עזבו אותם לנפשם תנסה להתעלם עד כמה שאפשר .

אם הם מאירים לכם , אז תגידו להם ,עד כאן או זה לא צריך לעניין אתכם וזה לא קשור אלכם .

אלו החיים שלנו , אנחנו חושבים אחרת מכן .

ויש דברים שהם לא צריכים להתערב כי זה המשפחה שלכם וזה לא העסק שלהם !

 משהו בנוסח שכזה .....

נ.ב

אנחנו התחתנו באדר א , ובשבת אחת שהינו אצל חמותי עם גיסתי והילדים .

והיא שאלה מה לגבי חג הפסח הקרוב הכין נהיה בליל הסדר ?

אמרתי לה שעוד לא חשבנו על זה , ושיש עוד זמן  להחליט כי לא מזמן התחתנו ....

אז היא אמרה שאם אנחנו רוצים שנפגש בפסח ,אז שנבוא ליל הסדר לכאן (לחמותי ) כי אחרת  לא נתראה בפסח .

מכון  שהם עושים שנה שנה והשנה הם אצל חמותי .

אני קצת היתי בהלם מה הדבר הזה ....

בסוף באמת בנו לשם (בגלל סיבה אחרת בכלל ).

לאחר זמן שכן היא עשתה ... כל מיני דברים שהיא לא חשבה שזה מעצבן /מפריע .

היא פשוט רצה ללמד את הכלה הצעירה . איך המשפחה צריכה להיות להתנהג .

לא יודעת להגדיר , משהו בסגנון שכזה .

למשל היא העירה לי על לבוש של הילדה . הינוי בשבת אחת כל המשפחה המורחבת במלון בעקבות אז אירוע משפחתי ...

החלטתי להלביש לבת שלי שהיא בת ששנה וקצת לערב שבת  שמלה .

וזה לא מצא חן בעינה ..... מה היא קטנה למה את שמה לה שמלה עם גרביונים ....?

כשהבת שלי  היתה בגיל הזה  הלבשתי להה סתם מכנס זחילה /פוטר  ....

כי הם זוחלים ומלכלכים חבל על הבגד .

וכל מיני דברים בסגנון הזה .... עד שאמרתי לבעלי שיבדר אתה .

כי זה מעצבן ומפריע לי שהיא אומרת וקובעת ומחליטה בדברים שכאלה .

זה המשפחה שלי וכך אני רוצה /אוהבת וכו .....

בהצלחה .

תחייכו, תשמחו במה שאתם, תנו להם לשמוח במה שהם.

בפרטים הקטנים - אפשר "לוותר". לא רוצה לאכול - שלא תאכל (ר' שלמה זלמן אויערבאך היה אוכל כשמתארח.. לא נורא).

יושבים בשולחן שבת - אל תסתכל על זה בתור "קרן זווית", אלא שהוא לא רוצה לשבת מול אשה אחרת. לא נורא.

הבדלה רבנו תם - או שתחכה, או שתבדילו לבד מקודם. מה קרה...

"להשאיר פאות לבן הגדול" - באמת טיפשה. מה זה עניינה?.. ואין שום הלכה כזו. במקרה כזה - תגידו בנחת ובהיר: "סליחה, עד כאן. אתם תחנכו את ילדיכם ותואילו להשאיר לנו לחנך את ילדינו"..

אתה צריך להיזהר, שלא יגרמו לך להיות "פחות טוב" בשביל להראות להם..  אתה לא עובד אותם, אלא את ה'. 

הכלל צריך להיות - אתם בודקים שאתם שלמים עם עצמכם, לא חייבים להם שום דו"ח, ומשתדלים כמה שאפשר בדרכי נועם, בשלום, בהתחשבות שלא ללכת "נגד".  אבל לאידך, לא בהכתבה לכם איך לנהוג בפני עצמכם.

[ואם היא "תמיד רגישה ופורצת בבכי".. יתכן שבעצמה קצת מבולבלת מהדרך הזו, ולא בדיוק יודעת מה היא רוצה, ומה אינה כ"כ מבינה..  חכו. זו התחלה. זוג צעיר. יתבגרו ואולי ילמדו איך לסלול דרך לגיטימית לעצמם בלי לפגוע באחרים.  זה תהליך די מצוי]

אנשים שבטוחים בעצמם לא מרגישים מאויימים על ידי אחרים.

אולי אתה משדר להם סוג של חולשה, או צורך להתנצל כל הזמן.

שתגיד מה שהיא רוצה על הפאות, לא תאכל אצלכם, לא הבנתי למה זה כל כך מפריע לך.

הוא רוצה לשבת בקרן זווית? שישב. מה אכפת לך?

מודה שלא ממש ברור לי הקטע של הקידוש והאוכל. (אתם מוזמנים להורים ואתם יושבים בשולחן נפרד עם אוכל נפרד?)

יש להניח שהם לא ישתנו- אבל אם אתם תהיו בטוחים בעצמכם- תראו שיכבדו אתכם ותצליחו לגשר על הפערים.

אני מדברת מניסיון...

תעברו דירה דחוף!!! לא משנה כמה יעלה ומה מצב הדירה.

זוג צריך לבנות את ביתו בשקט ללא הפרעות ובדרכו האישית.

ברגע שנותנים למשפחה להתערב (ואין ברירה אם אתם גרים שם נתתם למשפחה להתערב) זה יעלה לכם ביוקר ויצור ביניכם (ואנימדגישה בינכם!) מתחים ולא רק בינך למשפחה.

