית.

ייתכן שבעלך הוא לא זה שמשתנה בין רגע, אלא שההסתכלות שלך אליו משתנה בין-רגע כשהוא מגולח והוא נראה לך פשרני, וזו הקטנוניות שלך שאת להשתחרר קצת ממנה

והדוגמאות לא דומות - כי לגבי נידון זה, מובא בכל מיני מקומות שיש בכך מעלה (וגם לא כדאי לדבר בשם "רוב הנשים". וגם תלוי באיזו חֶברה).

אם כי נכון שמה ש"כך" באופו טבעי - לא תמיד צריך להישאר כך, בכל מיני עניינים.

ובוודאי לא נכון מה שכתבת בסוף. היא הרי חיה שם, ואומרת שהיא רואה עליו - איך את יכולה להגיד "מרחוק" שזה רק "ההסתכלות שלה" וזה "קטנוניות" (אם כי אכן נזהרת וכתבת "יתכן").

ואפילו אם זה היה "הסתכלות שלה", דווקא נשים אנחנו רואים הרבה פעמים שהיחס שלהן לכל מיני דברים "משתנה" לפי מראה, כי כח הדמיון פועל עליהם חזק. 

אבל כנראה כאן זה לא כך. מצוי מאד שההתנהלות ה"חיצונית", בפרט בדברים שמזוהים כבעלי זיקה ערכית (וכאן זה ברור לגמרי: הרי כל השינוי בא מתביעה "לא-דתית" של משפחתו), משפיעה על האדם. ובהחלט סביר שכאשר הוא רואה עצמו כך - הוא מרגיש יותר את אישיותו בכיוון הזה, וכן להיפך. אף כי לא צריכים להיות "תלויים" בזה.

אין ספק שבאופן מסורתי יהודים היו בעלי זקנים. כתוב "תער לא יעלה" וכו' . כך היה גם בדורות האחרונים במה שנוגע לשומרי מצוות. אומנם, מצאו היתר ע"י זה שטענו שתער זה רק ממתכת ורק אם יש שם להב אחד. אם התער עשוי עץ או פלאסטיק, הוא אינו תער. ואם מדובר במספריים, גם זה לא תער.

ישנן סיבות שונות לרצון להתגלח -- הזיעה מתאספת שם וזה לא נעים ואולי גורם לדלקות וכו'. אולי האישה מתלוננת על המברשת שנדחפת לה לתוך פניה... ואסור לשכוח שבדורות הקודמים היתה גם בעיה חברתית כי היו אנשים שרצו להצניע את היותם יהודים ואפילו בתוך החברה היהודית היו אנשים שרצו להצניע את היותם דתיים. זאת, כמובן, לא סיבה ראויה אבל יכולה להיות מאוד חזקה. היו גם חוגים, כמו ה"מתנגדים" למשל, שנהגו שהרווקים מתגלחים ורק הנשואים מתקשטים בזקנים. אולי, בתקופה ש"נאה" שווה "מגולח", זה היה כדי למצוא חן בעיני כלה פוטנציאלית? או, אולי, כמו שבאותם חוגים -- רק הנשואים התעטפו בטלית והרווקים לא, כך גם בעיניין גילוח.

אבל, באשר לדינמיקה שבין בני הזוג שמדובר בהם, אולי הוא זה שרוצה להתגלח לקראת הארוע, והטענה שלוחצים עליו במשפחה היא רק תרוץ? חוץ מזה, זה לא כזה נטל לעשות נחת רוח להורים. הרי זה רק לכבוד הארוע, לא כל הזמן. ואם זה לא מפריע לו -- אז למה לא? ההתערבות של הגברת ביחסים שלו עם משפחתו נראית כמו שתלטנות מצידה. היא תראה להם מי מנהל אותו -- היא או חמותה!

בענין רמת הדתיות שלו, או ההתמדה שלו בלימוד, קשה לתאר שיש לזה איזה שהוא קשר עם הזקן. זה תלוי באופי שלו, לא בזקן. מה שכן יכול להיות  -- כשהוא הולך לארוע ונחשף לבני משפחתו, שכנראה אינם כה קיצוניים כמו הכותבת, הוא משתחרר קצת מהלחץ שהיא מפעילה עליו. ואז ההתנהגות שלו כבר לא לטעמה. אחרי שעובר כמה זמן, ומשפחתו לא בסביבה, ואישתו כן בסביבה, הזקן הולך וגדל, והשפעתה של אישתו הולכת וגדלה ואז הוא מתאים את עצמו אליה, לא אל הזקן. [יהיה מי שיגיד שהבחור קצת חלש אופי...]

"אולי" . בנית תילי תילים  באויר והרחקת עדותך רחוק מן השאלה המקורית.

הרחקת לכת. 

