עזבו אותם לנפשם תנסה להתעלם עד כמה שאפשר .

אם הם מאירים לכם , אז תגידו להם ,עד כאן או זה לא צריך לעניין אתכם וזה לא קשור אלכם .

אלו החיים שלנו , אנחנו חושבים אחרת מכן .

ויש דברים שהם לא צריכים להתערב כי זה המשפחה שלכם וזה לא העסק שלהם !

 משהו בנוסח שכזה .....

נ.ב

אנחנו התחתנו באדר א , ובשבת אחת שהינו אצל חמותי עם גיסתי והילדים .

והיא שאלה מה לגבי חג הפסח הקרוב הכין נהיה בליל הסדר ?

אמרתי לה שעוד לא חשבנו על זה , ושיש עוד זמן  להחליט כי לא מזמן התחתנו ....

אז היא אמרה שאם אנחנו רוצים שנפגש בפסח ,אז שנבוא ליל הסדר לכאן (לחמותי ) כי אחרת  לא נתראה בפסח .

מכון  שהם עושים שנה שנה והשנה הם אצל חמותי .

אני קצת היתי בהלם מה הדבר הזה ....

בסוף באמת בנו לשם (בגלל סיבה אחרת בכלל ).

לאחר זמן שכן היא עשתה ... כל מיני דברים שהיא לא חשבה שזה מעצבן /מפריע .

היא פשוט רצה ללמד את הכלה הצעירה . איך המשפחה צריכה להיות להתנהג .

לא יודעת להגדיר , משהו בסגנון שכזה .

למשל היא העירה לי על לבוש של הילדה . הינוי בשבת אחת כל המשפחה המורחבת במלון בעקבות אז אירוע משפחתי ...

החלטתי להלביש לבת שלי שהיא בת ששנה וקצת לערב שבת  שמלה .

וזה לא מצא חן בעינה ..... מה היא קטנה למה את שמה לה שמלה עם גרביונים ....?

כשהבת שלי  היתה בגיל הזה  הלבשתי להה סתם מכנס זחילה /פוטר  ....

כי הם זוחלים ומלכלכים חבל על הבגד .

וכל מיני דברים בסגנון הזה .... עד שאמרתי לבעלי שיבדר אתה .

כי זה מעצבן ומפריע לי שהיא אומרת וקובעת ומחליטה בדברים שכאלה .

זה המשפחה שלי וכך אני רוצה /אוהבת וכו .....

בהצלחה .

תחייכו, תשמחו במה שאתם, תנו להם לשמוח במה שהם.

בפרטים הקטנים - אפשר "לוותר". לא רוצה לאכול - שלא תאכל (ר' שלמה זלמן אויערבאך היה אוכל כשמתארח.. לא נורא).

יושבים בשולחן שבת - אל תסתכל על זה בתור "קרן זווית", אלא שהוא לא רוצה לשבת מול אשה אחרת. לא נורא.

הבדלה רבנו תם - או שתחכה, או שתבדילו לבד מקודם. מה קרה...

"להשאיר פאות לבן הגדול" - באמת טיפשה. מה זה עניינה?.. ואין שום הלכה כזו. במקרה כזה - תגידו בנחת ובהיר: "סליחה, עד כאן. אתם תחנכו את ילדיכם ותואילו להשאיר לנו לחנך את ילדינו"..

אתה צריך להיזהר, שלא יגרמו לך להיות "פחות טוב" בשביל להראות להם..  אתה לא עובד אותם, אלא את ה'. 

הכלל צריך להיות - אתם בודקים שאתם שלמים עם עצמכם, לא חייבים להם שום דו"ח, ומשתדלים כמה שאפשר בדרכי נועם, בשלום, בהתחשבות שלא ללכת "נגד".  אבל לאידך, לא בהכתבה לכם איך לנהוג בפני עצמכם.

[ואם היא "תמיד רגישה ופורצת בבכי".. יתכן שבעצמה קצת מבולבלת מהדרך הזו, ולא בדיוק יודעת מה היא רוצה, ומה אינה כ"כ מבינה..  חכו. זו התחלה. זוג צעיר. יתבגרו ואולי ילמדו איך לסלול דרך לגיטימית לעצמם בלי לפגוע באחרים.  זה תהליך די מצוי]

אנשים שבטוחים בעצמם לא מרגישים מאויימים על ידי אחרים.

אולי אתה משדר להם סוג של חולשה, או צורך להתנצל כל הזמן.

שתגיד מה שהיא רוצה על הפאות, לא תאכל אצלכם, לא הבנתי למה זה כל כך מפריע לך.

הוא רוצה לשבת בקרן זווית? שישב. מה אכפת לך?

מודה שלא ממש ברור לי הקטע של הקידוש והאוכל. (אתם מוזמנים להורים ואתם יושבים בשולחן נפרד עם אוכל נפרד?)

יש להניח שהם לא ישתנו- אבל אם אתם תהיו בטוחים בעצמכם- תראו שיכבדו אתכם ותצליחו לגשר על הפערים.

אני מדברת מניסיון...

תעברו דירה דחוף!!! לא משנה כמה יעלה ומה מצב הדירה.

זוג צריך לבנות את ביתו בשקט ללא הפרעות ובדרכו האישית.

ברגע שנותנים למשפחה להתערב (ואין ברירה אם אתם גרים שם נתתם למשפחה להתערב) זה יעלה לכם ביוקר ויצור ביניכם (ואנימדגישה בינכם!) מתחים ולא רק בינך למשפחה.

