עזבו אותם לנפשם תנסה להתעלם עד כמה שאפשר .

אם הם מאירים לכם , אז תגידו להם ,עד כאן או זה לא צריך לעניין אתכם וזה לא קשור אלכם .

אלו החיים שלנו , אנחנו חושבים אחרת מכן .

ויש דברים שהם לא צריכים להתערב כי זה המשפחה שלכם וזה לא העסק שלהם !

 משהו בנוסח שכזה .....

נ.ב

אנחנו התחתנו באדר א , ובשבת אחת שהינו אצל חמותי עם גיסתי והילדים .

והיא שאלה מה לגבי חג הפסח הקרוב הכין נהיה בליל הסדר ?

אמרתי לה שעוד לא חשבנו על זה , ושיש עוד זמן  להחליט כי לא מזמן התחתנו ....

אז היא אמרה שאם אנחנו רוצים שנפגש בפסח ,אז שנבוא ליל הסדר לכאן (לחמותי ) כי אחרת  לא נתראה בפסח .

מכון  שהם עושים שנה שנה והשנה הם אצל חמותי .

אני קצת היתי בהלם מה הדבר הזה ....

בסוף באמת בנו לשם (בגלל סיבה אחרת בכלל ).

לאחר זמן שכן היא עשתה ... כל מיני דברים שהיא לא חשבה שזה מעצבן /מפריע .

היא פשוט רצה ללמד את הכלה הצעירה . איך המשפחה צריכה להיות להתנהג .

לא יודעת להגדיר , משהו בסגנון שכזה .

למשל היא העירה לי על לבוש של הילדה . הינוי בשבת אחת כל המשפחה המורחבת במלון בעקבות אז אירוע משפחתי ...

החלטתי להלביש לבת שלי שהיא בת ששנה וקצת לערב שבת  שמלה .

וזה לא מצא חן בעינה ..... מה היא קטנה למה את שמה לה שמלה עם גרביונים ....?

כשהבת שלי  היתה בגיל הזה  הלבשתי להה סתם מכנס זחילה /פוטר  ....

כי הם זוחלים ומלכלכים חבל על הבגד .

וכל מיני דברים בסגנון הזה .... עד שאמרתי לבעלי שיבדר אתה .

כי זה מעצבן ומפריע לי שהיא אומרת וקובעת ומחליטה בדברים שכאלה .

זה המשפחה שלי וכך אני רוצה /אוהבת וכו .....

בהצלחה .

תחייכו, תשמחו במה שאתם, תנו להם לשמוח במה שהם.

בפרטים הקטנים - אפשר "לוותר". לא רוצה לאכול - שלא תאכל (ר' שלמה זלמן אויערבאך היה אוכל כשמתארח.. לא נורא).

יושבים בשולחן שבת - אל תסתכל על זה בתור "קרן זווית", אלא שהוא לא רוצה לשבת מול אשה אחרת. לא נורא.

הבדלה רבנו תם - או שתחכה, או שתבדילו לבד מקודם. מה קרה...

"להשאיר פאות לבן הגדול" - באמת טיפשה. מה זה עניינה?.. ואין שום הלכה כזו. במקרה כזה - תגידו בנחת ובהיר: "סליחה, עד כאן. אתם תחנכו את ילדיכם ותואילו להשאיר לנו לחנך את ילדינו"..

אתה צריך להיזהר, שלא יגרמו לך להיות "פחות טוב" בשביל להראות להם..  אתה לא עובד אותם, אלא את ה'. 

הכלל צריך להיות - אתם בודקים שאתם שלמים עם עצמכם, לא חייבים להם שום דו"ח, ומשתדלים כמה שאפשר בדרכי נועם, בשלום, בהתחשבות שלא ללכת "נגד".  אבל לאידך, לא בהכתבה לכם איך לנהוג בפני עצמכם.

[ואם היא "תמיד רגישה ופורצת בבכי".. יתכן שבעצמה קצת מבולבלת מהדרך הזו, ולא בדיוק יודעת מה היא רוצה, ומה אינה כ"כ מבינה..  חכו. זו התחלה. זוג צעיר. יתבגרו ואולי ילמדו איך לסלול דרך לגיטימית לעצמם בלי לפגוע באחרים.  זה תהליך די מצוי]

אנשים שבטוחים בעצמם לא מרגישים מאויימים על ידי אחרים.

אולי אתה משדר להם סוג של חולשה, או צורך להתנצל כל הזמן.

שתגיד מה שהיא רוצה על הפאות, לא תאכל אצלכם, לא הבנתי למה זה כל כך מפריע לך.

הוא רוצה לשבת בקרן זווית? שישב. מה אכפת לך?

מודה שלא ממש ברור לי הקטע של הקידוש והאוכל. (אתם מוזמנים להורים ואתם יושבים בשולחן נפרד עם אוכל נפרד?)

יש להניח שהם לא ישתנו- אבל אם אתם תהיו בטוחים בעצמכם- תראו שיכבדו אתכם ותצליחו לגשר על הפערים.

אני מדברת מניסיון...

תעברו דירה דחוף!!! לא משנה כמה יעלה ומה מצב הדירה.

זוג צריך לבנות את ביתו בשקט ללא הפרעות ובדרכו האישית.

ברגע שנותנים למשפחה להתערב (ואין ברירה אם אתם גרים שם נתתם למשפחה להתערב) זה יעלה לכם ביוקר ויצור ביניכם (ואנימדגישה בינכם!) מתחים ולא רק בינך למשפחה.

בהצלחה, החלטות טובות,

אתה יכול לחשוב שאני חוצפנית ומתערבת ואתה יכול לחשוב על זה טוב טוב, ולעבור דירה כמובן בדרכי נועם ובתירוצים מתקבלים עך הדעת

יש אנשים שחושבים שהם צדיקים יותר מאחרים ומנסים לחנך אותם ולהציל אותם

איפה ההורים של אישתך? הם כאלה קיצונים כמו הזוג הזה? לדעתי, זה תפקידם של ההורים להעמיד את האיש הזה במקומו. אם גיסתך לא רוצה לאכול אצלכם, שלא תאכל. איך זה שהיא אוכלת אצל הוריה? לגבי זמן צאת השבת, לכו לבית שלכם שהוא יחידת דיור נפרדת באותו בית, כך שזה לא רחוק, ותעשו את ההבדלה אצלכם. איך שהוא יושב זה בכלל לא חשוב. אם הוא רוצה, הוא גם יכול לעמוד בפינה כמו ילד נזוף [זה המקום המתאים לו...]. זה בסדר גמור שתעשו קידוש לעצמכם עם בישולים שלכם, אם זה לא פוגע בהורים. כל מה שאמרת פה, אישתך יכולה להסביר להוריה, ואם הם גידלו אותה להיות דתית לאומית נורמלית, אז הם בהחלט יבינו אתכם ולא יכעסו. בענין הפאות של הילד שלכם, זה ממש לא עסק שלהם. לפי הדין, לא צריך להשאיר יותר פאות ממה שהיו לחנן פורת ז"ל. הפאות של החרדים הן הגזמה שבאה להבליט את זה שהם לא עוברים על "לא תקיפו פאת ראשכם". עושה רושם שהזוג הזה רק מבקר אצל הורי אישתך מדי פעם. בשבתות אחרות הם כנראה אצל הוריו. כל עוד הורי אישתך, אתה ואישתך מרוצים עם אורח החיים של עצמכם, אז הכל בסדר. הורי אישתך צריכים להעמיד את הבחור במקומו ולהבהיר לו שהם מוכנים ללכת לקראתו בענין האוכל אבל לא בשום נושא אחר כי זה ביתם והם רוצים לנהוג כמנהגם בביתם. המנהגים שאולי מקובלים בבית הוריו של החתן החדש הזה או בקהילה שלו, יפים לקהילה ההיא אבל לא לביתם של ההורים. יש להבהיר לחתן החדש הזה שכשהוא בביתם עליו לכבד את בעלי הבית ואת יתר האורחים ולהניח להם לנהוג כרצונם. הלוא הם מתנהגים לפי הדין. אם הוא רוצה להדר, זכותו לעשות זאת ביחס לעצמו בלבד. חבל שהכותב מתחיל לפקפק בצידקתו. הרי התנהגות גיסו היא התנהגות מתנשאת ולא ראויה כלל. אישתו הצעירה כנראה באמת מבולבלת ורוצה לרצות את בעלה ולכן היא לא אוכלת אוכל שהוא בכשרות שהיא היתה רגילה בה כל חייה. זה שהיא פורצת בבכי, זה מפני שהיא מרגישה לחוצה על ידו ומרגישה שהיא מעליבה את אחותה בזה שהיא מסרבת לאכול את האוכל שלה. היא מרגישה, אם כן, בין הפטיש והסדן ולכן היא בוכה. אם הם מתעקשים להעיר לכם, תאמרו להם ש-- א. אתם תעשו לפי הבנתכם. ב. אימרו להם שגם אתם יכולים להעיר להם על התנהגותם שבהחלט איננה לרוח התורה ואיננה לרוחם של חז"ל אבל אתם מכבדים אותם ואת רצונם לנהוג כפי שהם נוהגים . לכן, אתם מצפים שגם הם יכבדו אתכם ולא יעירו לכם. אימרו להם שבעיניכם התנהגותם בהחלט איננה יותר ראויה מזו שלכם..

יותר בפרופורציה... גם אם הם נסחפו בהתלהבות הדתית- תהיו אתם מקבלים, נוחים, בעלי עין טובה ובטוחים בעצמכם.

ואז זה בכלל לא יציק. אם אני בטוחה בהכשרים שלי אז אני לא נעלבת אם מישהו לא אוכל אצלי- זכותו להקפיד על הכשר אחר ואתן לו הרגשה טובה וביחד עם זאת אקרין בטחון בהקפדה הדתית שלי.

גם עם שומרי העיניים ויש לנו קרובים כאלה, אין לי בעייה, מכבדת אותם ושלא יסתכלו ואנו ננהג בטבעיות שלנו עם ההקפדות ברמה שאנו מאמינים בה. 

ההערה עם הפאות לא לעניין אבל זה יכול לקרות לכל אחד ולאו דוקא בתחום הדתי..

הכי חשוב לחיות באחווה ולא להתנשא- אתה אל תתנשא בשרות הצבאי ועם הזמן הם מן הסתם יפנימו וילמדו מהתנהגותכם..

אגב נשמע שהם מתחזקים חדשים ולפעמים תקופת ההתחלה היא קיצונית ומתאמצת לחזק את כל העולם ואחכ מתאזנים. ואז גם תוכלו ללמוד אחד את הטוב של השני.

בהצלחה

נשמע שכיף לחיות במחיצתך.

האחד הצורה שהיא מדברת והשני תחושות האשמה שלך

ואני אתחיל מהשני

הרבה פעמים כשיש מישהו יותר דוס ממני - זה עלול לעצבן מאד מאד דוקא בגלל שחלק ממני מסכים איתו

ובעצם אני מתחבט עם עצמי אם לעשות או לא, והכרעתי בסוף לא לעשות, וכשהוא נהיה דוס מולי  זה מציב לי מראה, ומחזיר אותי לקונפליקט הפנימי שלי

ברש"י זה מופיע בצורה קיצנונית שבהתחלה אדם לא עושה מצוות, ואח"כ הוא מואס באחרים העושים

חשוב לזהות את זה, כי הרבה פעמים את כועסת עליה ובעצם כועסת על עצמך

וחשוב להיות כנה לפחות עם עצמך

המרכיב השני זה הצורה שהיא מדברת,

יש מקרים שאין לי שום נקיפות מצפון, ואעפ"כ אפשר להיפגע מיחס מזלזל או כופה

במקרה כזה צריך לעמוד על שלך בעדינות ובתקיפות, כמו כל זילזול או כפיה אחרים שגיסתך עושה לך

ולפעמים עדיף להתרחק, ולפעמים עדיף לוותר ולהבליג. תלוי במינון ובעוצמה, תלוי כמה אפשר לדבר אתה בכנות ובפתיחות והיא תקבל

שהכריעה לצד אחד (להחמיר) או שבעלה הכריע בשבילה, אבל נוטה קצת גם לכיוון השני.