נכון מאוד מה שריבקי כתבה: "ייתכן שבעלך הוא לא זה שמשתנה בין רגע, אלא שההסתכלות שלך עליו משתנה בין-רגע כשהוא מגולח והוא נראה לך פשרני, וזו הקטנוניות שלך שאת צריכה להשתחרר קצת ממנה" -- זה בנוסף להערותי הקודמות

הבנו שאישה שיש לה הערכה למראה  יהודי, שגדולי ישראל העידו שמחזק את יראת השמיים,  צריכה להשתחרר מהקטנוניות שלה.

ממישהו כאן. בפרט ממי שההודעות שלו בד"כ אינן בכיוון זה. אז זו נקודת השקפה שונה לגבי הרבה דברים, ולא צריך להציג כ"שיפוט אובייקטיבי".  

אם כי אכן, לא בהכרח ש"זקן" או היעדרו יגרום משהו באופן גלוי. ובוודאי שמדות טובות וכו', אינן תלויות דווקא בזה.

ב. לא טוב שיש מריבות.  כדאי לחשוב ביניכם איך משפרים את המצב בכללי. ולא ע"י טענות-הדדיות, אלא בחשיבה משותפת וברצון להרבות אהבה ואחוה.

ואם קשה לבד, אפשר להתייעץ עם מישהו מבין ענין ממש, מתוך נכונות של שניכם לשמוע ולהחכים וליישם.

בהצלחה.

אשה צריכה לעזור לבעלה, לא להיות שופטת בכירה ולקבוע מה רמת דתיותו כל רגע.

תתרכזי ברמה הדתית שלך. הוא בן אדם, עם רצונות שלו, ועם זה מתחתנים, לא עם פנטזיות (גם פנטזיות דתיות הן פנטזיות).

הנה אמרת שאת רבה איתו על זה? טעות גדולה. זה לא עניינך בכלל, זה עסק שלו, זה הגוף שלו.

אין  פה גם דבר נגד ההלכה בכלל, אחרת רבנים מגולחים רבים היו צריכים להיות בחרם.

הזקן עוזר לך להרוס את נישואייך ואת מידותייך הטובות, כי את רבה על שטויות.

ורוב עם ישראל עושה לא מעט דברים בגלל הזוהר אפילו כשזה אומר לבטל מצוות עשה (כגון לא להניח תפילין בחול המועד).

אז פתאום שזה דבר כזה אז אנשים אומרים "זה בקבלה" זה בכלל לא הלכה"...

לבטל מצוות עשה זה סבבה אבל לגדל זקן לא??? 

אבל רוב עם ישראל כן.

תשאלי את בעלך אם הוא מניח תפילין בחול המועד.

האם הוא מוריד את התפילין בר"ח לפני מוסף.

בחוה"מ לא מניחים תפילין - ספרדים, ובארץ ישראל גם אשכנזים - כי כך פסק השו"ע. כזהר. לא "ביטול עשה" אלא שאז לא זמנם, כמו גם בשבת ומועדים.

מה שעושים דברים "בגלל הזוה"ק", זה בדברים שפסקו פוסקי ההלכה, עפ"י מה שהיה בידם כנכון לפסיקה לציבור הרחב, או אנשים שנוהגים באופן פרטי, או עפ"י רבותיהם שנוטים לנהוג גם כנסתר.

מכל מקום, לגבי זקן - זה ענין של גירסאות בזוהר.

שם כתוב על מי ששולח ידו בזקנו. יש סיפור על רק ר' חיים מוולוז'ין שלא דקדק בכך באיזו הזדמנות, ותלמיד אמר לו: רבי, הזוהר.. אמר לו: תסתכל בזוהר שלי. ושם היתה הגהה "בתער".. כלומר: שכל חומר הדברים שנאמר שם עפ"י הסוד הוא על גילוח בתער.

והרב קוק זצ"ל מביא את המעשה הזה באגרותיו. אכן אומר ש"חוש היופי הישראלי" מודה שיותר מתאים עם זקן.. היינו: יש בכך "משהו".  אבל וודאי שאינה פסיקת הלכה, והעיקר שגם מי שמתגלח ידאג שזה יהיה עפ"י הדין.

מעבר לכך, לא ראוי "להתהדר" בהנהגות עפ"י עניינים שאינם הלכה פסוקה מוחלטת, אלא אם כן זו פריצת גדר במקום מסויים. וכאן - לא.

והרמח"ל גילח זקנו, וגם הרב המופלא, המקובל, הרב חיים כהן שליט"א, החלבן, לפי מה שראיתי תמונתו - הוא בלי זקן.. (לא שאני נגד חלילה - אני דווקא חושב שזה ממש לענין.. אבל זה אדם יכול להגיד לעצמו, ולא היכן שאחרים נוהגים אחרת, ועפ"י מה שמכוונים להלכה).

שאלה מעניינת..

אבל בטוח שלא היא זו שגורמת לנו להיות יותר יראי שמיים..

ואולי אם הוא מתגלח לאירועים של המשפחה מהצד שלו, אולי זה משהו במשפחה שגורם לו להתנהג כך?

(השערה בלבד)..

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב