נמאס לי לתת דין וחשבון לכל דוס תורן שקובל על 'הפריצות של בני עקיבא'.
נמאס לי להסביר למה חניכות שלי מגיעות עם מכנסיים לסניף ולמה תפילת מנחה היא לא חובה.
נמאס לי להתנצל כי אני לא מעבירה פעולות על בית המקדש כל שבוע וכי החניכים שלי לא מדקלמים ציטוטים של הרב קוק.
נמאס לי מה"צדיקים" עם המבטים המתנשאים.
נמאס לי שדורשים ממני לעזוב את החניכים המקסימים, הבוגרים, הטהורים וכן, הצדיקים שלי. ושעוד עושים את זה בשם הקדוש ברוך הוא.
נמאס לי שמעוותים את המושג חינוך.
שמסתפקים בשאיפה לשימור מציאות מצומצמת, טובה וקיימת
ומוותרים, למען זה, על שאיפות אמיתיות. גדולות. מהפכניות.
כאלו שבאמת נצרכות.
אז החלטתי-
כל מי שיש לו איזו טענה או תלונה על התנועה מוזמן לפנות לדני, אני גמרתי עם ההסברים וההתנצלויות.
אני אוהבת את מה שאני עושה, את מה שאני מאמינה בו ואת מי שאני פועלת למענו ולא מוכנה לוותר על זה, גם אם זה נראה פחות "דוסי" בעיני אנשים מסויימים.
וכבר אמרו גדולים ממני לפני:
"אם אתה רוצה למשוך אדם מתוך הבוץ, לא די בכך שתעמוד למעלה ותושיט לו את ידך.
אתה מוכרח לרדת למטה בעצמך, אל תוך הבוץ והזוהמה,
לאחוז בו בשתי ידיך ולמשוך אותו ואותך החוצה
אל האור"
ואני מניחה שהמסר מובן

בב"ח נאמנים לתו"ע