מאחותה וזה יכול להרוס לכם את הזוגיות.

אם לא, השתדל להיות עם אשתך כמה שיותר זמן בחברת

אנשים הנוהגים כמותכם.

כך שהיא תרגיש נוח להתנהג כמו שאתם מתנהגים ולא תרגיש שהיא חריגה.

קהילה סרוגה בהחלט תתן לכם גב להרגיש טוב עם עצמכם.

המצב מוכר לי מקרוב, כמעט בכל משפחה מהמגזר הדתי

יש היום מכל הסוגים: חרדים, חרדל"ים, דתיים ולא פעם חילונים.

אני לא נעלבת כשלא אוכלים אצלי

כי גם החברים החילונים שלי יודעים שאני לא אוכלת אצלם

אם אין את ההכשרים שאני צריכה.

מצד שני בגלל שהדעות שלי מאד מוצקות, כולם מכבדים אותן גם כשנוהגים אחרת.

ברור לי שלפי הכתובה שעליה חתמת אתה אמור לזון ולפרנס את אשתך "כמנהג גוברין יהודיין"

כך שאתה הפועל לפי ההלכה ולפי מנהג ישראל בכל הדורות.

אם אתה מגיע לעימות עקרוני הבא להם את ההתיחסות לכל הירא ורך הלבב- מעברות שבידו הפטור מהצבא.

במקום להתקפל לכל הקפריזות הדתיות, הייתי מציע ל"צדיק" שלנו ללמוד קצת ספרי הלכות (ולא רק גמרא), ואז בפעם הבאה שהוא יגיד משהו, לסתום לו את הפה.

למשל עם רבנו תם, הייתי פשוט מכריז בהפגנתיות שאני פותח שש"כ וכוכבים ולומד את הנושא ברצינות. רוב הסיכויים שה"צדיק" שלך לא למד את הנושא וסתם נסחף אחרי הסביבה שלו....

________________

(מאז שהתחלנו ללמוד הלכה בצורה מסודרת על שולחן שבת, אני נהייתי יותר ""חפיפניק"" בדברים שפשוט לא ידעתי קודם שאפשר להקל בהם)

זה נראה לי כמו סוג של סינדרום חוזרים בתשובה. 

יש כאלה- ש"ראו את האור" ורק רוצים להעביר אותו לסביבה.

כשלי מישהי עם סינדרום כזה ניסתה להטיף לי על כיסוי הראש- אז כן הבאתי לה פוסקים והלכות והוכחתי לה שמותר הלכתית ללכת כמו שאני הולכת- אבל כשהתארחנו אצלם וידעתי שזה יציק להם אז התחשבתי ושמתי כיסוי מלא.

הגישה שלי בקטעים האלו- להעביר. יש להם בעיה? שיתמדדו איתה לבד. אני שלמה עם עצמי ועם איך שאני נוהגת.

אני פוסקת לפי השו"ע ולא לפי הזוהר- אז אל תצטטי לי זוהר ואני לא אצטט לך את הרבנים שלי שאת לא הולכת לפיהם.

לא רואה ממה להעלב או להתוכח ולא מרגישה צורך "להוכיח" לאפחד שאני מספיק דוסית

גם לא צריכה לשנות אפחד כל עוד הוא לפי ההלכה. 

לא מרגישה מעל אחרים, אבל גם לא נחותה מהם. כל אחד עובד את ה' בדרך שלו.. 

ומשה- גם אני ככל שלמדתי הלכה נראתי חיצונית פחות "דוסית" אבל עשיתי דברים ממקום יותר נכון ואמיתי.

(יש לו גם גירסא של גיל בר מצווה בערך, מה שכונה על ידי בעבר "אינקוויזיציה")

חוזרים בתשובה או מתחזקים לסוגיהם, במיוחד אלו שעשו את המעבר מהעולם הציוני לחרדי או לעולם החסידי (רבנו תם למשל).

הרבה מדי פעמים הם לא למדו באמת את הדברים לעומק ורק הלכו בעקבות האור.

כשאת בעימות איתם - צריך להציג להם את ההלכה וללכת לפיה.

כשאת מתארחת אצלם - נכון לכבד.

____

"דוס" בהגדרתך זה אוסף של התנהגויות שהסביבה שופטת אותן כ"דוס", ולאו דווקא עקב חומרתן ההלכתית.

בחרתי לעשות ככה, ויש לי סיבה. כבדו אותי וזהו. מרגיז שיש אנשים שירגישו מספיק בנוח להעיר לך על כיסוי הראש שלך. גיסתי ואני קרובות מאוד והיא הולכת עם שיער בחוץ ואני בחיים לא אחלום אפילו לומר לה על זה מילה! זו הבחירה האישית שלה לעשות עם החיים שלה מה שבא לה!! 

לך זה כייף. אצל אנשים אחרים העצה הזו עלולה רק להזיק ולגרום עגמת נפש.

ועם כל הכבוד לשש"כ (ויש כבוד) יש עוד פוסקים בעולם

מה היית עושה איתי? הרי למדתי את הנושא הזה ברצינות, וכתבתי עליו מגילות (אני מחמיר ר"ת)

אם היית מתחיל להתווכח היינו גומרים למחרת 

האמת, כבר התחלנו במפגש...

זה כבר מהלך אחר בנפש מאשר מול הלכה בסיסית.

אני לא מפחד להתמודד איתו במגרש "שלו".

______________________________

ישראלי אחד שנקרא לו יוסי כדי שיהיה קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן המפורסמות שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת שמונה מאות שנה, וסר אייזק ניוטון היה שם בזמנו דיקן הפקולטה לפיסיקה, וכאלה.
יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה, שהייתה אמורה להימשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו).
אחרי ארבע שעות מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים) ויוסי אומר לו "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה שלי". הבוחן עונה לו "מה? האם שמעתי צלי בקר ובירה?", "כן", אומר יוסי, "אני מוכן עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי."
"מצטער, אני לא יודע על מה אתה מדבר", עונה הבוחן. ואז יוסי שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני כמאה וחמישים שנה ומראה לו "הנה, יש פה חוק משנת אלף חמש מאות ושלוש עשרה שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בקר וכוס בירה. והחוק הזה מעולם לא בוטל."

הבוחן מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו. הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים, הם מצייתים לחוקים, ואי אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה כבר לא כזה טריוואלי כמו שהיה פעם. מתנהל מו"מ מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב
לו שמח ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו משני צידי הפה, כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי שניצח את המערכת.

אחרי הבחינה יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי ואיך שהוא עשה צחוק על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה מוארכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי, כמובן, חושב, שזה כמו בארץ, שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו, הוא יגיד שהוא יתנהג יפה מעכשיו וילך הביתה. הוא מגיע לשם ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם קרוב למאה וחמישים פרופסורים, כארבעים וחמש דיקנים, עשרים רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר דין מוות, והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך חוק משנת אלף ארבע מאות וחמש עשרה שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב.
 

כי באמת יש מקום להחמיר.

והאמת היא שככה זה ברוב גדול של החומרות - יש תמיד דעה מחמירה ודעה מקילה. ללמוד ספרי הלכות ממש לא עוזר במטרה 'לסתום את הפה'.

אתן דוגמא פשוטה:

לא סוד שלרב עובדיה היה עיקרון של כוח דהתירא עדיף, ולעומתו הרב אליהו החמיר כמעט בכל דבר. ולכן מי שישלוף 'הרב עובדיה' - יישלף מולו 'הרב אליהו' כמעט בכל דבר.

[אגב, יצא לי דוגמא גרועה כי דווקא הרב עובדיה דורש שיחמירו כרבנו תם, כי זה שיטת הב"י]

לכן לא נכון לאחוז בנשק של הגיסים - נשק היוהרה הגאווה והניסיון לחנך אחרים.  את ההלכות שנמצאות במוקד החיכוך יש ללמוד ממקורן כדי להיות שלם עם עצמך. על הגיס והגיסה הייתי מרחם. כמה זמן ייקח להם להפנים תורת חסד אמתית.

פולמוס צפוי לא להועיל

גם אחותי ובעלה מאד מחמירים, הרבה יותר מהוריי וממה שגדלנו (משפחה תורנית מאד).

זה ברמה כזו שאפילו להורים הם היו בקושי מגיעים- וכשכבר כן אז גיסי כל הזמן במטבח בודק וחוקר את אמא שלי על כל דבר קטן ומעיין בכשרויות (והוריי אוכלים רק מהדרין! ממש לא חפיפניקים) עד שאמא שלי (שבאמת אדם נוח לבריות) נעלבה מאד וצעקה עליו שהיא לא צריכה משגיח כשרות..

בהתחלה באמת ניסינו לכבד ולבוא לקראתם ולהתחשב- כמו שהיינו רוצים שאחרים יעשו כלפי חומרות שאנחנו מקפידים עליהן. אבל אחרי שראינו שזה בלתי נסבל (נניח- הערות על איך שאני הולכת ליד בעלה, כי הם ספרדים שהולכים רק עם גרביים ואני לפי המשנ"ב-לא) ושזה באמת הפך להיות קיצוני- אז אחי שתמיד היה בקשר טוב איתם נסע אליהם ופתח את זה מולם. הוא ממש שם להם מראה, והראה להם את כל הדברים שהם עושים כספרדים למרות שאסור לנו כאשכנזים, וכמה שאמא שלי נעלבת מכל הסיפור וכמה שהם פוגעים במשפחה. ובאמת שזה התאזן מאז והרבה יותר טוב.

הכי מטופש זה לעשות שרירים ולתקוף כי אנחנו הכי צודקים ובסוף לאבד את המשפחה והאחדות. כי בסך הכל מן הסתם לכל צד יש גם נקודת אמת.

בע"ה

א. לענ"ד הם לא בסדר.

ב. מצד שני, אני חושב שגם אתם יכולים להסתכל, לפחות על חלק מהדברים, בצורה אחרת.

אסביר את דבריי, תוך הבאת דוגמאות אישיות -

גם אני, כמו הגיסים שתיארת, מקפיד מאוד על כשרויות. אבל, השתדלתי לעשות כמה שיותר בירורים, ובהחלט יש הבדל גדול בין ההתנהלות שלי בבית שלי ובין ההתנהלות בבתים של אחרים. אצלי אני משתדל להתקרב למקסימום (שיש בו עניין, זאת תוך הסתכלות על שיקולים כלכליים, בכל זאת אני אברך...), ואילו אצל האחרים מנסה לתמרן בין המינימום ליותר מזה. הסיבה לכך היא בגלל שאני יודע שיהיו כאלה שיפגעו. בזה, לענ"ד, הם טועים. אבל, עלי לציין, שאם הייתי יודע שיש חריגות מהמינימום (והמינימום שלי לא נקבע לפי סברות הכרס, אלא עפ"י בדיקת המציאות אצל מומחים לנושא+התייעצות הלכתית לאור המציאות) אז או שאני מתחמק (אם ניתן) או שאני שם על השלחן גם במחיר של פגיעה.

זאתי דוגמא להתנהלות הנכונה בעיניי. העיקרון הוא - התנהלות מושכלת, תוך בדיקה מדוייקת של הקוים ההלכתיים והמציאותיים, ושילובם הנכון עם היחס של הסביבה.

מה לעניות דעתי אתם יכולים לראות אחרת?

לא כל מי שמחמיר יותר מאחרים זה אומר שהוא פוסל אחרים. אפילו אם הוא לא מוכן לאכול אצלם. איך זה הגיוני? אם מסתכלים על כל העולם ההלכתי בצורה כזאת שמצד אחד יש לי את האמת שלי ואני מאמין בה בכל ליבי וחושב שהיא נכונה, אבל יחד עם זאת (וזה לא סותר בכלל!) אני מבין שכמו שלי יש את האמת שלי, כך גם לאחרים יש את האמת שלהם, ואם היא בתוך הגבולות האדומים אז אני מכבד אותם באמת (בנושא הזה הגבולות האדומים הם אבסולוטיים ולא אינדבידואליים. כלומר, זה שלדעתי משהו אחד אסור לחלוטין לא אומר שזה גבול אדום. כי אם יש רב אחר שלמד את הסוגייה והגיע למסקנה אחרת אז אין בזה שום בעיה. קו אדום הוא במקרה של גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, במקרה של אדם שלא איכפת לו מה ההלכה אומרת, וכן במקרה של תפיסות שסותרות את עיקרי האמונה, וכדומה). מצד שני, אני עדיין מאמין באמת שלי, ולכן אני לא אוכל מה שלדעתי אסור לגמרי, גם אם אחרים מתירים אותו.

אם שני הצדדים מסתכלים ככה, כל התחושה שמסביב לזה נהיית אחרת, והרבה יותר קל. אולם, יתכן שבמקרה כמו שלכם, שהצד השני (לפחות מנקודת מבטכם...) גם מזלזל בכם, באמת מאוד קשה להחזיק בהסתכלות הזאת.

בהצלחה!

זה לא שהוא לא סומך עלייך ועל מה שאת עושה,

הוא הרי סומך עלייך מאה אחוז

אם הוא היה נותן לך את האוכל מהבית שלו - הוא היה מפחד שתערבבי חלבי ובשרי\לא תנפי טוב את הקמח\לא תבדקי תולעים?!

ברור שלא!

הבעיה שלו היא רק שהוא לא סומך על מי שאת סומכת, אז שהכשרות תיעלב, לא את!

אשכנזי שמתארח אצל ספרדי בפסח ושואל על כל דבר אם יש בו קטניות - זה מעליב?!

ואם הוא רואה שאי אפשר להיזהר והקטניות "מושרשות" בבית ולא מים לב אליהם, ולכן הוא לא אוכל בכלל - מישהו יחשוב להיעלב?

זה הרי לא אישי בכלל

אני הבנתי שהבעיה של הפותחת רק בגלל שיש שדר של אחותה שכך כולם צרייכם לעשות, ומי שלא עושה כמוהם הוא לא בסדר, וזה שדר מעליב (וגם הרבה פעמים לא נכון, כל עוד זה חומרא אין חיוב לעשות את זה)

זה מעליב

זה חוסר כבוד מינימאלי ליכולת החלטה של אחרים על החיים שלהם

אילו היה לי קרובים כאילו-

הייתי או ממדרת אותם,

או עונה להם בחריפות, שידעו לעמוד במקום שלהם

משפטים כמו "לא תודה, אנחנו כבר שקלנו את הנושא ואין מה לשכנע אותנו יותר בזה.." 

מי שמתארח- צריך לקבל עליו את הכשרות הנהוגה בבית של המארח, או לסתום את הפה- לא לדבר בצורה מעליבה, ולא להפגין בפומבי את אי האכילה שלו. 

ככה לפחות פוסקים רבותי... 

(ממתי שלום בית הוא חשוב פחות מבחינה הלכתית מאשר חומרא בכשרות? ממתי להקל בהלבנת פני חברו בשביל חומרא בכשרות זה שיקול הלכתי נכון? ) 

מותר לנסות לשכנע את אחותי להיות צמחונית, מותר לשכנע אותה לעשות חיסונים

ומותר לשכנע אותה לא לקנות את העגלה הזאת

החיים הם כאלה, אנחנו לא מנותקים אחד מהשני

הבעיה מתחילה כשחופרים ומשגעים את השני, צריך טאקט לדעת מתי להפסיק

ומה שאמרת שצריך לעשות לא נראה לי!

למה אני אמור לוותר על העקרונות שלי? 

על דברים אחרים את מוותרת כך בכזאת קלות?

אם יש לך עיקרון שהילדים לא אוכלים בלי סינר - תסכימי שלא יכלו עם סינר רק כי כך מקובל אצלם?

צריך להיזהר שהתורה לא תהפוך להיות הדבר שמוותרים עליו הכי בקלות, כי בעצם מה אכפת לנו?

אם הם נפגעים - זה אכן לא שווה את זה, אבל אז אשקול בכלל לא להתארח

זה חבל, אבל יש לנו עקרונות, והם חשובים לנו

הייתי פותח את זה בצורה גלויה וכנה, אומר בהתחלה שאני לא מוריד בערכם, וזכותם לא להחמיר את החומרות שלי, אבל כיון שלי הם חשובות - צריך לראות אם אפשר להסתדר

כמו כל קונפליקט בין שני בני אדם, אין הכרח שתמיד אני אהיה זה שמוותר

אין סיבה שדוקא בדברים שקשורים לרוחניות אני אהפוך להיות לארג' בקלות, זה לדעתי יוכיח שאני לא מייחס לזה חשיבות

בקיצור חומרא היא כמו כל דבר שחשוב לך, אין סיבה לוותר עליה כל כך מהר

יש לי במשפחה דת"לים שאוכלים כל רבנות שהיא, וכל פעם שיש להם שמחה אנחנו שואלים והם אומרים שהכל בסדר

ועם השנים עלה לי חשד די מבוסס שהם אומרים את זה סתם בשביל להרגיע אותנו, ובאמת הם לא בדקו 

אז הפסקתי לאכול כשאני מגיע לשמחות שלהם

הם נעלבו? לא! הם לא יודעים מזה

אבל אני אישית נעלבתי, לא אוהב שמשקרים לי! 

ברור שצריך להתחיל מדיבור ישיר, לשים את המצב על השולחן ולומר איך מסתדרים עם זה

לומר על איזה דברים אני מקפידה שונה מכם ואני אשמח שתבואו לקראתי

לומר איזה דברים אני מקפידה ואני לא מוכנה להתגמש עליהם

ולראות איך אנחנו עושים את זה ביחד - כמשפחה וכחברים, בלי שזה יעיב על הקשר אלא רק יחזק אותו 

("את שומעת? ראיתי עכשיו בסופר מבצע על העוף שאת אוכלת! קניתי 2 מגשים לשים בפריזר, בואי אלי מתי שבא לך אני מוכנה לקראתך!" ) 

(אבל למשל לתחום את עצמי לעשות אירועים שלי רק במקום שיש כשרות שבני דודים כלשהם מחמירים לאכול- זה אני לא מוכנה בכלל. הם אורחים שלי והם לא יכפו עלי את החומרות שלהם, אלא אם יש לי זכות לכפות עליהם את החומרות שלי.)

ידוע החילוק בין מארח למתארח 

מארח- צריך לברר מה מצב האורחים שלהם- אם יש חומרות שאפשר להיענות להם, אם יש (להבדיל?) רגישויות ואלרגיות שצריך לשים לב... 

מתארח- צריך לקבל את זה שהוא בחר ללכת לבית הזה, ולקבל את הדרכים שיש שם, או להסתדר איתם. בכללים של בית, בחומרות על כשרות, בדברים אחרים.

אם ה"לא נעים" שלי מאחרים בא מנימוסים או מקשרי חברה- אז הוא יכול להתכופף מפני חומרות של איסורי תורה

אבל אם אני מקיימת מצוות ואהבת לרעך כמוך, איסור דאוריתא להלבין פנים, איסור להעליב אנשים - אז זה יושב יפה בשיקלול הלכתי מול חומרא של כשרות וכדומה. 

מה שהוא דיבר על הכשרות.. נראה לי שיותר הפריע לו שמשקרים לו מאשר שאוכלים כשרות שהוא לא אוכל..

בגדול- אני אוכלת אצל כל מי שאני יודעת ששומר הלכה. בלי לחפור ולחקור ולשאול.

גם אם הוא ספרדי או וואט אבר.

אני לא נכנסת לו למטבח ולסירים ולמה הוא כן שם או לא שם באוכל.

וגם כשהקפדתי על חלב עכו"ם- אצל אחרים הייתי מציינת שאני מקפידה על זה אבל לא שואלת וחוקרת ובודקת.

וגם אצל אחותי נניח, שפוסקת לפי הרב עובדיה שפיירקס (שמבחינתי זה כמו ברזל) זה כמו זכוכית ומותר לבשל בזה בשרי ומיד אחרי שטיפה- חלבי. לא שואלת איך היא מכינה וכמה זמן חיכתה ובאיזה כלים השתמשה.

ואפילו בפסח- אצל הוריי אוכלים קנולה ואנחנו לא, אנחנו מזכירים להם בתחילת פסח- אבל לא חוקרים בודקים ומחפשים אם בטעות הם השתמשו בשמן קנולה.

וגם אצל ספרדים כבר יצא לי לאכול בפסח. כאשכנזיה שלא אוכלת שרויה..

ומאותה סיבה- כשאנחנו אצל סבא וסבתא הילד שלי אוכל גם דברים שבבית אני לא אתן לו- כמו ממתקים ועוגיות ואיגלו. או שיאכל כמו שנהוג אצלם, בזמנים שנהוג אצלם. או שאני יותר אקפיד על כפית\מזלג גם אם בבית לא מזיז לי שהוא מאכיל את הכיסא, השולחן, הרצפה והקירות..

כל מה שבתוך ההלכה, אבל אני לא אוכלת- אני אשתדל להמנע אבל לא במחיר של נתינת תחושה של "לא כשר אצלכם" "זה טרף מבחינתי"

יש לי קרובי משפחה שאפילו מהכלים שלנו הם לא אוכלים! בעייני זה כן מעליב. כי הם משדרים מקום של "אם אתם לא מקפידים כמונו- אז בטח אתם לא מצליחים שהכל יהיה כשר"

אם אני מכבדת את הדרך ואת הרבנים של אנשים אחרים- אני אוכל אצלם.

את לא מסבירה למה את חושבת שזה נכון, את רק מציינת שכך את נוהגת

יש חומרות שבאמת לא צריך לשאול (כמו למשל כלים פיירקס - זה בדרך כלל לא בן יומו)

ויש חומרות שכן צריך לשאול (כמו קטניות)

את סומכת עליהם באופן כללי? אם הם אנשים רציניים שמוכנים להתחשב - מצוין!

אבל לומר משפט ש"אנחנו מקפידים" ואחרי זה לשכוח מזה, ושגם הם ישכחו מזה לא נשמע לי כל כך טוב

אז אם באמת הם מאד מקפידים, באמת אין סיבה להילחץ, וכך רוב האנשים חיים רוב הזמן

אבל יש אנשים שאומרים לך בדיל ויעבור, ולא באמת נזהרים

אגב, זה מאד קשה להיזהר על הלכות שאתה לא מקפיד עליהם, ולשים לב מה עכשיו כאן הוא בעיה בשביל אחרים. זה ממש מורכב ומצריך מחשבה רבה, מי שמתייחס לזה בשיוויון נפש אני ארגיש רע, כי הגיוני מאד שיטעה

יש תשובה של מהרשד"ם ארוכה מאד על איך שני אנשים שלא פוסקים אותו דבר צריכים להיזהר אחד על השני, ויפה לראות את התשובה הזאת, איך כל אחד דואג להלכות של השני, שחס ושלום לא יכשיל אותו בדברים שהוא עצמו אוכל! ואיך אהבת ישראל לא קשורה באיזה רב אני לקחתי ומה אני פוסק

ואם יש כאלה שלא אוכלים מכלים שלך - יש פסיקה כזאת לגבי היתר מכירה למשל. מה שייך מעליב כאן? זה ההלכה בשבילו, וזה מה שהוא עושה, אף אחד לא זילזל בך

יש דבר שהוא "טרף"

ויש דבר שהוא "כשר, אבל לא לפי השיטה שלי"

מה שטרף- אני לא אוכלת. 

מה שלא כשר לפי השיטה שלי, אבל כשר לפי שיטות אחרות- אני משתדלת שלא לאכול. אבל לא מחמירה בזה על חשבון פגיעה באנשים אחרים.

אז אם זה מסעדה- אני לא אוכלת.

אבל אם זה קרוב משפחה או חברים- אני סומכת עליהם שאם אני אגיד שזה אסור לפי שיטתי- הם לא יתנו אוכל כזה. ואם בטעות- אז לא נורא. לא אכלתי טריפות. 

בעיני- כשמישהו לא אוכל מהכלים שלי הוא מתיחס לאוכל שלי כאל "טרף" כאל משהו שכ"כ אסור- עד שהכלים שלי אסורים בגללו!

והוא מתעלם מכך שיש שיטות שמתירות- מה שהופך את זה למקום אחר לחלוטין.

כשיש לי אורחים- אני אשתדל מאד מאד שלא להכשיל אותם. 

אבל אם הם יתחילו להכנס לי למטבח ולשדר חוסר אמון בכשרות שלי- אז כן. זה מעליב במקום כלשהו..

כבר אמרתי למעלה, שהוויותור על השיטה שלך בשביל שלא יפגעו יש ל מקום, אבל צריך להיזהר שזה לא היה הדבר הראשון שזורקים

ולא להיות במצב שאתה לא לארג' על כלום ולא מוותר על כלום, ורק על שיטה בכשרות אתה מוותר כי זה לא באמת חשוב

ויש דברים שאין מקום להקל בהם, ובהם אסור לאכול גם אם יפגעו, גם אם יש רבנים שמקילים.

אם לפי הרב שלי זה אסור לגמרי ואין על מה לסמוך, זה לא יעזור שיש חולקים עליו

לא מדובר על ניסיון לשכנע באיזו חומרה, אלא התערבות לזוג בפנים "אנחנו כבר נשכנע...".

וכן, זה עשוי להיות קשור למגורים צמוד להורים, מה שמשאיר את אשתך במעמד של 'אחות' ושעל בעלה לא צריך לשים

אם אתה לא רוצה לקבל אותם אתה לא חייב. תשתדלו להתראות אתם כמה שפחות. כמובן שיש לזה מחיר, וצריך להיות מוכנים לשלם אותו. מצד שני אם רוצים אפשר להיות מהנעלבים ואינם עולבים. אפשר לשמוע ולא להתייחס.  אבל לא לתת יחס עויין. צריך לעשות חשבון של רווח והפסד אחד מול אחד, ולראות מה עדיף. גם לזה יש מחיר וצריך להיות מוכן לשלם אותו. במקרים כאלה אם אפשר לבודד את הרגש זה מצויין. ולקבל את ההחלטות באופן מושכל.

במחילה, מה שתיארת נשמע נטו עניין של הסתכלות קצת קטנונית.

אתה בטוח בדרכך? (???) 

חייה את חייך, ושים פס.

זה לא אמור להטריד אותך כל עוד הם לא חודרים למרחב האישי שלכם.

מה דעת אשתך על הדברים?

האם אתם שניכם באותה עמדה, או שהיא מושפעת מאחותה?

בס"ד

נתחיל בזה שהם לא חרדים כמו שאמרתם הם דתיים תורניים מאד.

שבתות שאנחנו אוכלים בבית שהם מתארחים גם אצל ההורים שלהם היא מתחננת לאשתי [גם אם זה אחרי קידוש ואנחנו כבר באוכל] שנבוא לאכול איתם גם ויהיה כיף

דעתה של אשתי היא חלוקה בין שנינו אבל נוטה טיפה לכיוון שלי ואז אחותה נעלבת מזה.

הקטע עם הפאות לא היה להמחשה וזה באמת היה ככה.

אני לא רוצה שישתנו ושיעשו מה שטוב להם אבל שיניחו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים!

בקשר לשמירת עיניים שהעלתי פה אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויעשה מה שהוא רוצה אבל לא על חשבוני.

בקשר לסינדרום מתחזקים אני יכול להסכים כי שניהם לא באו מבתים כאלה והם אלה ששינו דרך...

יש התנהגויות הרבה יותר מציקות של בני משפחה. איפה שממש מציק כמו עניין הפאות- אפשר להסביר בעדינות ולעמוד על שלכם אבל חבל לנפח את העניין לבעיה כוללת ומפלגת. 

יכול להיות שבאמת קצת ללמוד הלכה יישר אותם.

בד"כ האנשים האלה לא אנשים רעים, רק הולכים שבי אחרי האור הדמיוני שהם רואים ולא מסוגלים לדמיין אנשים שחיים אחרת.

רק שצריך להזהר לא ללחוץ על אחרים להנות מהאור

האור הזה לא מתאים לכל אחד ולא סתם שהקב"ה סידר את העולם בצורה שלא כולם רואים אותו.

זה שיש תתי גוונים שונים בעם ישראל זה טוב, זה לא רע.

מפריע לך ופוגע בך. יכול להיות מאד קשה לסבול  התנהגות כזאת. ושהם משדרים התנשאות וניסיון לתקן אתכם ולא מכבדים את הבחירה שלכם לחיות אחרת. ושאתם רוצים לחיות איתם בטוב ובשלום אבל הגישה שלהם חוסמת את זה כי מי יכול לחיות לצד מישהו שתמיד מנמיך אותך כדי להרגיש טוב.... ואם זה לא עוזר תתרחקו מהם

הרבה פעמים אנשים מתנשאים על אחרים,(אם זו לא תכונה שקימת  באופי)

לא צריך להתרגש זה נובע הרבה פעמים מקושי שלהם או לחץ.

אם אתם מרגישים שהעודף דוסיות זה לזרה לכם,קומו ועזבו את הדירה .

צריך לעשות הפרדת רשויות.

תשמחו במה שאתם ,ואל תתנו להתנשאות לקלקל לכם את הערך העצמי שלכם.

אני הרגשתי את היחס הזה מקורבת משפחה שהתנהגה כך בגלל קושי כלכלי אצלהם.

נראה שמאוד קשה לך אם השינוי שגיסתך עברה ושאתה לקוח מאוד קשה את זה שישנם דברים שהם בוחרים להקפיד יותר

לדעתיצריך להתנתק ממה הייתה גיסתך לפני החתונה עכשיו היא משהו אחר

ניתן לפתור דברים בדרכי נועם לדוגמא לברר איזה הכשרים הם אוכלים ולדואג שיהיה לכם כיבוד גםבהכשר שהם אוכלים בבית כדי שתוכלו לכבד אותם והם לא יאלצו לסרב (ואני כאן מאוד מבין את הצד שלהם גם לי מאוד קשה בכל מיני מקומות שדוחפים לילדים שלי כל מיני דברים בהכשים שאני מעדיף לא לאכול וכמו כן בהרבהמקומות אני מעדיף לא לאכול לפעמים אין ברירה ואוכלים דברים שבהם יש הכי פחות חשש)

לגבי ההקפדה של גיסך על שמירת העיינים זה באמת לא עניינך באיזה צורה הוא יושב ואני לא מבין איך "זה בא על חשבונך" כביכול

הכפייה הדתית היחידה שאני רואה בכל הכתיבה הארוכה שלך זה הדיבור על הפיאות שם גיסתך באמת לא נהגה כשורה שאר הדברים דווקא נראה שזה חומרות שהם לקחו על עצמם ולא כפו עליך כלל

אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויחיה איך שהוא רוצה הבעיה היא שכולם צריכים לתמרן על השולחן ושאני לא ישב ליד אשתי בגלל שהוא שומר עיניים. 

לגבי ההכשרים זה חתיכת כפייה ומעליב ואפילו הרב אוירבך לא היה שואל הכשרים אז הוא יותר צדיק ממנו?

שאתם נכנעים לשגיונות שלו.

איך בכלל אתה מעלה בדעתך שלא לשבת ליד אשתך בגלל שככה מתחשק לגיס הנכבד שלך?

מקפיד עליהם. רבים נוהגים כך ואין קשר לרב אוירבך.

אני חושב שאתה לוקח דברים למקומות שלא יוסיפו טוב, במחילה.

קודם כל, מבפנים חשוב שתדע שאתה סומך על דברים טובים, נוהג בדרך שנראית לך נכונה (וכל אחד יכול תמיד להשתכלל אם נראה לו שראוי).

מותר גם, כפי שכבר הוזכר, שאשתך תגיד לאחותה, בנעימות, אם תעיר על דברים שנוגעים אליכם (פאות לילד): אחותי, בואי נשמור יחסים טובים. אני מכבדת אותך - ואת מכבדת איך שאנחנו נוהגים, לא מנסה "לחנך" אותנו לכשלעצמנו.

סה"כ, אם האחות מפצירה שתגיעו - סימן שטוב לה איתכם. זה הבסיס. חבל לקלקל את זה (ואין קשר למחשבות מסוג שאתה היית בצבא והוא לא וכו' - כפי שכתבת בתחילה - כפי שאת רוצה שיכבדו אותך, כבד אותם, ומהלב).

לגבי ה"סדרים בשולחן". אז מה? תשב ליד אשתך, ולא מולו. לא יקרה כלום. קצת רצון טוב. מן הסתם גם הוא יהיה מוכן לשבת היכן שתגיד לו כדי שיהיה יותר נוח. תסתדרו בנעימות.

לגבי זה שלא אוכלים אצלכם. נכון שזו תחושה קצת מעליבה (ולא שייך לומר: אז מה, זה מה שהם אוכלים.. יש תחושה מעליבה בכך שמעמידים בית של מישהו אחר כאילו "אי אפשר לאכול בו"..) - 

אבל: בסופו של דבר, הרי הם לא עושים את זה כדי להעליב. אז אתה יכול לומר לעצמך בלב: הם טובים מרש"ז?... לחייך, ולהגיד, בסדר, אז לא.. 

לשמור על יחסים טובים. מותר להם להיות כמו שהם. לא עושים כדי להעליב. צריך ללמוד "לסבול" האחד את השני. השלום שווה בהרבה.

עם הזמן, הניסיון מראה שלומדים יותר להסתדר, ופתאום שואלים רב ואומר להם שהכשר פלוני אפשר לאכול אם מתארחים וכד'.

גדול השלום. ומהלב. זה העיקר.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?