בעל ואשה לא צריכים להגיד אחד לשני דברים בצורה פוגעת. אדרבה, צריכים להיזהר יותר מסתם אנשים.
זה לא "לחיות בשקר", זה לחיות בעדינות ואנושיות.
הרי גם הוא לא אמר לך שאת צריכה לעשות הצגה שזה נוח, אלא להגיד אחרת.
היית יכולה למשל להגיד: אתה לא יודע כמה אני מעריכה שקנית לי. כעת, אחרי שבוע, אני מרגישה פתאום שזה לא נוח פיזית. אבל מצד שני- זה כ"כ משמח אותי שהשקעת וקנית, שזה עצמו הכי "נוח".. אז מה אתה אומר? מה כדאי לעשות? מצד אחד - כ"כ נעים שקנית, מצד שני - "טכנית" כעת זה כך. אתה לא יכולת לדעת מראש וגם אני. מה נעשה?...
בעל כזה טוב, כבר היה מציע פיתרון.
נו, אז זה לא "להגיד את האמת"? זה "להסתיר"?.. לא. זה הרבה יותר אמת - זה כל האמת. "אמת" - כוללת גם את כל מכלול היחסים ומה שרוצים לבנות.
זה יצר הרע להגיד שבשביל "גילוי הלב" מותר לפגוע.. הרי משנים בשביל השלום, עפ"י דין.
על כן, לא נכון עשית שאמרת לו "אני שונאת" על משהו שקנה. זה לא "להגיד מה הם מרגישים" - זה להעליב... "עצבים"..
לא צריך להיות "מוגבלים" באפשרות לשתף במה שחשוב - כן צריך להגביל בצורת הדיבור. זה יחס בסיסי בין בני אדם.
ולא היתה לך כל סיבה "לכעוס" אחרי שאמר שזה איכזב אותו שהשתדל וזה לא מתאים, ושהבעת את זה כך. מה יש לך "לכעוס" על זה?...
תבחיני בין לחיות בגילוי לב, לבין להביע דברים בצורה פוגעת. בעל ואשה זה לא "פח זבל" אחד של השני, שמוציאים זה על זה כל "רגש" שעולה להם בלי להתחשב. ההיפך - זה השקר הכי גדול, שלמען "פריקה" רגעית, פוגעים בבסיס עמוק וכלללי בהרבה.
מציע לך פשוט ללכת לבקש ממנו סליחה. להגיד שחשבת על הדברים. להגיד שבאמת לא היית צריכה לההתבטא כך, ושאת מאוד מעריכה את זה שהתאמץ וכו', כמו שכתוב לעיל.
וגם בעיקרון - לומר לו שתנסי לעבוד על הענין הזה (אם את באמת מתכוונת לעשות כך..), לעשטת הבחנה בין להיות גלויים, לבין לבטא דברים בצורה לא נעימה, שזה עצמו לא דבר "אמיתי", כמו שהסברנו.
הצלחה רבה. בנחת.
) את אחראית ואין לך להאשים אלא את עצמך. לא הבנתי למה בעלך נעלב. את זו שהנעליים לא נוחות לה.