בהצלחה, החלטות טובות,

אתה יכול לחשוב שאני חוצפנית ומתערבת ואתה יכול לחשוב על זה טוב טוב, ולעבור דירה כמובן בדרכי נועם ובתירוצים מתקבלים עך הדעת

יש אנשים שחושבים שהם צדיקים יותר מאחרים ומנסים לחנך אותם ולהציל אותם

איפה ההורים של אישתך? הם כאלה קיצונים כמו הזוג הזה? לדעתי, זה תפקידם של ההורים להעמיד את האיש הזה במקומו. אם גיסתך לא רוצה לאכול אצלכם, שלא תאכל. איך זה שהיא אוכלת אצל הוריה? לגבי זמן צאת השבת, לכו לבית שלכם שהוא יחידת דיור נפרדת באותו בית, כך שזה לא רחוק, ותעשו את ההבדלה אצלכם. איך שהוא יושב זה בכלל לא חשוב. אם הוא רוצה, הוא גם יכול לעמוד בפינה כמו ילד נזוף [זה המקום המתאים לו...]. זה בסדר גמור שתעשו קידוש לעצמכם עם בישולים שלכם, אם זה לא פוגע בהורים. כל מה שאמרת פה, אישתך יכולה להסביר להוריה, ואם הם גידלו אותה להיות דתית לאומית נורמלית, אז הם בהחלט יבינו אתכם ולא יכעסו. בענין הפאות של הילד שלכם, זה ממש לא עסק שלהם. לפי הדין, לא צריך להשאיר יותר פאות ממה שהיו לחנן פורת ז"ל. הפאות של החרדים הן הגזמה שבאה להבליט את זה שהם לא עוברים על "לא תקיפו פאת ראשכם". עושה רושם שהזוג הזה רק מבקר אצל הורי אישתך מדי פעם. בשבתות אחרות הם כנראה אצל הוריו. כל עוד הורי אישתך, אתה ואישתך מרוצים עם אורח החיים של עצמכם, אז הכל בסדר. הורי אישתך צריכים להעמיד את הבחור במקומו ולהבהיר לו שהם מוכנים ללכת לקראתו בענין האוכל אבל לא בשום נושא אחר כי זה ביתם והם רוצים לנהוג כמנהגם בביתם. המנהגים שאולי מקובלים בבית הוריו של החתן החדש הזה או בקהילה שלו, יפים לקהילה ההיא אבל לא לביתם של ההורים. יש להבהיר לחתן החדש הזה שכשהוא בביתם עליו לכבד את בעלי הבית ואת יתר האורחים ולהניח להם לנהוג כרצונם. הלוא הם מתנהגים לפי הדין. אם הוא רוצה להדר, זכותו לעשות זאת ביחס לעצמו בלבד. חבל שהכותב מתחיל לפקפק בצידקתו. הרי התנהגות גיסו היא התנהגות מתנשאת ולא ראויה כלל. אישתו הצעירה כנראה באמת מבולבלת ורוצה לרצות את בעלה ולכן היא לא אוכלת אוכל שהוא בכשרות שהיא היתה רגילה בה כל חייה. זה שהיא פורצת בבכי, זה מפני שהיא מרגישה לחוצה על ידו ומרגישה שהיא מעליבה את אחותה בזה שהיא מסרבת לאכול את האוכל שלה. היא מרגישה, אם כן, בין הפטיש והסדן ולכן היא בוכה. אם הם מתעקשים להעיר לכם, תאמרו להם ש-- א. אתם תעשו לפי הבנתכם. ב. אימרו להם שגם אתם יכולים להעיר להם על התנהגותם שבהחלט איננה לרוח התורה ואיננה לרוחם של חז"ל אבל אתם מכבדים אותם ואת רצונם לנהוג כפי שהם נוהגים . לכן, אתם מצפים שגם הם יכבדו אתכם ולא יעירו לכם. אימרו להם שבעיניכם התנהגותם בהחלט איננה יותר ראויה מזו שלכם..

יותר בפרופורציה... גם אם הם נסחפו בהתלהבות הדתית- תהיו אתם מקבלים, נוחים, בעלי עין טובה ובטוחים בעצמכם.

ואז זה בכלל לא יציק. אם אני בטוחה בהכשרים שלי אז אני לא נעלבת אם מישהו לא אוכל אצלי- זכותו להקפיד על הכשר אחר ואתן לו הרגשה טובה וביחד עם זאת אקרין בטחון בהקפדה הדתית שלי.

גם עם שומרי העיניים ויש לנו קרובים כאלה, אין לי בעייה, מכבדת אותם ושלא יסתכלו ואנו ננהג בטבעיות שלנו עם ההקפדות ברמה שאנו מאמינים בה. 

ההערה עם הפאות לא לעניין אבל זה יכול לקרות לכל אחד ולאו דוקא בתחום הדתי..

הכי חשוב לחיות באחווה ולא להתנשא- אתה אל תתנשא בשרות הצבאי ועם הזמן הם מן הסתם יפנימו וילמדו מהתנהגותכם..

אגב נשמע שהם מתחזקים חדשים ולפעמים תקופת ההתחלה היא קיצונית ומתאמצת לחזק את כל העולם ואחכ מתאזנים. ואז גם תוכלו ללמוד אחד את הטוב של השני.

בהצלחה

נשמע שכיף לחיות במחיצתך.

האחד הצורה שהיא מדברת והשני תחושות האשמה שלך

ואני אתחיל מהשני

הרבה פעמים כשיש מישהו יותר דוס ממני - זה עלול לעצבן מאד מאד דוקא בגלל שחלק ממני מסכים איתו

ובעצם אני מתחבט עם עצמי אם לעשות או לא, והכרעתי בסוף לא לעשות, וכשהוא נהיה דוס מולי  זה מציב לי מראה, ומחזיר אותי לקונפליקט הפנימי שלי

ברש"י זה מופיע בצורה קיצנונית שבהתחלה אדם לא עושה מצוות, ואח"כ הוא מואס באחרים העושים

חשוב לזהות את זה, כי הרבה פעמים את כועסת עליה ובעצם כועסת על עצמך

וחשוב להיות כנה לפחות עם עצמך

המרכיב השני זה הצורה שהיא מדברת,

יש מקרים שאין לי שום נקיפות מצפון, ואעפ"כ אפשר להיפגע מיחס מזלזל או כופה

במקרה כזה צריך לעמוד על שלך בעדינות ובתקיפות, כמו כל זילזול או כפיה אחרים שגיסתך עושה לך

ולפעמים עדיף להתרחק, ולפעמים עדיף לוותר ולהבליג. תלוי במינון ובעוצמה, תלוי כמה אפשר לדבר אתה בכנות ובפתיחות והיא תקבל

שהכריעה לצד אחד (להחמיר) או שבעלה הכריע בשבילה, אבל נוטה קצת גם לכיוון השני.

מאחותה וזה יכול להרוס לכם את הזוגיות.

אם לא, השתדל להיות עם אשתך כמה שיותר זמן בחברת

אנשים הנוהגים כמותכם.

כך שהיא תרגיש נוח להתנהג כמו שאתם מתנהגים ולא תרגיש שהיא חריגה.

קהילה סרוגה בהחלט תתן לכם גב להרגיש טוב עם עצמכם.

המצב מוכר לי מקרוב, כמעט בכל משפחה מהמגזר הדתי

יש היום מכל הסוגים: חרדים, חרדל"ים, דתיים ולא פעם חילונים.

אני לא נעלבת כשלא אוכלים אצלי

כי גם החברים החילונים שלי יודעים שאני לא אוכלת אצלם

אם אין את ההכשרים שאני צריכה.

מצד שני בגלל שהדעות שלי מאד מוצקות, כולם מכבדים אותן גם כשנוהגים אחרת.

ברור לי שלפי הכתובה שעליה חתמת אתה אמור לזון ולפרנס את אשתך "כמנהג גוברין יהודיין"

כך שאתה הפועל לפי ההלכה ולפי מנהג ישראל בכל הדורות.

אם אתה מגיע לעימות עקרוני הבא להם את ההתיחסות לכל הירא ורך הלבב- מעברות שבידו הפטור מהצבא.

במקום להתקפל לכל הקפריזות הדתיות, הייתי מציע ל"צדיק" שלנו ללמוד קצת ספרי הלכות (ולא רק גמרא), ואז בפעם הבאה שהוא יגיד משהו, לסתום לו את הפה.

למשל עם רבנו תם, הייתי פשוט מכריז בהפגנתיות שאני פותח שש"כ וכוכבים ולומד את הנושא ברצינות. רוב הסיכויים שה"צדיק" שלך לא למד את הנושא וסתם נסחף אחרי הסביבה שלו....

________________

(מאז שהתחלנו ללמוד הלכה בצורה מסודרת על שולחן שבת, אני נהייתי יותר ""חפיפניק"" בדברים שפשוט לא ידעתי קודם שאפשר להקל בהם)

זה נראה לי כמו סוג של סינדרום חוזרים בתשובה. 

יש כאלה- ש"ראו את האור" ורק רוצים להעביר אותו לסביבה.

כשלי מישהי עם סינדרום כזה ניסתה להטיף לי על כיסוי הראש- אז כן הבאתי לה פוסקים והלכות והוכחתי לה שמותר הלכתית ללכת כמו שאני הולכת- אבל כשהתארחנו אצלם וידעתי שזה יציק להם אז התחשבתי ושמתי כיסוי מלא.

הגישה שלי בקטעים האלו- להעביר. יש להם בעיה? שיתמדדו איתה לבד. אני שלמה עם עצמי ועם איך שאני נוהגת.

אני פוסקת לפי השו"ע ולא לפי הזוהר- אז אל תצטטי לי זוהר ואני לא אצטט לך את הרבנים שלי שאת לא הולכת לפיהם.

לא רואה ממה להעלב או להתוכח ולא מרגישה צורך "להוכיח" לאפחד שאני מספיק דוסית

גם לא צריכה לשנות אפחד כל עוד הוא לפי ההלכה. 

לא מרגישה מעל אחרים, אבל גם לא נחותה מהם. כל אחד עובד את ה' בדרך שלו.. 

ומשה- גם אני ככל שלמדתי הלכה נראתי חיצונית פחות "דוסית" אבל עשיתי דברים ממקום יותר נכון ואמיתי.

(יש לו גם גירסא של גיל בר מצווה בערך, מה שכונה על ידי בעבר "אינקוויזיציה")

חוזרים בתשובה או מתחזקים לסוגיהם, במיוחד אלו שעשו את המעבר מהעולם הציוני לחרדי או לעולם החסידי (רבנו תם למשל).

הרבה מדי פעמים הם לא למדו באמת את הדברים לעומק ורק הלכו בעקבות האור.

כשאת בעימות איתם - צריך להציג להם את ההלכה וללכת לפיה.

כשאת מתארחת אצלם - נכון לכבד.

____

"דוס" בהגדרתך זה אוסף של התנהגויות שהסביבה שופטת אותן כ"דוס", ולאו דווקא עקב חומרתן ההלכתית.

בחרתי לעשות ככה, ויש לי סיבה. כבדו אותי וזהו. מרגיז שיש אנשים שירגישו מספיק בנוח להעיר לך על כיסוי הראש שלך. גיסתי ואני קרובות מאוד והיא הולכת עם שיער בחוץ ואני בחיים לא אחלום אפילו לומר לה על זה מילה! זו הבחירה האישית שלה לעשות עם החיים שלה מה שבא לה!! 

לך זה כייף. אצל אנשים אחרים העצה הזו עלולה רק להזיק ולגרום עגמת נפש.

ועם כל הכבוד לשש"כ (ויש כבוד) יש עוד פוסקים בעולם

מה היית עושה איתי? הרי למדתי את הנושא הזה ברצינות, וכתבתי עליו מגילות (אני מחמיר ר"ת)

אם היית מתחיל להתווכח היינו גומרים למחרת 

האמת, כבר התחלנו במפגש...

זה כבר מהלך אחר בנפש מאשר מול הלכה בסיסית.

אני לא מפחד להתמודד איתו במגרש "שלו".

______________________________

ישראלי אחד שנקרא לו יוסי כדי שיהיה קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן המפורסמות שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת שמונה מאות שנה, וסר אייזק ניוטון היה שם בזמנו דיקן הפקולטה לפיסיקה, וכאלה.
יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה, שהייתה אמורה להימשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו).
אחרי ארבע שעות מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים) ויוסי אומר לו "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה שלי". הבוחן עונה לו "מה? האם שמעתי צלי בקר ובירה?", "כן", אומר יוסי, "אני מוכן עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי."
"מצטער, אני לא יודע על מה אתה מדבר", עונה הבוחן. ואז יוסי שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני כמאה וחמישים שנה ומראה לו "הנה, יש פה חוק משנת אלף חמש מאות ושלוש עשרה שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בקר וכוס בירה. והחוק הזה מעולם לא בוטל."

הבוחן מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו. הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים, הם מצייתים לחוקים, ואי אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה כבר לא כזה טריוואלי כמו שהיה פעם. מתנהל מו"מ מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב
לו שמח ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו משני צידי הפה, כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי שניצח את המערכת.

אחרי הבחינה יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי ואיך שהוא עשה צחוק על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה מוארכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי, כמובן, חושב, שזה כמו בארץ, שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו, הוא יגיד שהוא יתנהג יפה מעכשיו וילך הביתה. הוא מגיע לשם ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם קרוב למאה וחמישים פרופסורים, כארבעים וחמש דיקנים, עשרים רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר דין מוות, והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך חוק משנת אלף ארבע מאות וחמש עשרה שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב.
 

כי באמת יש מקום להחמיר.

והאמת היא שככה זה ברוב גדול של החומרות - יש תמיד דעה מחמירה ודעה מקילה. ללמוד ספרי הלכות ממש לא עוזר במטרה 'לסתום את הפה'.

אתן דוגמא פשוטה:

לא סוד שלרב עובדיה היה עיקרון של כוח דהתירא עדיף, ולעומתו הרב אליהו החמיר כמעט בכל דבר. ולכן מי שישלוף 'הרב עובדיה' - יישלף מולו 'הרב אליהו' כמעט בכל דבר.

[אגב, יצא לי דוגמא גרועה כי דווקא הרב עובדיה דורש שיחמירו כרבנו תם, כי זה שיטת הב"י]

לכן לא נכון לאחוז בנשק של הגיסים - נשק היוהרה הגאווה והניסיון לחנך אחרים.  את ההלכות שנמצאות במוקד החיכוך יש ללמוד ממקורן כדי להיות שלם עם עצמך. על הגיס והגיסה הייתי מרחם. כמה זמן ייקח להם להפנים תורת חסד אמתית.

פולמוס צפוי לא להועיל

גם אחותי ובעלה מאד מחמירים, הרבה יותר מהוריי וממה שגדלנו (משפחה תורנית מאד).

זה ברמה כזו שאפילו להורים הם היו בקושי מגיעים- וכשכבר כן אז גיסי כל הזמן במטבח בודק וחוקר את אמא שלי על כל דבר קטן ומעיין בכשרויות (והוריי אוכלים רק מהדרין! ממש לא חפיפניקים) עד שאמא שלי (שבאמת אדם נוח לבריות) נעלבה מאד וצעקה עליו שהיא לא צריכה משגיח כשרות..

בהתחלה באמת ניסינו לכבד ולבוא לקראתם ולהתחשב- כמו שהיינו רוצים שאחרים יעשו כלפי חומרות שאנחנו מקפידים עליהן. אבל אחרי שראינו שזה בלתי נסבל (נניח- הערות על איך שאני הולכת ליד בעלה, כי הם ספרדים שהולכים רק עם גרביים ואני לפי המשנ"ב-לא) ושזה באמת הפך להיות קיצוני- אז אחי שתמיד היה בקשר טוב איתם נסע אליהם ופתח את זה מולם. הוא ממש שם להם מראה, והראה להם את כל הדברים שהם עושים כספרדים למרות שאסור לנו כאשכנזים, וכמה שאמא שלי נעלבת מכל הסיפור וכמה שהם פוגעים במשפחה. ובאמת שזה התאזן מאז והרבה יותר טוב.

הכי מטופש זה לעשות שרירים ולתקוף כי אנחנו הכי צודקים ובסוף לאבד את המשפחה והאחדות. כי בסך הכל מן הסתם לכל צד יש גם נקודת אמת.

בע"ה

א. לענ"ד הם לא בסדר.

ב. מצד שני, אני חושב שגם אתם יכולים להסתכל, לפחות על חלק מהדברים, בצורה אחרת.

אסביר את דבריי, תוך הבאת דוגמאות אישיות -

גם אני, כמו הגיסים שתיארת, מקפיד מאוד על כשרויות. אבל, השתדלתי לעשות כמה שיותר בירורים, ובהחלט יש הבדל גדול בין ההתנהלות שלי בבית שלי ובין ההתנהלות בבתים של אחרים. אצלי אני משתדל להתקרב למקסימום (שיש בו עניין, זאת תוך הסתכלות על שיקולים כלכליים, בכל זאת אני אברך...), ואילו אצל האחרים מנסה לתמרן בין המינימום ליותר מזה. הסיבה לכך היא בגלל שאני יודע שיהיו כאלה שיפגעו. בזה, לענ"ד, הם טועים. אבל, עלי לציין, שאם הייתי יודע שיש חריגות מהמינימום (והמינימום שלי לא נקבע לפי סברות הכרס, אלא עפ"י בדיקת המציאות אצל מומחים לנושא+התייעצות הלכתית לאור המציאות) אז או שאני מתחמק (אם ניתן) או שאני שם על השלחן גם במחיר של פגיעה.

זאתי דוגמא להתנהלות הנכונה בעיניי. העיקרון הוא - התנהלות מושכלת, תוך בדיקה מדוייקת של הקוים ההלכתיים והמציאותיים, ושילובם הנכון עם היחס של הסביבה.

מה לעניות דעתי אתם יכולים לראות אחרת?

לא כל מי שמחמיר יותר מאחרים זה אומר שהוא פוסל אחרים. אפילו אם הוא לא מוכן לאכול אצלם. איך זה הגיוני? אם מסתכלים על כל העולם ההלכתי בצורה כזאת שמצד אחד יש לי את האמת שלי ואני מאמין בה בכל ליבי וחושב שהיא נכונה, אבל יחד עם זאת (וזה לא סותר בכלל!) אני מבין שכמו שלי יש את האמת שלי, כך גם לאחרים יש את האמת שלהם, ואם היא בתוך הגבולות האדומים אז אני מכבד אותם באמת (בנושא הזה הגבולות האדומים הם אבסולוטיים ולא אינדבידואליים. כלומר, זה שלדעתי משהו אחד אסור לחלוטין לא אומר שזה גבול אדום. כי אם יש רב אחר שלמד את הסוגייה והגיע למסקנה אחרת אז אין בזה שום בעיה. קו אדום הוא במקרה של גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, במקרה של אדם שלא איכפת לו מה ההלכה אומרת, וכן במקרה של תפיסות שסותרות את עיקרי האמונה, וכדומה). מצד שני, אני עדיין מאמין באמת שלי, ולכן אני לא אוכל מה שלדעתי אסור לגמרי, גם אם אחרים מתירים אותו.

אם שני הצדדים מסתכלים ככה, כל התחושה שמסביב לזה נהיית אחרת, והרבה יותר קל. אולם, יתכן שבמקרה כמו שלכם, שהצד השני (לפחות מנקודת מבטכם...) גם מזלזל בכם, באמת מאוד קשה להחזיק בהסתכלות הזאת.

בהצלחה!

זה לא שהוא לא סומך עלייך ועל מה שאת עושה,

הוא הרי סומך עלייך מאה אחוז

אם הוא היה נותן לך את האוכל מהבית שלו - הוא היה מפחד שתערבבי חלבי ובשרי\לא תנפי טוב את הקמח\לא תבדקי תולעים?!

ברור שלא!

הבעיה שלו היא רק שהוא לא סומך על מי שאת סומכת, אז שהכשרות תיעלב, לא את!

אשכנזי שמתארח אצל ספרדי בפסח ושואל על כל דבר אם יש בו קטניות - זה מעליב?!

ואם הוא רואה שאי אפשר להיזהר והקטניות "מושרשות" בבית ולא מים לב אליהם, ולכן הוא לא אוכל בכלל - מישהו יחשוב להיעלב?

זה הרי לא אישי בכלל

אני הבנתי שהבעיה של הפותחת רק בגלל שיש שדר של אחותה שכך כולם צרייכם לעשות, ומי שלא עושה כמוהם הוא לא בסדר, וזה שדר מעליב (וגם הרבה פעמים לא נכון, כל עוד זה חומרא אין חיוב לעשות את זה)

זה מעליב

זה חוסר כבוד מינימאלי ליכולת החלטה של אחרים על החיים שלהם

אילו היה לי קרובים כאילו-

הייתי או ממדרת אותם,

או עונה להם בחריפות, שידעו לעמוד במקום שלהם

משפטים כמו "לא תודה, אנחנו כבר שקלנו את הנושא ואין מה לשכנע אותנו יותר בזה.." 

מי שמתארח- צריך לקבל עליו את הכשרות הנהוגה בבית של המארח, או לסתום את הפה- לא לדבר בצורה מעליבה, ולא להפגין בפומבי את אי האכילה שלו. 

ככה לפחות פוסקים רבותי... 

(ממתי שלום בית הוא חשוב פחות מבחינה הלכתית מאשר חומרא בכשרות? ממתי להקל בהלבנת פני חברו בשביל חומרא בכשרות זה שיקול הלכתי נכון? ) 

מותר לנסות לשכנע את אחותי להיות צמחונית, מותר לשכנע אותה לעשות חיסונים

ומותר לשכנע אותה לא לקנות את העגלה הזאת

החיים הם כאלה, אנחנו לא מנותקים אחד מהשני

הבעיה מתחילה כשחופרים ומשגעים את השני, צריך טאקט לדעת מתי להפסיק

ומה שאמרת שצריך לעשות לא נראה לי!

למה אני אמור לוותר על העקרונות שלי? 

על דברים אחרים את מוותרת כך בכזאת קלות?

אם יש לך עיקרון שהילדים לא אוכלים בלי סינר - תסכימי שלא יכלו עם סינר רק כי כך מקובל אצלם?

צריך להיזהר שהתורה לא תהפוך להיות הדבר שמוותרים עליו הכי בקלות, כי בעצם מה אכפת לנו?

אם הם נפגעים - זה אכן לא שווה את זה, אבל אז אשקול בכלל לא להתארח

זה חבל, אבל יש לנו עקרונות, והם חשובים לנו

הייתי פותח את זה בצורה גלויה וכנה, אומר בהתחלה שאני לא מוריד בערכם, וזכותם לא להחמיר את החומרות שלי, אבל כיון שלי הם חשובות - צריך לראות אם אפשר להסתדר

כמו כל קונפליקט בין שני בני אדם, אין הכרח שתמיד אני אהיה זה שמוותר

אין סיבה שדוקא בדברים שקשורים לרוחניות אני אהפוך להיות לארג' בקלות, זה לדעתי יוכיח שאני לא מייחס לזה חשיבות

בקיצור חומרא היא כמו כל דבר שחשוב לך, אין סיבה לוותר עליה כל כך מהר

יש לי במשפחה דת"לים שאוכלים כל רבנות שהיא, וכל פעם שיש להם שמחה אנחנו שואלים והם אומרים שהכל בסדר

ועם השנים עלה לי חשד די מבוסס שהם אומרים את זה סתם בשביל להרגיע אותנו, ובאמת הם לא בדקו 

אז הפסקתי לאכול כשאני מגיע לשמחות שלהם

הם נעלבו? לא! הם לא יודעים מזה

אבל אני אישית נעלבתי, לא אוהב שמשקרים לי! 

ברור שצריך להתחיל מדיבור ישיר, לשים את המצב על השולחן ולומר איך מסתדרים עם זה

לומר על איזה דברים אני מקפידה שונה מכם ואני אשמח שתבואו לקראתי

לומר איזה דברים אני מקפידה ואני לא מוכנה להתגמש עליהם

ולראות איך אנחנו עושים את זה ביחד - כמשפחה וכחברים, בלי שזה יעיב על הקשר אלא רק יחזק אותו 

("את שומעת? ראיתי עכשיו בסופר מבצע על העוף שאת אוכלת! קניתי 2 מגשים לשים בפריזר, בואי אלי מתי שבא לך אני מוכנה לקראתך!" ) 

(אבל למשל לתחום את עצמי לעשות אירועים שלי רק במקום שיש כשרות שבני דודים כלשהם מחמירים לאכול- זה אני לא מוכנה בכלל. הם אורחים שלי והם לא יכפו עלי את החומרות שלהם, אלא אם יש לי זכות לכפות עליהם את החומרות שלי.)

ידוע החילוק בין מארח למתארח 

מארח- צריך לברר מה מצב האורחים שלהם- אם יש חומרות שאפשר להיענות להם, אם יש (להבדיל?) רגישויות ואלרגיות שצריך לשים לב... 

מתארח- צריך לקבל את זה שהוא בחר ללכת לבית הזה, ולקבל את הדרכים שיש שם, או להסתדר איתם. בכללים של בית, בחומרות על כשרות, בדברים אחרים.

אם ה"לא נעים" שלי מאחרים בא מנימוסים או מקשרי חברה- אז הוא יכול להתכופף מפני חומרות של איסורי תורה

אבל אם אני מקיימת מצוות ואהבת לרעך כמוך, איסור דאוריתא להלבין פנים, איסור להעליב אנשים - אז זה יושב יפה בשיקלול הלכתי מול חומרא של כשרות וכדומה. 

מה שהוא דיבר על הכשרות.. נראה לי שיותר הפריע לו שמשקרים לו מאשר שאוכלים כשרות שהוא לא אוכל..

בגדול- אני אוכלת אצל כל מי שאני יודעת ששומר הלכה. בלי לחפור ולחקור ולשאול.

גם אם הוא ספרדי או וואט אבר.

אני לא נכנסת לו למטבח ולסירים ולמה הוא כן שם או לא שם באוכל.

וגם כשהקפדתי על חלב עכו"ם- אצל אחרים הייתי מציינת שאני מקפידה על זה אבל לא שואלת וחוקרת ובודקת.

וגם אצל אחותי נניח, שפוסקת לפי הרב עובדיה שפיירקס (שמבחינתי זה כמו ברזל) זה כמו זכוכית ומותר לבשל בזה בשרי ומיד אחרי שטיפה- חלבי. לא שואלת איך היא מכינה וכמה זמן חיכתה ובאיזה כלים השתמשה.

ואפילו בפסח- אצל הוריי אוכלים קנולה ואנחנו לא, אנחנו מזכירים להם בתחילת פסח- אבל לא חוקרים בודקים ומחפשים אם בטעות הם השתמשו בשמן קנולה.

וגם אצל ספרדים כבר יצא לי לאכול בפסח. כאשכנזיה שלא אוכלת שרויה..

ומאותה סיבה- כשאנחנו אצל סבא וסבתא הילד שלי אוכל גם דברים שבבית אני לא אתן לו- כמו ממתקים ועוגיות ואיגלו. או שיאכל כמו שנהוג אצלם, בזמנים שנהוג אצלם. או שאני יותר אקפיד על כפית\מזלג גם אם בבית לא מזיז לי שהוא מאכיל את הכיסא, השולחן, הרצפה והקירות..

כל מה שבתוך ההלכה, אבל אני לא אוכלת- אני אשתדל להמנע אבל לא במחיר של נתינת תחושה של "לא כשר אצלכם" "זה טרף מבחינתי"

יש לי קרובי משפחה שאפילו מהכלים שלנו הם לא אוכלים! בעייני זה כן מעליב. כי הם משדרים מקום של "אם אתם לא מקפידים כמונו- אז בטח אתם לא מצליחים שהכל יהיה כשר"

אם אני מכבדת את הדרך ואת הרבנים של אנשים אחרים- אני אוכל אצלם.

את לא מסבירה למה את חושבת שזה נכון, את רק מציינת שכך את נוהגת

יש חומרות שבאמת לא צריך לשאול (כמו למשל כלים פיירקס - זה בדרך כלל לא בן יומו)

ויש חומרות שכן צריך לשאול (כמו קטניות)

את סומכת עליהם באופן כללי? אם הם אנשים רציניים שמוכנים להתחשב - מצוין!

אבל לומר משפט ש"אנחנו מקפידים" ואחרי זה לשכוח מזה, ושגם הם ישכחו מזה לא נשמע לי כל כך טוב

אז אם באמת הם מאד מקפידים, באמת אין סיבה להילחץ, וכך רוב האנשים חיים רוב הזמן

אבל יש אנשים שאומרים לך בדיל ויעבור, ולא באמת נזהרים

אגב, זה מאד קשה להיזהר על הלכות שאתה לא מקפיד עליהם, ולשים לב מה עכשיו כאן הוא בעיה בשביל אחרים. זה ממש מורכב ומצריך מחשבה רבה, מי שמתייחס לזה בשיוויון נפש אני ארגיש רע, כי הגיוני מאד שיטעה

יש תשובה של מהרשד"ם ארוכה מאד על איך שני אנשים שלא פוסקים אותו דבר צריכים להיזהר אחד על השני, ויפה לראות את התשובה הזאת, איך כל אחד דואג להלכות של השני, שחס ושלום לא יכשיל אותו בדברים שהוא עצמו אוכל! ואיך אהבת ישראל לא קשורה באיזה רב אני לקחתי ומה אני פוסק

ואם יש כאלה שלא אוכלים מכלים שלך - יש פסיקה כזאת לגבי היתר מכירה למשל. מה שייך מעליב כאן? זה ההלכה בשבילו, וזה מה שהוא עושה, אף אחד לא זילזל בך

יש דבר שהוא "טרף"

ויש דבר שהוא "כשר, אבל לא לפי השיטה שלי"

מה שטרף- אני לא אוכלת. 

מה שלא כשר לפי השיטה שלי, אבל כשר לפי שיטות אחרות- אני משתדלת שלא לאכול. אבל לא מחמירה בזה על חשבון פגיעה באנשים אחרים.

אז אם זה מסעדה- אני לא אוכלת.

אבל אם זה קרוב משפחה או חברים- אני סומכת עליהם שאם אני אגיד שזה אסור לפי שיטתי- הם לא יתנו אוכל כזה. ואם בטעות- אז לא נורא. לא אכלתי טריפות. 

בעיני- כשמישהו לא אוכל מהכלים שלי הוא מתיחס לאוכל שלי כאל "טרף" כאל משהו שכ"כ אסור- עד שהכלים שלי אסורים בגללו!

והוא מתעלם מכך שיש שיטות שמתירות- מה שהופך את זה למקום אחר לחלוטין.

כשיש לי אורחים- אני אשתדל מאד מאד שלא להכשיל אותם. 

אבל אם הם יתחילו להכנס לי למטבח ולשדר חוסר אמון בכשרות שלי- אז כן. זה מעליב במקום כלשהו..

כבר אמרתי למעלה, שהוויותור על השיטה שלך בשביל שלא יפגעו יש ל מקום, אבל צריך להיזהר שזה לא היה הדבר הראשון שזורקים

ולא להיות במצב שאתה לא לארג' על כלום ולא מוותר על כלום, ורק על שיטה בכשרות אתה מוותר כי זה לא באמת חשוב

ויש דברים שאין מקום להקל בהם, ובהם אסור לאכול גם אם יפגעו, גם אם יש רבנים שמקילים.

אם לפי הרב שלי זה אסור לגמרי ואין על מה לסמוך, זה לא יעזור שיש חולקים עליו

לא מדובר על ניסיון לשכנע באיזו חומרה, אלא התערבות לזוג בפנים "אנחנו כבר נשכנע...".

וכן, זה עשוי להיות קשור למגורים צמוד להורים, מה שמשאיר את אשתך במעמד של 'אחות' ושעל בעלה לא צריך לשים

אם אתה לא רוצה לקבל אותם אתה לא חייב. תשתדלו להתראות אתם כמה שפחות. כמובן שיש לזה מחיר, וצריך להיות מוכנים לשלם אותו. מצד שני אם רוצים אפשר להיות מהנעלבים ואינם עולבים. אפשר לשמוע ולא להתייחס.  אבל לא לתת יחס עויין. צריך לעשות חשבון של רווח והפסד אחד מול אחד, ולראות מה עדיף. גם לזה יש מחיר וצריך להיות מוכן לשלם אותו. במקרים כאלה אם אפשר לבודד את הרגש זה מצויין. ולקבל את ההחלטות באופן מושכל.

במחילה, מה שתיארת נשמע נטו עניין של הסתכלות קצת קטנונית.

אתה בטוח בדרכך? (???) 

חייה את חייך, ושים פס.

זה לא אמור להטריד אותך כל עוד הם לא חודרים למרחב האישי שלכם.

מה דעת אשתך על הדברים?

האם אתם שניכם באותה עמדה, או שהיא מושפעת מאחותה?

בס"ד

נתחיל בזה שהם לא חרדים כמו שאמרתם הם דתיים תורניים מאד.

שבתות שאנחנו אוכלים בבית שהם מתארחים גם אצל ההורים שלהם היא מתחננת לאשתי [גם אם זה אחרי קידוש ואנחנו כבר באוכל] שנבוא לאכול איתם גם ויהיה כיף

דעתה של אשתי היא חלוקה בין שנינו אבל נוטה טיפה לכיוון שלי ואז אחותה נעלבת מזה.

הקטע עם הפאות לא היה להמחשה וזה באמת היה ככה.

אני לא רוצה שישתנו ושיעשו מה שטוב להם אבל שיניחו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים!

בקשר לשמירת עיניים שהעלתי פה אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויעשה מה שהוא רוצה אבל לא על חשבוני.

בקשר לסינדרום מתחזקים אני יכול להסכים כי שניהם לא באו מבתים כאלה והם אלה ששינו דרך...

יש התנהגויות הרבה יותר מציקות של בני משפחה. איפה שממש מציק כמו עניין הפאות- אפשר להסביר בעדינות ולעמוד על שלכם אבל חבל לנפח את העניין לבעיה כוללת ומפלגת. 

יכול להיות שבאמת קצת ללמוד הלכה יישר אותם.

בד"כ האנשים האלה לא אנשים רעים, רק הולכים שבי אחרי האור הדמיוני שהם רואים ולא מסוגלים לדמיין אנשים שחיים אחרת.