בהצלחה, החלטות טובות,

אתה יכול לחשוב שאני חוצפנית ומתערבת ואתה יכול לחשוב על זה טוב טוב, ולעבור דירה כמובן בדרכי נועם ובתירוצים מתקבלים עך הדעת

יש אנשים שחושבים שהם צדיקים יותר מאחרים ומנסים לחנך אותם ולהציל אותם

איפה ההורים של אישתך? הם כאלה קיצונים כמו הזוג הזה? לדעתי, זה תפקידם של ההורים להעמיד את האיש הזה במקומו. אם גיסתך לא רוצה לאכול אצלכם, שלא תאכל. איך זה שהיא אוכלת אצל הוריה? לגבי זמן צאת השבת, לכו לבית שלכם שהוא יחידת דיור נפרדת באותו בית, כך שזה לא רחוק, ותעשו את ההבדלה אצלכם. איך שהוא יושב זה בכלל לא חשוב. אם הוא רוצה, הוא גם יכול לעמוד בפינה כמו ילד נזוף [זה המקום המתאים לו...]. זה בסדר גמור שתעשו קידוש לעצמכם עם בישולים שלכם, אם זה לא פוגע בהורים. כל מה שאמרת פה, אישתך יכולה להסביר להוריה, ואם הם גידלו אותה להיות דתית לאומית נורמלית, אז הם בהחלט יבינו אתכם ולא יכעסו. בענין הפאות של הילד שלכם, זה ממש לא עסק שלהם. לפי הדין, לא צריך להשאיר יותר פאות ממה שהיו לחנן פורת ז"ל. הפאות של החרדים הן הגזמה שבאה להבליט את זה שהם לא עוברים על "לא תקיפו פאת ראשכם". עושה רושם שהזוג הזה רק מבקר אצל הורי אישתך מדי פעם. בשבתות אחרות הם כנראה אצל הוריו. כל עוד הורי אישתך, אתה ואישתך מרוצים עם אורח החיים של עצמכם, אז הכל בסדר. הורי אישתך צריכים להעמיד את הבחור במקומו ולהבהיר לו שהם מוכנים ללכת לקראתו בענין האוכל אבל לא בשום נושא אחר כי זה ביתם והם רוצים לנהוג כמנהגם בביתם. המנהגים שאולי מקובלים בבית הוריו של החתן החדש הזה או בקהילה שלו, יפים לקהילה ההיא אבל לא לביתם של ההורים. יש להבהיר לחתן החדש הזה שכשהוא בביתם עליו לכבד את בעלי הבית ואת יתר האורחים ולהניח להם לנהוג כרצונם. הלוא הם מתנהגים לפי הדין. אם הוא רוצה להדר, זכותו לעשות זאת ביחס לעצמו בלבד. חבל שהכותב מתחיל לפקפק בצידקתו. הרי התנהגות גיסו היא התנהגות מתנשאת ולא ראויה כלל. אישתו הצעירה כנראה באמת מבולבלת ורוצה לרצות את בעלה ולכן היא לא אוכלת אוכל שהוא בכשרות שהיא היתה רגילה בה כל חייה. זה שהיא פורצת בבכי, זה מפני שהיא מרגישה לחוצה על ידו ומרגישה שהיא מעליבה את אחותה בזה שהיא מסרבת לאכול את האוכל שלה. היא מרגישה, אם כן, בין הפטיש והסדן ולכן היא בוכה. אם הם מתעקשים להעיר לכם, תאמרו להם ש-- א. אתם תעשו לפי הבנתכם. ב. אימרו להם שגם אתם יכולים להעיר להם על התנהגותם שבהחלט איננה לרוח התורה ואיננה לרוחם של חז"ל אבל אתם מכבדים אותם ואת רצונם לנהוג כפי שהם נוהגים . לכן, אתם מצפים שגם הם יכבדו אתכם ולא יעירו לכם. אימרו להם שבעיניכם התנהגותם בהחלט איננה יותר ראויה מזו שלכם..

יותר בפרופורציה... גם אם הם נסחפו בהתלהבות הדתית- תהיו אתם מקבלים, נוחים, בעלי עין טובה ובטוחים בעצמכם.

ואז זה בכלל לא יציק. אם אני בטוחה בהכשרים שלי אז אני לא נעלבת אם מישהו לא אוכל אצלי- זכותו להקפיד על הכשר אחר ואתן לו הרגשה טובה וביחד עם זאת אקרין בטחון בהקפדה הדתית שלי.

גם עם שומרי העיניים ויש לנו קרובים כאלה, אין לי בעייה, מכבדת אותם ושלא יסתכלו ואנו ננהג בטבעיות שלנו עם ההקפדות ברמה שאנו מאמינים בה. 

ההערה עם הפאות לא לעניין אבל זה יכול לקרות לכל אחד ולאו דוקא בתחום הדתי..

הכי חשוב לחיות באחווה ולא להתנשא- אתה אל תתנשא בשרות הצבאי ועם הזמן הם מן הסתם יפנימו וילמדו מהתנהגותכם..

אגב נשמע שהם מתחזקים חדשים ולפעמים תקופת ההתחלה היא קיצונית ומתאמצת לחזק את כל העולם ואחכ מתאזנים. ואז גם תוכלו ללמוד אחד את הטוב של השני.

בהצלחה

נשמע שכיף לחיות במחיצתך.

האחד הצורה שהיא מדברת והשני תחושות האשמה שלך

ואני אתחיל מהשני

הרבה פעמים כשיש מישהו יותר דוס ממני - זה עלול לעצבן מאד מאד דוקא בגלל שחלק ממני מסכים איתו

ובעצם אני מתחבט עם עצמי אם לעשות או לא, והכרעתי בסוף לא לעשות, וכשהוא נהיה דוס מולי  זה מציב לי מראה, ומחזיר אותי לקונפליקט הפנימי שלי

ברש"י זה מופיע בצורה קיצנונית שבהתחלה אדם לא עושה מצוות, ואח"כ הוא מואס באחרים העושים

חשוב לזהות את זה, כי הרבה פעמים את כועסת עליה ובעצם כועסת על עצמך

וחשוב להיות כנה לפחות עם עצמך

המרכיב השני זה הצורה שהיא מדברת,

יש מקרים שאין לי שום נקיפות מצפון, ואעפ"כ אפשר להיפגע מיחס מזלזל או כופה

במקרה כזה צריך לעמוד על שלך בעדינות ובתקיפות, כמו כל זילזול או כפיה אחרים שגיסתך עושה לך

ולפעמים עדיף להתרחק, ולפעמים עדיף לוותר ולהבליג. תלוי במינון ובעוצמה, תלוי כמה אפשר לדבר אתה בכנות ובפתיחות והיא תקבל

שהכריעה לצד אחד (להחמיר) או שבעלה הכריע בשבילה, אבל נוטה קצת גם לכיוון השני.

מאחותה וזה יכול להרוס לכם את הזוגיות.

אם לא, השתדל להיות עם אשתך כמה שיותר זמן בחברת

אנשים הנוהגים כמותכם.

כך שהיא תרגיש נוח להתנהג כמו שאתם מתנהגים ולא תרגיש שהיא חריגה.

קהילה סרוגה בהחלט תתן לכם גב להרגיש טוב עם עצמכם.

המצב מוכר לי מקרוב, כמעט בכל משפחה מהמגזר הדתי

יש היום מכל הסוגים: חרדים, חרדל"ים, דתיים ולא פעם חילונים.

אני לא נעלבת כשלא אוכלים אצלי

כי גם החברים החילונים שלי יודעים שאני לא אוכלת אצלם

אם אין את ההכשרים שאני צריכה.

מצד שני בגלל שהדעות שלי מאד מוצקות, כולם מכבדים אותן גם כשנוהגים אחרת.

ברור לי שלפי הכתובה שעליה חתמת אתה אמור לזון ולפרנס את אשתך "כמנהג גוברין יהודיין"

כך שאתה הפועל לפי ההלכה ולפי מנהג ישראל בכל הדורות.

אם אתה מגיע לעימות עקרוני הבא להם את ההתיחסות לכל הירא ורך הלבב- מעברות שבידו הפטור מהצבא.

במקום להתקפל לכל הקפריזות הדתיות, הייתי מציע ל"צדיק" שלנו ללמוד קצת ספרי הלכות (ולא רק גמרא), ואז בפעם הבאה שהוא יגיד משהו, לסתום לו את הפה.

למשל עם רבנו תם, הייתי פשוט מכריז בהפגנתיות שאני פותח שש"כ וכוכבים ולומד את הנושא ברצינות. רוב הסיכויים שה"צדיק" שלך לא למד את הנושא וסתם נסחף אחרי הסביבה שלו....

________________

(מאז שהתחלנו ללמוד הלכה בצורה מסודרת על שולחן שבת, אני נהייתי יותר ""חפיפניק"" בדברים שפשוט לא ידעתי קודם שאפשר להקל בהם)

זה נראה לי כמו סוג של סינדרום חוזרים בתשובה. 

יש כאלה- ש"ראו את האור" ורק רוצים להעביר אותו לסביבה.

כשלי מישהי עם סינדרום כזה ניסתה להטיף לי על כיסוי הראש- אז כן הבאתי לה פוסקים והלכות והוכחתי לה שמותר הלכתית ללכת כמו שאני הולכת- אבל כשהתארחנו אצלם וידעתי שזה יציק להם אז התחשבתי ושמתי כיסוי מלא.

הגישה שלי בקטעים האלו- להעביר. יש להם בעיה? שיתמדדו איתה לבד. אני שלמה עם עצמי ועם איך שאני נוהגת.

אני פוסקת לפי השו"ע ולא לפי הזוהר- אז אל תצטטי לי זוהר ואני לא אצטט לך את הרבנים שלי שאת לא הולכת לפיהם.

לא רואה ממה להעלב או להתוכח ולא מרגישה צורך "להוכיח" לאפחד שאני מספיק דוסית

גם לא צריכה לשנות אפחד כל עוד הוא לפי ההלכה. 

לא מרגישה מעל אחרים, אבל גם לא נחותה מהם. כל אחד עובד את ה' בדרך שלו.. 

ומשה- גם אני ככל שלמדתי הלכה נראתי חיצונית פחות "דוסית" אבל עשיתי דברים ממקום יותר נכון ואמיתי.

(יש לו גם גירסא של גיל בר מצווה בערך, מה שכונה על ידי בעבר "אינקוויזיציה")

חוזרים בתשובה או מתחזקים לסוגיהם, במיוחד אלו שעשו את המעבר מהעולם הציוני לחרדי או לעולם החסידי (רבנו תם למשל).

הרבה מדי פעמים הם לא למדו באמת את הדברים לעומק ורק הלכו בעקבות האור.

כשאת בעימות איתם - צריך להציג להם את ההלכה וללכת לפיה.

כשאת מתארחת אצלם - נכון לכבד.

____

"דוס" בהגדרתך זה אוסף של התנהגויות שהסביבה שופטת אותן כ"דוס", ולאו דווקא עקב חומרתן ההלכתית.

בחרתי לעשות ככה, ויש לי סיבה. כבדו אותי וזהו. מרגיז שיש אנשים שירגישו מספיק בנוח להעיר לך על כיסוי הראש שלך. גיסתי ואני קרובות מאוד והיא הולכת עם שיער בחוץ ואני בחיים לא אחלום אפילו לומר לה על זה מילה! זו הבחירה האישית שלה לעשות עם החיים שלה מה שבא לה!! 

לך זה כייף. אצל אנשים אחרים העצה הזו עלולה רק להזיק ולגרום עגמת נפש.

ועם כל הכבוד לשש"כ (ויש כבוד) יש עוד פוסקים בעולם

מה היית עושה איתי? הרי למדתי את הנושא הזה ברצינות, וכתבתי עליו מגילות (אני מחמיר ר"ת)

אם היית מתחיל להתווכח היינו גומרים למחרת 

האמת, כבר התחלנו במפגש...

זה כבר מהלך אחר בנפש מאשר מול הלכה בסיסית.

אני לא מפחד להתמודד איתו במגרש "שלו".

______________________________

ישראלי אחד שנקרא לו יוסי כדי שיהיה קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן המפורסמות שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת שמונה מאות שנה, וסר אייזק ניוטון היה שם בזמנו דיקן הפקולטה לפיסיקה, וכאלה.
יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה, שהייתה אמורה להימשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו).
אחרי ארבע שעות מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים) ויוסי אומר לו "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה שלי". הבוחן עונה לו "מה? האם שמעתי צלי בקר ובירה?", "כן", אומר יוסי, "אני מוכן עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי."
"מצטער, אני לא יודע על מה אתה מדבר", עונה הבוחן. ואז יוסי שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני כמאה וחמישים שנה ומראה לו "הנה, יש פה חוק משנת אלף חמש מאות ושלוש עשרה שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בקר וכוס בירה. והחוק הזה מעולם לא בוטל."

הבוחן מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו. הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים, הם מצייתים לחוקים, ואי אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה כבר לא כזה טריוואלי כמו שהיה פעם. מתנהל מו"מ מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב
לו שמח ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו משני צידי הפה, כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי שניצח את המערכת.

אחרי הבחינה יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי ואיך שהוא עשה צחוק על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה מוארכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי, כמובן, חושב, שזה כמו בארץ, שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו, הוא יגיד שהוא יתנהג יפה מעכשיו וילך הביתה. הוא מגיע לשם ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם קרוב למאה וחמישים פרופסורים, כארבעים וחמש דיקנים, עשרים רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר דין מוות, והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך חוק משנת אלף ארבע מאות וחמש עשרה שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב.
 

כי באמת יש מקום להחמיר.

והאמת היא שככה זה ברוב גדול של החומרות - יש תמיד דעה מחמירה ודעה מקילה. ללמוד ספרי הלכות ממש לא עוזר במטרה 'לסתום את הפה'.

אתן דוגמא פשוטה:

לא סוד שלרב עובדיה היה עיקרון של כוח דהתירא עדיף, ולעומתו הרב אליהו החמיר כמעט בכל דבר. ולכן מי שישלוף 'הרב עובדיה' - יישלף מולו 'הרב אליהו' כמעט בכל דבר.

[אגב, יצא לי דוגמא גרועה כי דווקא הרב עובדיה דורש שיחמירו כרבנו תם, כי זה שיטת הב"י]

לכן לא נכון לאחוז בנשק של הגיסים - נשק היוהרה הגאווה והניסיון לחנך אחרים.  את ההלכות שנמצאות במוקד החיכוך יש ללמוד ממקורן כדי להיות שלם עם עצמך. על הגיס והגיסה הייתי מרחם. כמה זמן ייקח להם להפנים תורת חסד אמתית.

פולמוס צפוי לא להועיל

גם אחותי ובעלה מאד מחמירים, הרבה יותר מהוריי וממה שגדלנו (משפחה תורנית מאד).

זה ברמה כזו שאפילו להורים הם היו בקושי מגיעים- וכשכבר כן אז גיסי כל הזמן במטבח בודק וחוקר את אמא שלי על כל דבר קטן ומעיין בכשרויות (והוריי אוכלים רק מהדרין! ממש לא חפיפניקים) עד שאמא שלי (שבאמת אדם נוח לבריות) נעלבה מאד וצעקה עליו שהיא לא צריכה משגיח כשרות..

בהתחלה באמת ניסינו לכבד ולבוא לקראתם ולהתחשב- כמו שהיינו רוצים שאחרים יעשו כלפי חומרות שאנחנו מקפידים עליהן. אבל אחרי שראינו שזה בלתי נסבל (נניח- הערות על איך שאני הולכת ליד בעלה, כי הם ספרדים שהולכים רק עם גרביים ואני לפי המשנ"ב-לא) ושזה באמת הפך להיות קיצוני- אז אחי שתמיד היה בקשר טוב איתם נסע אליהם ופתח את זה מולם. הוא ממש שם להם מראה, והראה להם את כל הדברים שהם עושים כספרדים למרות שאסור לנו כאשכנזים, וכמה שאמא שלי נעלבת מכל הסיפור וכמה שהם פוגעים במשפחה. ובאמת שזה התאזן מאז והרבה יותר טוב.

הכי מטופש זה לעשות שרירים ולתקוף כי אנחנו הכי צודקים ובסוף לאבד את המשפחה והאחדות. כי בסך הכל מן הסתם לכל צד יש גם נקודת אמת.

בע"ה

א. לענ"ד הם לא בסדר.

ב. מצד שני, אני חושב שגם אתם יכולים להסתכל, לפחות על חלק מהדברים, בצורה אחרת.

אסביר את דבריי, תוך הבאת דוגמאות אישיות -

גם אני, כמו הגיסים שתיארת, מקפיד מאוד על כשרויות. אבל, השתדלתי לעשות כמה שיותר בירורים, ובהחלט יש הבדל גדול בין ההתנהלות שלי בבית שלי ובין ההתנהלות בבתים של אחרים. אצלי אני משתדל להתקרב למקסימום (שיש בו עניין, זאת תוך הסתכלות על שיקולים כלכליים, בכל זאת אני אברך...), ואילו אצל האחרים מנסה לתמרן בין המינימום ליותר מזה. הסיבה לכך היא בגלל שאני יודע שיהיו כאלה שיפגעו. בזה, לענ"ד, הם טועים. אבל, עלי לציין, שאם הייתי יודע שיש חריגות מהמינימום (והמינימום שלי לא נקבע לפי סברות הכרס, אלא עפ"י בדיקת המציאות אצל מומחים לנושא+התייעצות הלכתית לאור המציאות) אז או שאני מתחמק (אם ניתן) או שאני שם על השלחן גם במחיר של פגיעה.

זאתי דוגמא להתנהלות הנכונה בעיניי. העיקרון הוא - התנהלות מושכלת, תוך בדיקה מדוייקת של הקוים ההלכתיים והמציאותיים, ושילובם הנכון עם היחס של הסביבה.

מה לעניות דעתי אתם יכולים לראות אחרת?

לא כל מי שמחמיר יותר מאחרים זה אומר שהוא פוסל אחרים. אפילו אם הוא לא מוכן לאכול אצלם. איך זה הגיוני? אם מסתכלים על כל העולם ההלכתי בצורה כזאת שמצד אחד יש לי את האמת שלי ואני מאמין בה בכל ליבי וחושב שהיא נכונה, אבל יחד עם זאת (וזה לא סותר בכלל!) אני מבין שכמו שלי יש את האמת שלי, כך גם לאחרים יש את האמת שלהם, ואם היא בתוך הגבולות האדומים אז אני מכבד אותם באמת (בנושא הזה הגבולות האדומים הם אבסולוטיים ולא אינדבידואליים. כלומר, זה שלדעתי משהו אחד אסור לחלוטין לא אומר שזה גבול אדום. כי אם יש רב אחר שלמד את הסוגייה והגיע למסקנה אחרת אז אין בזה שום בעיה. קו אדום הוא במקרה של גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, במקרה של אדם שלא איכפת לו מה ההלכה אומרת, וכן במקרה של תפיסות שסותרות את עיקרי האמונה, וכדומה). מצד שני, אני עדיין מאמין באמת שלי, ולכן אני לא אוכל מה שלדעתי אסור לגמרי, גם אם אחרים מתירים אותו.

אם שני הצדדים מסתכלים ככה, כל התחושה שמסביב לזה נהיית אחרת, והרבה יותר קל. אולם, יתכן שבמקרה כמו שלכם, שהצד השני (לפחות מנקודת מבטכם...) גם מזלזל בכם, באמת מאוד קשה להחזיק בהסתכלות הזאת.

בהצלחה!

זה לא שהוא לא סומך עלייך ועל מה שאת עושה,

הוא הרי סומך עלייך מאה אחוז

אם הוא היה נותן לך את האוכל מהבית שלו - הוא היה מפחד שתערבבי חלבי ובשרי\לא תנפי טוב את הקמח\לא תבדקי תולעים?!

ברור שלא!

הבעיה שלו היא רק שהוא לא סומך על מי שאת סומכת, אז שהכשרות תיעלב, לא את!

אשכנזי שמתארח אצל ספרדי בפסח ושואל על כל דבר אם יש בו קטניות - זה מעליב?!

ואם הוא רואה שאי אפשר להיזהר והקטניות "מושרשות" בבית ולא מים לב אליהם, ולכן הוא לא אוכל בכלל - מישהו יחשוב להיעלב?

זה הרי לא אישי בכלל

אני הבנתי שהבעיה של הפותחת רק בגלל שיש שדר של אחותה שכך כולם צרייכם לעשות, ומי שלא עושה כמוהם הוא לא בסדר, וזה שדר מעליב (וגם הרבה פעמים לא נכון, כל עוד זה חומרא אין חיוב לעשות את זה)

זה מעליב

זה חוסר כבוד מינימאלי ליכולת החלטה של אחרים על החיים שלהם

אילו היה לי קרובים כאילו-

הייתי או ממדרת אותם,

או עונה להם בחריפות, שידעו לעמוד במקום שלהם

משפטים כמו "לא תודה, אנחנו כבר שקלנו את הנושא ואין מה לשכנע אותנו יותר בזה.." 

מי שמתארח- צריך לקבל עליו את הכשרות הנהוגה בבית של המארח, או לסתום את הפה- לא לדבר בצורה מעליבה, ולא להפגין בפומבי את אי האכילה שלו. 

ככה לפחות פוסקים רבותי... 

(ממתי שלום בית הוא חשוב פחות מבחינה הלכתית מאשר חומרא בכשרות? ממתי להקל בהלבנת פני חברו בשביל חומרא בכשרות זה שיקול הלכתי נכון? ) 

מותר לנסות לשכנע את אחותי להיות צמחונית, מותר לשכנע אותה לעשות חיסונים

ומותר לשכנע אותה לא לקנות את העגלה הזאת

החיים הם כאלה, אנחנו לא מנותקים אחד מהשני

הבעיה מתחילה כשחופרים ומשגעים את השני, צריך טאקט לדעת מתי להפסיק

ומה שאמרת שצריך לעשות לא נראה לי!

למה אני אמור לוותר על העקרונות שלי? 

על דברים אחרים את מוותרת כך בכזאת קלות?

אם יש לך עיקרון שהילדים לא אוכלים בלי סינר - תסכימי שלא יכלו עם סינר רק כי כך מקובל אצלם?

צריך להיזהר שהתורה לא תהפוך להיות הדבר שמוותרים עליו הכי בקלות, כי בעצם מה אכפת לנו?

אם הם נפגעים - זה אכן לא שווה את זה, אבל אז אשקול בכלל לא להתארח

זה חבל, אבל יש לנו עקרונות, והם חשובים לנו

הייתי פותח את זה בצורה גלויה וכנה, אומר בהתחלה שאני לא מוריד בערכם, וזכותם לא להחמיר את החומרות שלי, אבל כיון שלי הם חשובות - צריך לראות אם אפשר להסתדר

כמו כל קונפליקט בין שני בני אדם, אין הכרח שתמיד אני אהיה זה שמוותר

אין סיבה שדוקא בדברים שקשורים לרוחניות אני אהפוך להיות לארג' בקלות, זה לדעתי יוכיח שאני לא מייחס לזה חשיבות

בקיצור חומרא היא כמו כל דבר שחשוב לך, אין סיבה לוותר עליה כל כך מהר

יש לי במשפחה דת"לים שאוכלים כל רבנות שהיא, וכל פעם שיש להם שמחה אנחנו שואלים והם אומרים שהכל בסדר

ועם השנים עלה לי חשד די מבוסס שהם אומרים את זה סתם בשביל להרגיע אותנו, ובאמת הם לא בדקו 

אז הפסקתי לאכול כשאני מגיע לשמחות שלהם

הם נעלבו? לא! הם לא יודעים מזה

אבל אני אישית נעלבתי, לא אוהב שמשקרים לי! 

ברור שצריך להתחיל מדיבור ישיר, לשים את המצב על השולחן ולומר איך מסתדרים עם זה

לומר על איזה דברים אני מקפידה שונה מכם ואני אשמח שתבואו לקראתי

לומר איזה דברים אני מקפידה ואני לא מוכנה להתגמש עליהם

ולראות איך אנחנו עושים את זה ביחד - כמשפחה וכחברים, בלי שזה יעיב על הקשר אלא רק יחזק אותו 

("את שומעת? ראיתי עכשיו בסופר מבצע על העוף שאת אוכלת! קניתי 2 מגשים לשים בפריזר, בואי אלי מתי שבא לך אני מוכנה לקראתך!" ) 

(אבל למשל לתחום את עצמי לעשות אירועים שלי רק במקום שיש כשרות שבני דודים כלשהם מחמירים לאכול- זה אני לא מוכנה בכלל. הם אורחים שלי והם לא יכפו עלי את החומרות שלהם, אלא אם יש לי זכות לכפות עליהם את החומרות שלי.)

ידוע החילוק בין מארח למתארח 

מארח- צריך לברר מה מצב האורחים שלהם- אם יש חומרות שאפשר להיענות להם, אם יש (להבדיל?) רגישויות ואלרגיות שצריך לשים לב... 

מתארח- צריך לקבל את זה שהוא בחר ללכת לבית הזה, ולקבל את הדרכים שיש שם, או להסתדר איתם. בכללים של בית, בחומרות על כשרות, בדברים אחרים.

אם ה"לא נעים" שלי מאחרים בא מנימוסים או מקשרי חברה- אז הוא יכול להתכופף מפני חומרות של איסורי תורה

אבל אם אני מקיימת מצוות ואהבת לרעך כמוך, איסור דאוריתא להלבין פנים, איסור להעליב אנשים - אז זה יושב יפה בשיקלול הלכתי מול חומרא של כשרות וכדומה. 

מה שהוא דיבר על הכשרות.. נראה לי שיותר הפריע לו שמשקרים לו מאשר שאוכלים כשרות שהוא לא אוכל..

בגדול- אני אוכלת אצל כל מי שאני יודעת ששומר הלכה. בלי לחפור ולחקור ולשאול.

גם אם הוא ספרדי או וואט אבר.

אני לא נכנסת לו למטבח ולסירים ולמה הוא כן שם או לא שם באוכל.

וגם כשהקפדתי על חלב עכו"ם- אצל אחרים הייתי מציינת שאני מקפידה על זה אבל לא שואלת וחוקרת ובודקת.

וגם אצל אחותי נניח, שפוסקת לפי הרב עובדיה שפיירקס (שמבחינתי זה כמו ברזל) זה כמו זכוכית ומותר לבשל בזה בשרי ומיד אחרי שטיפה- חלבי. לא שואלת איך היא מכינה וכמה זמן חיכתה ובאיזה כלים השתמשה.

ואפילו בפסח- אצל הוריי אוכלים קנולה ואנחנו לא, אנחנו מזכירים להם בתחילת פסח- אבל לא חוקרים בודקים ומחפשים אם בטעות הם השתמשו בשמן קנולה.

וגם אצל ספרדים כבר יצא לי לאכול בפסח. כאשכנזיה שלא אוכלת שרויה..

ומאותה סיבה- כשאנחנו אצל סבא וסבתא הילד שלי אוכל גם דברים שבבית אני לא אתן לו- כמו ממתקים ועוגיות ואיגלו. או שיאכל כמו שנהוג אצלם, בזמנים שנהוג אצלם. או שאני יותר אקפיד על כפית\מזלג גם אם בבית לא מזיז לי שהוא מאכיל את הכיסא, השולחן, הרצפה והקירות..

כל מה שבתוך ההלכה, אבל אני לא אוכלת- אני אשתדל להמנע אבל לא במחיר של נתינת תחושה של "לא כשר אצלכם" "זה טרף מבחינתי"

יש לי קרובי משפחה שאפילו מהכלים שלנו הם לא אוכלים! בעייני זה כן מעליב. כי הם משדרים מקום של "אם אתם לא מקפידים כמונו- אז בטח אתם לא מצליחים שהכל יהיה כשר"

אם אני מכבדת את הדרך ואת הרבנים של אנשים אחרים- אני אוכל אצלם.

את לא מסבירה למה את חושבת שזה נכון, את רק מציינת שכך את נוהגת

יש חומרות שבאמת לא צריך לשאול (כמו למשל כלים פיירקס - זה בדרך כלל לא בן יומו)

ויש חומרות שכן צריך לשאול (כמו קטניות)

את סומכת עליהם באופן כללי? אם הם אנשים רציניים שמוכנים להתחשב - מצוין!

אבל לומר משפט ש"אנחנו מקפידים" ואחרי זה לשכוח מזה, ושגם הם ישכחו מזה לא נשמע לי כל כך טוב

אז אם באמת הם מאד מקפידים, באמת אין סיבה להילחץ, וכך רוב האנשים חיים רוב הזמן

אבל יש אנשים שאומרים לך בדיל ויעבור, ולא באמת נזהרים

אגב, זה מאד קשה להיזהר על הלכות שאתה לא מקפיד עליהם, ולשים לב מה עכשיו כאן הוא בעיה בשביל אחרים. זה ממש מורכב ומצריך מחשבה רבה, מי שמתייחס לזה בשיוויון נפש אני ארגיש רע, כי הגיוני מאד שיטעה

יש תשובה של מהרשד"ם ארוכה מאד על איך שני אנשים שלא פוסקים אותו דבר צריכים להיזהר אחד על השני, ויפה לראות את התשובה הזאת, איך כל אחד דואג להלכות של השני, שחס ושלום לא יכשיל אותו בדברים שהוא עצמו אוכל! ואיך אהבת ישראל לא קשורה באיזה רב אני לקחתי ומה אני פוסק

ואם יש כאלה שלא אוכלים מכלים שלך - יש פסיקה כזאת לגבי היתר מכירה למשל. מה שייך מעליב כאן? זה ההלכה בשבילו, וזה מה שהוא עושה, אף אחד לא זילזל בך

יש דבר שהוא "טרף"

ויש דבר שהוא "כשר, אבל לא לפי השיטה שלי"

מה שטרף- אני לא אוכלת. 

מה שלא כשר לפי השיטה שלי, אבל כשר לפי שיטות אחרות- אני משתדלת שלא לאכול. אבל לא מחמירה בזה על חשבון פגיעה באנשים אחרים.

אז אם זה מסעדה- אני לא אוכלת.

אבל אם זה קרוב משפחה או חברים- אני סומכת עליהם שאם אני אגיד שזה אסור לפי שיטתי- הם לא יתנו אוכל כזה. ואם בטעות- אז לא נורא. לא אכלתי טריפות. 

בעיני- כשמישהו לא אוכל מהכלים שלי הוא מתיחס לאוכל שלי כאל "טרף" כאל משהו שכ"כ אסור- עד שהכלים שלי אסורים בגללו!

והוא מתעלם מכך שיש שיטות שמתירות- מה שהופך את זה למקום אחר לחלוטין.

כשיש לי אורחים- אני אשתדל מאד מאד שלא להכשיל אותם. 

אבל אם הם יתחילו להכנס לי למטבח ולשדר חוסר אמון בכשרות שלי- אז כן. זה מעליב במקום כלשהו..

כבר אמרתי למעלה, שהוויותור על השיטה שלך בשביל שלא יפגעו יש ל מקום, אבל צריך להיזהר שזה לא היה הדבר הראשון שזורקים

ולא להיות במצב שאתה לא לארג' על כלום ולא מוותר על כלום, ורק על שיטה בכשרות אתה מוותר כי זה לא באמת חשוב

ויש דברים שאין מקום להקל בהם, ובהם אסור לאכול גם אם יפגעו, גם אם יש רבנים שמקילים.

אם לפי הרב שלי זה אסור לגמרי ואין על מה לסמוך, זה לא יעזור שיש חולקים עליו

לא מדובר על ניסיון לשכנע באיזו חומרה, אלא התערבות לזוג בפנים "אנחנו כבר נשכנע...".

וכן, זה עשוי להיות קשור למגורים צמוד להורים, מה שמשאיר את אשתך במעמד של 'אחות' ושעל בעלה לא צריך לשים

אם אתה לא רוצה לקבל אותם אתה לא חייב. תשתדלו להתראות אתם כמה שפחות. כמובן שיש לזה מחיר, וצריך להיות מוכנים לשלם אותו. מצד שני אם רוצים אפשר להיות מהנעלבים ואינם עולבים. אפשר לשמוע ולא להתייחס.  אבל לא לתת יחס עויין. צריך לעשות חשבון של רווח והפסד אחד מול אחד, ולראות מה עדיף. גם לזה יש מחיר וצריך להיות מוכן לשלם אותו. במקרים כאלה אם אפשר לבודד את הרגש זה מצויין. ולקבל את ההחלטות באופן מושכל.

במחילה, מה שתיארת נשמע נטו עניין של הסתכלות קצת קטנונית.

אתה בטוח בדרכך? (???) 

חייה את חייך, ושים פס.

זה לא אמור להטריד אותך כל עוד הם לא חודרים למרחב האישי שלכם.

מה דעת אשתך על הדברים?

האם אתם שניכם באותה עמדה, או שהיא מושפעת מאחותה?

בס"ד

נתחיל בזה שהם לא חרדים כמו שאמרתם הם דתיים תורניים מאד.

שבתות שאנחנו אוכלים בבית שהם מתארחים גם אצל ההורים שלהם היא מתחננת לאשתי [גם אם זה אחרי קידוש ואנחנו כבר באוכל] שנבוא לאכול איתם גם ויהיה כיף

דעתה של אשתי היא חלוקה בין שנינו אבל נוטה טיפה לכיוון שלי ואז אחותה נעלבת מזה.

הקטע עם הפאות לא היה להמחשה וזה באמת היה ככה.

אני לא רוצה שישתנו ושיעשו מה שטוב להם אבל שיניחו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים!

בקשר לשמירת עיניים שהעלתי פה אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויעשה מה שהוא רוצה אבל לא על חשבוני.

בקשר לסינדרום מתחזקים אני יכול להסכים כי שניהם לא באו מבתים כאלה והם אלה ששינו דרך...

יש התנהגויות הרבה יותר מציקות של בני משפחה. איפה שממש מציק כמו עניין הפאות- אפשר להסביר בעדינות ולעמוד על שלכם אבל חבל לנפח את העניין לבעיה כוללת ומפלגת. 

יכול להיות שבאמת קצת ללמוד הלכה יישר אותם.

בד"כ האנשים האלה לא אנשים רעים, רק הולכים שבי אחרי האור הדמיוני שהם רואים ולא מסוגלים לדמיין אנשים שחיים אחרת.

רק שצריך להזהר לא ללחוץ על אחרים להנות מהאור

האור הזה לא מתאים לכל אחד ולא סתם שהקב"ה סידר את העולם בצורה שלא כולם רואים אותו.

זה שיש תתי גוונים שונים בעם ישראל זה טוב, זה לא רע.

מפריע לך ופוגע בך. יכול להיות מאד קשה לסבול  התנהגות כזאת. ושהם משדרים התנשאות וניסיון לתקן אתכם ולא מכבדים את הבחירה שלכם לחיות אחרת. ושאתם רוצים לחיות איתם בטוב ובשלום אבל הגישה שלהם חוסמת את זה כי מי יכול לחיות לצד מישהו שתמיד מנמיך אותך כדי להרגיש טוב.... ואם זה לא עוזר תתרחקו מהם

הרבה פעמים אנשים מתנשאים על אחרים,(אם זו לא תכונה שקימת  באופי)

לא צריך להתרגש זה נובע הרבה פעמים מקושי שלהם או לחץ.

אם אתם מרגישים שהעודף דוסיות זה לזרה לכם,קומו ועזבו את הדירה .

צריך לעשות הפרדת רשויות.

תשמחו במה שאתם ,ואל תתנו להתנשאות לקלקל לכם את הערך העצמי שלכם.

אני הרגשתי את היחס הזה מקורבת משפחה שהתנהגה כך בגלל קושי כלכלי אצלהם.

נראה שמאוד קשה לך אם השינוי שגיסתך עברה ושאתה לקוח מאוד קשה את זה שישנם דברים שהם בוחרים להקפיד יותר

לדעתיצריך להתנתק ממה הייתה גיסתך לפני החתונה עכשיו היא משהו אחר

ניתן לפתור דברים בדרכי נועם לדוגמא לברר איזה הכשרים הם אוכלים ולדואג שיהיה לכם כיבוד גםבהכשר שהם אוכלים בבית כדי שתוכלו לכבד אותם והם לא יאלצו לסרב (ואני כאן מאוד מבין את הצד שלהם גם לי מאוד קשה בכל מיני מקומות שדוחפים לילדים שלי כל מיני דברים בהכשים שאני מעדיף לא לאכול וכמו כן בהרבהמקומות אני מעדיף לא לאכול לפעמים אין ברירה ואוכלים דברים שבהם יש הכי פחות חשש)

לגבי ההקפדה של גיסך על שמירת העיינים זה באמת לא עניינך באיזה צורה הוא יושב ואני לא מבין איך "זה בא על חשבונך" כביכול

הכפייה הדתית היחידה שאני רואה בכל הכתיבה הארוכה שלך זה הדיבור על הפיאות שם גיסתך באמת לא נהגה כשורה שאר הדברים דווקא נראה שזה חומרות שהם לקחו על עצמם ולא כפו עליך כלל

אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויחיה איך שהוא רוצה הבעיה היא שכולם צריכים לתמרן על השולחן ושאני לא ישב ליד אשתי בגלל שהוא שומר עיניים. 

לגבי ההכשרים זה חתיכת כפייה ומעליב ואפילו הרב אוירבך לא היה שואל הכשרים אז הוא יותר צדיק ממנו?

שאתם נכנעים לשגיונות שלו.

איך בכלל אתה מעלה בדעתך שלא לשבת ליד אשתך בגלל שככה מתחשק לגיס הנכבד שלך?

מקפיד עליהם. רבים נוהגים כך ואין קשר לרב אוירבך.

אני חושב שאתה לוקח דברים למקומות שלא יוסיפו טוב, במחילה.

קודם כל, מבפנים חשוב שתדע שאתה סומך על דברים טובים, נוהג בדרך שנראית לך נכונה (וכל אחד יכול תמיד להשתכלל אם נראה לו שראוי).

מותר גם, כפי שכבר הוזכר, שאשתך תגיד לאחותה, בנעימות, אם תעיר על דברים שנוגעים אליכם (פאות לילד): אחותי, בואי נשמור יחסים טובים. אני מכבדת אותך - ואת מכבדת איך שאנחנו נוהגים, לא מנסה "לחנך" אותנו לכשלעצמנו.

סה"כ, אם האחות מפצירה שתגיעו - סימן שטוב לה איתכם. זה הבסיס. חבל לקלקל את זה (ואין קשר למחשבות מסוג שאתה היית בצבא והוא לא וכו' - כפי שכתבת בתחילה - כפי שאת רוצה שיכבדו אותך, כבד אותם, ומהלב).

לגבי ה"סדרים בשולחן". אז מה? תשב ליד אשתך, ולא מולו. לא יקרה כלום. קצת רצון טוב. מן הסתם גם הוא יהיה מוכן לשבת היכן שתגיד לו כדי שיהיה יותר נוח. תסתדרו בנעימות.

לגבי זה שלא אוכלים אצלכם. נכון שזו תחושה קצת מעליבה (ולא שייך לומר: אז מה, זה מה שהם אוכלים.. יש תחושה מעליבה בכך שמעמידים בית של מישהו אחר כאילו "אי אפשר לאכול בו"..) - 

אבל: בסופו של דבר, הרי הם לא עושים את זה כדי להעליב. אז אתה יכול לומר לעצמך בלב: הם טובים מרש"ז?... לחייך, ולהגיד, בסדר, אז לא.. 

לשמור על יחסים טובים. מותר להם להיות כמו שהם. לא עושים כדי להעליב. צריך ללמוד "לסבול" האחד את השני. השלום שווה בהרבה.

עם הזמן, הניסיון מראה שלומדים יותר להסתדר, ופתאום שואלים רב ואומר להם שהכשר פלוני אפשר לאכול אם מתארחים וכד'.

גדול השלום. ומהלב. זה העיקר.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.