רק שצריך להזהר לא ללחוץ על אחרים להנות מהאור

האור הזה לא מתאים לכל אחד ולא סתם שהקב"ה סידר את העולם בצורה שלא כולם רואים אותו.

זה שיש תתי גוונים שונים בעם ישראל זה טוב, זה לא רע.

מפריע לך ופוגע בך. יכול להיות מאד קשה לסבול  התנהגות כזאת. ושהם משדרים התנשאות וניסיון לתקן אתכם ולא מכבדים את הבחירה שלכם לחיות אחרת. ושאתם רוצים לחיות איתם בטוב ובשלום אבל הגישה שלהם חוסמת את זה כי מי יכול לחיות לצד מישהו שתמיד מנמיך אותך כדי להרגיש טוב.... ואם זה לא עוזר תתרחקו מהם

הרבה פעמים אנשים מתנשאים על אחרים,(אם זו לא תכונה שקימת  באופי)

לא צריך להתרגש זה נובע הרבה פעמים מקושי שלהם או לחץ.

אם אתם מרגישים שהעודף דוסיות זה לזרה לכם,קומו ועזבו את הדירה .

צריך לעשות הפרדת רשויות.

תשמחו במה שאתם ,ואל תתנו להתנשאות לקלקל לכם את הערך העצמי שלכם.

אני הרגשתי את היחס הזה מקורבת משפחה שהתנהגה כך בגלל קושי כלכלי אצלהם.

נראה שמאוד קשה לך אם השינוי שגיסתך עברה ושאתה לקוח מאוד קשה את זה שישנם דברים שהם בוחרים להקפיד יותר

לדעתיצריך להתנתק ממה הייתה גיסתך לפני החתונה עכשיו היא משהו אחר

ניתן לפתור דברים בדרכי נועם לדוגמא לברר איזה הכשרים הם אוכלים ולדואג שיהיה לכם כיבוד גםבהכשר שהם אוכלים בבית כדי שתוכלו לכבד אותם והם לא יאלצו לסרב (ואני כאן מאוד מבין את הצד שלהם גם לי מאוד קשה בכל מיני מקומות שדוחפים לילדים שלי כל מיני דברים בהכשים שאני מעדיף לא לאכול וכמו כן בהרבהמקומות אני מעדיף לא לאכול לפעמים אין ברירה ואוכלים דברים שבהם יש הכי פחות חשש)

לגבי ההקפדה של גיסך על שמירת העיינים זה באמת לא עניינך באיזה צורה הוא יושב ואני לא מבין איך "זה בא על חשבונך" כביכול

הכפייה הדתית היחידה שאני רואה בכל הכתיבה הארוכה שלך זה הדיבור על הפיאות שם גיסתך באמת לא נהגה כשורה שאר הדברים דווקא נראה שזה חומרות שהם לקחו על עצמם ולא כפו עליך כלל

אין לי בעיה שהוא ישמור עיניים ויחיה איך שהוא רוצה הבעיה היא שכולם צריכים לתמרן על השולחן ושאני לא ישב ליד אשתי בגלל שהוא שומר עיניים. 

לגבי ההכשרים זה חתיכת כפייה ומעליב ואפילו הרב אוירבך לא היה שואל הכשרים אז הוא יותר צדיק ממנו?

שאתם נכנעים לשגיונות שלו.

איך בכלל אתה מעלה בדעתך שלא לשבת ליד אשתך בגלל שככה מתחשק לגיס הנכבד שלך?

מקפיד עליהם. רבים נוהגים כך ואין קשר לרב אוירבך.

אני חושב שאתה לוקח דברים למקומות שלא יוסיפו טוב, במחילה.

קודם כל, מבפנים חשוב שתדע שאתה סומך על דברים טובים, נוהג בדרך שנראית לך נכונה (וכל אחד יכול תמיד להשתכלל אם נראה לו שראוי).

מותר גם, כפי שכבר הוזכר, שאשתך תגיד לאחותה, בנעימות, אם תעיר על דברים שנוגעים אליכם (פאות לילד): אחותי, בואי נשמור יחסים טובים. אני מכבדת אותך - ואת מכבדת איך שאנחנו נוהגים, לא מנסה "לחנך" אותנו לכשלעצמנו.

סה"כ, אם האחות מפצירה שתגיעו - סימן שטוב לה איתכם. זה הבסיס. חבל לקלקל את זה (ואין קשר למחשבות מסוג שאתה היית בצבא והוא לא וכו' - כפי שכתבת בתחילה - כפי שאת רוצה שיכבדו אותך, כבד אותם, ומהלב).

לגבי ה"סדרים בשולחן". אז מה? תשב ליד אשתך, ולא מולו. לא יקרה כלום. קצת רצון טוב. מן הסתם גם הוא יהיה מוכן לשבת היכן שתגיד לו כדי שיהיה יותר נוח. תסתדרו בנעימות.

לגבי זה שלא אוכלים אצלכם. נכון שזו תחושה קצת מעליבה (ולא שייך לומר: אז מה, זה מה שהם אוכלים.. יש תחושה מעליבה בכך שמעמידים בית של מישהו אחר כאילו "אי אפשר לאכול בו"..) - 

אבל: בסופו של דבר, הרי הם לא עושים את זה כדי להעליב. אז אתה יכול לומר לעצמך בלב: הם טובים מרש"ז?... לחייך, ולהגיד, בסדר, אז לא.. 

לשמור על יחסים טובים. מותר להם להיות כמו שהם. לא עושים כדי להעליב. צריך ללמוד "לסבול" האחד את השני. השלום שווה בהרבה.

עם הזמן, הניסיון מראה שלומדים יותר להסתדר, ופתאום שואלים רב ואומר להם שהכשר פלוני אפשר לאכול אם מתארחים וכד'.

גדול השלום. ומהלב. זה העיקר.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה