גם לכם יוצא לפעמים לקנא בזוגיות של אחרים?

סתם מהתבוננות חיצונית על זוגות אחרים,

בעיקר כאלה שהם יותר מוחצנים- צוחקים יחד בקול,

זורמים מאד וכו'...

לאחרונה אני מרגישה שזה קורה לי הרבה מדי פעמים,

וזה נורא מתסכל אותי.

חשוב לי לציין שב"ה הקשר שלי עם בעלי הוא טוב,

עם עליות ומורדות אבל סה"כ ברוך ה' באמת טוב...

בגלל שתי סיבות: 1. לעולם, אבל לעולם את לא יכולה לדעת מה באמת קורה אצל אחרים. יכול להיות יפה מבחוץ וקשה מבפנים. יכול להיות רגיל מבחוץ אבל מדהים מבפנים. יכול להיות זורם מבחוץ אבל תקוע מבפנים. הכל יכול להיות. מה שבטוח- מה שאת רואה הוא לא מייצג את מה שקורה בין בני הזוג.

2. זה בכלל לא משנה מה קורה אצל אחרים. ה' מוליך אותך במסלול שלך, הנשמה שלך צריכה לתקן את הענינים של עצמה בעולם הזה ולכן ה' נתן לך את התנאים הספציפיים שלך, כולל הבעל...  לא רק זה. המחשבה ש"אצל אחרים הכל סבבה ורק אנחנו...אוי אנחנו..".היא לא נכונה. כל זוג עובר דברים. כל זוג נופל וקם, עולה ויורד, רב ומשלים, לומד לחיות ביחד ולהתקדם ביחד. כל זוג יש לו קשיים אחרים, חלקם בכלל לא נראים לעין החברים והשכנים.

בקיצור- קנאה זה רגש טבעי, אבל לפחות במקרה של חיי נישואין וזוגות אחרים אין לו בסיס בכלל...

תשמחי בטוב שלך, ב"ה שיש לך טוב.

תשמחי ותפתחי מה שאצלכם.

זה מעבר לכך שאף פעם אל תחשבי  ש"את יודעת" בגלל איזו מוחצנות של אחרים.

יחס זה בפנים - את זה תבני - ואצלכם.

אבל הכל בדמיון, באמת!

לעולם אין לדעת מה עובר על זוגות אחרים בבית פנימה, הכי קל בעולם לזרום ולצחוק יחד בקול - אבל בחוץ!

זוג יכול להסתובב בחוץ עם חיוך ענקי ואח"כ להכנס הביתה וכל אחד מסתגר בחדר אחר.

לכל זוג יש את הנסיונות שלו, שהוא ורק הוא מסוגל לעבור אותם. אני מניחה שאם היו מניחים אותנו במקומו של זוג אחר לעולם לא היינו מצליחים לצלוח את מה שהם עוברים, ולהיפך.

אני מבטיחה לך (בלי נדר) שאם היית מתבוננת פנימה יותר לביתו של 'זוג מושלם' לא היית רוצה להתחלף איתם.

נסי להתמקד יותר בבית שלכם, הוא המרכז האמיתי.

בסופו של דבר 'מוחצן' הוא רק כלפי חוץ, וגם אם נראה ששם מושלם זה הגיע אחרי הרבה מאד עבודה.

אז יאללה, עכשיו תורכם!

אם הם יעשו "כמותם" (מוחצנים וכו'...) - זה יהיה גרוע.

מי שזה טבעי אצלו כך - בסדר. יש גם סוגים אחרים.

אפשר גם לראות אם נחמד לנו כך מידי פעם. אבל לא "בגלל שהם".

מה גם שלא פעם זה פשוט לא אומר כלום. לפעמים גם ההיפך..

אנחנו יצורים חברתיים ולומדים זה מזה דברים רבים.

אם אנחנו רואים משהו ורוצים אותו גם לעצמנו זו לא קנאה אלא דבר טבעי.

כשמקנאים זה המצב שבו אנחנו רוצים שלזולת לא יהיה משהו אבל אם אנחנו שמחים בשמחתו ורוצים גם עבורנו זו לא קנאה אלא רגש טוב מאד. רק ככה מתקדמים בחיים.

יש התנהגויות שאנחנו מאמצים לעצמנו ויש שלא וכך גם האחרים לומדים מאתנו דברים שונים.

לכן, אם אתם רואה אצל אחרים דברים שמתאימים לכם, דברו על כך ותראו איך אתם יכולים להפיק מזה את הטוב בשבילכם.

ברור לגמרי מהתיאור.

זה לא שרואים איזה "רעיון" נחמד אצל השני ולומדים ממנו.

אם הם יסתכלו על אחרים - זה יזיק להם עוד יותר. לא יצאו מזה.

ולא כל דבר "לומדים" מאחרים. יש דברים ששייכים לעדינות הבנין הפנימי, והם באים דווקא מתוך שמרוכזים בו. ושמחים בו.

ואין התאמה מלאה בין מה שכתבתי לבין הבעיה האישית שהועלתה.

אבל מאחר וקשרים חברתיים הם חלק חשוב במציאות שלנו נראה לי חשוב לזכור שאנחנו לומדים מזולתנו והזולת למד מאתנו.

[ההוא הביא לאשתו ממתק - איך היא שמחה.. אז אומֵר לעצמו: רגע, אולי גם אצלי זה יכול לקרות... מצוין..]

כאן בפורום!!!

תודה רבה לכל אחד ואחת שכתבו.

דרים כ"כ חכמים, פשוטים, שנכנסים אל הלב,

ובאמת נשמעת מהם דאגה ואכפתיות!

תודה לכם!

אלימות.

אבל זה מצב שקשה להילחץ ממנו, והוא ממשיך גם אחרי הגירושים, בצורות שונות. אלא אם אין ילדים.

מה שכתבת על אהבה, אני לא מסכימה בכלל. אהבה זו זכיה בפיס. רוב האנשים לא חיים ביחד כי הם אוהבים אלא משיקולים כלכליים, נוחיות, מה יגידו, בגלל הילדים. ועוד סיבות.

להתגרש כי אין אהבה זה הימור לא קטן, מפני שמציאת אהבה זה לא כל כך קל. אלא אם אתה מדבר על משיכה וקורא לה בשם הזה. משיכה קל יותר למצוא.

אהבה זה שאתה מרגיש רגש עז מאד שאתה רוצה שלשני יהיה טוב. לא שאתה מחשב חישובים, שאם יהיה לו טוב אז,לך יהיה טוב.

משיכה זה רצון לקרבה פיזית

אהבה היא הרבה יותר נפשית, ומשיכה היא הרבה יותר גופנית, וכשיש מזל גדול יש את שתיהן

אלימות כל אחת מגדירה בצורה שונה.

במסגרת השידוכין יצא לי להכיר.

גרושה מספרת לי על בן הזוג שלה לשעבר, הוא היה אלים כשאני מברר מה נחשב האלימות?

הוא היה אלים רגשית.

שזה בעצם אומר שכל בעיה בסנכרון תקשורת.

אי שימת לב לרגשות הזולת שאולי גם הוא עמוס ועבר עליו את היום שלו.

ונוצר מצב שכל אחד יכול להגדיר "אלימות" דבר שיכול להפתר

במתן יחס יותר ראוי לזוגיות ולשני, או בייעוץ נישואין.

נ.ב. גם ידוע שבתי הדין כיום, לא ניתן לכפות גירושין

על אלימות חד פעמית.

אם היא יותר מזה אז אפשר לכפות.

יכול להיות שאנשים מוותרים בקלות מדי ולא עובדים על עצמם ועל הזוגיות, אבל אהבה וחיים מאושרים עם בן הזוג זה לא ליחידי סגולה וכל אחד צריך לשאוף לזה גם במחיר של גירושים (אם השקיעו מאמץ אמיתי וזה עדיין לא עזר).

לא מסכימה עם הגישה של חיים הישרדותיים, אפשר לחיות חיים מלאים ומאושרים.

היא כן משגשגת וגדלה אחרי שעובדים עליה וצומחים ממשברים אבל רוב האנשים מוותרים עליה בשלב המשבר.

לא נכון לצייר אהבה במושג שמיימי. זה כאן בנינו ורוב הזוגות חיים יחד מאהבה. 

ממש לא מרצון לשותפות או לקבלת מילוי הצרכים שלו.

אהבה זה רגש בסיסי, כולנו מכירים אותנו מהאהבה לילדים שלנו או להורים שלנו, וככה יש גם בני זוג כשהם חיים באופן תקין.

זה בייס.

זה לא משהו שמיימי

אבל גם לא נמצא אצל רוב הזוגות

עובדתית

הסטטיסטיקה הגבוהה של הגירושים

וגם חלק מאלה שנשארים יחד

תראי כמה אנשים חושבים שזוגיות זה עבודה

שלא לדבר על אלה שגם לא מצליחים בשותפות הבסיסית

שבלעדיה גם אם היתה אהבה

היא מתמוססת

(וגם אהבה להורים היא ממש לא טריוויאלית

וגם לעיתים לילדים)

גם לא להורים. לילדים לדעתי קצת יותר טבעי.

אבל כנראה שגם לא לגמרי.

לא חושבת שזה זוגיות זה עבודה סותר את זה יש אהבה.

וגם לא שאם מסתדרים או לא בשותפות בסיסית זה קשור לאהבה.

יכולה להיות אהבה בין שני אנשים שונים לגמרי לגמרי וזה יגרום להרבה קלות בהתנהלות. אבל אהבה יש.

והיא לא מתמוססת. היא אולי יכולה להסתתר לתקופות הקשות, אבל עם עבודה נכונה של שני בני הזוג היא מתגלה מחדש.

היא אמרה שרוב הזוגות חיים בזוגיות ללא אהבה, ואת אומרת שמתרגשים כי אין אהבה. אז לא יודעת אם זה או זה נכון.

וגם לא יודעת למה מתגרשים, הגיוני שיתגרשו כי אין אהבה. כי אני כן חושבת שזה תנאי בסיס.

נשמע לי יקר מידי להישאר בזוגיות בשביל טובות הנאה.

אהבה זו תחושה חיובית

אם לא מסתדרים בשותפות בסיסית

התחושות העיקריות הן שליליות

כנ"ל אם תקשורת ושהות משותפת הופכת לעבודה

התחושות אינן טובות

אהבה לא בהכרח מסתתרת

היא לפעמים נגמרת

או שמעולם לא ממש היתה

לגלות מחדש אומר שיש מצב שמאפשר לתחושות להשתנות

אם עדיין לא מסתדרים/ עדיין זוגיות זו עבודה

אין סיבה אמיתית לגלות משהו חדש

דווקא יש הגיון להישאר בשביל טובות הנאה

זה איזור נוחות

זה לא אומר שזה נכון

כי כנראה העלות עולה על התועלת

אהבה זה תנאי בסיס במתודולוגיה של זוגיות

באופן מעשי כנראה הרבה פעמים זוגיות מתקיימת ללא אהבה

אהבה היא גם החלטה ובחירה

אהבה היא גם נתינה

אהבה היא גם התמדה, מסירות

אהבה היא גם דבקות (שהתחדדה לי ממש בחג שבועות האחרון בקריאת מגילת רות "ודבקה בה")

אהבה היא גם במחשבה, גם בדיבור, גם במעשה,

וכן, אהבה היא *גם* רגש. וגם בתחושה.

ובעיקר - אהבה היא לגמרי *אקטיבית* ואפשר לבנות אותה, להעמיק אותה לקיים אותה ולהגדיל אותה.

כמו כן, חשוב גם בכללי בחיים וגם בזוגיות וגם באהבה לראות את עצמנו כמכלול של אדם ולא ללכת רק לפי תחושות או רגשות, שהם מאוד חמקמקים.

רגש הוא דבר שבא והולך, כמו גל.

לא סתם מנחים אותנו ביהדות שמוח שליט על הלב,

אנו נדרשים פעמים רבות לעבוד דווקא על המחשבות האוטומטיות שלנו, על אמונות או תפיסות מגבילות, על המחשבה בכללותה, מה שמשפיע על הרגש, על התחושות, על התחושות הגופניות ועל הפעולות עצמן.

כמובן לא אפשרי לכתוב ולהסביר הכל בכתב,

וכמובן שאנו שואפים חד משמעית שגם התחושות וגם הרגשות יהיו חיוביים!

רק שפעמים רבות הדרך לשם היא בהחלט עבודה

וזו לא מילה גסה

ולא מילה רעה

עבודה היא טובה.

עבודה היא השקעה אקטיבית של אנרגיה.

כל דבר ממש בדגש על כל דבר בטבע זקוק לאנרגיה כדי להתקיים. כך ברא הקב"ה את עולמו.

דומם, למשל רכב - צריך דלק.

צומח, פוטוסינתזה וכו'

כדי שיהיה כסף בבית - צריך לעבוד. 

כדי ללדת ילד - 9 חודשים של הריון + לידה + גידול אינטנסיבי יום אחר יום

כדי שיהיה קשר עם ההורים / חברים - השקעה אקטיבית של אנרגיה, זמן, משאבים וכו'

וכך גם בזוגיות - כמו כל דבר בטבע היא זקוקה לאנרגיה כדי להתקיים.

כמו שלא נגיד שיהיה לנו מיליון דולר אם לא נעבוד (אלא אם כן זכינו בלוטו )

וכמו שלא נגיד שילדים זה יש מאין

או שאם קשה לנו עם ילד שלנו פשוט לא נשקיע בו

ובאמת שהורות זה אחד הדברים שממש רואים בחוש שזו *עבודה* יומיומית

שזה לימוד, שזו גדילה, שזו השקעה אקטיבית

כך גם זוגיות.

כן, זו עבודה.

עבודה טובה

עבודה מתגמלת

אולי העבודה הכי מתגמלת עם הפירות הכי הכי מתוקים.

זה דבר אקטיבי שאפשר לעבוד עליו ולהשקיע בו אנרגיה וממילא הוא יותר יתעצם ע"י כך.

ולהיפך כמובן.

ושוב,

ההגדרות עצמן יכולות להיות חמקמקות

ברור שאין הכוונה לסבול בזוגיות שלנו ולהיות אומללים כל יום כל היום ולמשך כל החיים או תקופה ארוכה, ודאי שלא.

וודאי שאין הכוונה לחיות יחד רק בלית ברירה או מכוח האנרציה

וודאי שיש מקרים שגירושין הם הם הפתרון הנכון לכל הנפשות הפועלות.

כל זה ודאי.

אבל זה לא סותר כלל שזוגיות היא אכן עבודה, וטוב שכך. 

אדם לעמל יולד, וכבר הציווי בהתחלה של ההתחלה של הקב"ה לאדם היה "לעובדה ולשומרה". גם לעבוד וגם  לשמר.

ובעצם אם נסתכל כל דבר בטבע וכל דבר מצריך מאיתנו אנרגיה ועבודה.

זה גם תלוי בהגדרה של "עבודה" ואיך אנו תופסים אותה - כי למשל זוג שעובד על הזוגיות שלו, לומד מהי בכלל זוגיות, מה עושים במצבי משבר, מה עושים עם פערים, מה עושים עם קונפליקטים, איך מעמיקים, איך מעצימים וכן הלאה - זוג כזה אומנם יעבוד יותר אינטנסיבי בעת הלימוד עצמו - אבל מרגע שהוא למד ועבד על זה - הוא יוכל להנות מהפירות הללו לאורך ימים ושנים.

וכך לגבי כל לימוד וכל עבודה - מהרגע שיש לנו אותה, שהשגנו אותה - היא שלנו. ולא נצטרך כל הזמן באותה אינטנסיביות...

יש גם המון המון רגעים של שלווה ונחת מכל העבודה שעד עכשיו עבדנו.

יש המון המון תגמול. המון נחת. המון שמחה ואהבה ורוגע ושלווה.

וזה גם לא סותר שזוגיות ואהבה אפשר להמשיך לקיים, אפשר וצריך ללמוד, אפשר לבנות, אפשר להגדיל, אפשר להעצים ואפשר להעמיק, והשמים הם הגבול.

וזה לא סותר שגם אם אני ובעלי או אני ואשתי נמצאים במשבר או תקופה קשה, או שיש מטענים / פערים / אתגרים / כאבים / קושי - עדיין נוכל חד משמעית לצמוח מזה ולהתקרב מחדש ועמוק יותר וחזק יותר.

וזה לא סותר שגם בתקופות לא פשוטות אפשר ללמוד, לגדול דווקא מתוך הקושי ולהגיע לזהב אמיתי עם בן הזוג שלי.

וזה ממש חשוב להנכיח ולהזכיר את זה לכולנו.

כתבתי ארוך אבל באמת שיכולה עוד להאריך המון, אם מישהו רוצה אוכל בשמחה להרחיב עוד ואף לשלוח לו ספרון שכתבתי בדיוק על הנושא הזה

אני גם אוהבת את העבודה שלי

זה לא אומר שזו אהבה

זו קודם כל עבודה

ואז יש בה דברים שאני אוהבת

בעיניי אהבה בזוגיות צריכה להיות קודם כל רגש חיובי

אם החיובי והטוב לא שם

אין אהבה

אפשר לנסות לחפש/ ליצור/ להחזיר אותה

אבל אם אין לזה בסיס מספיק טוב

זה לא מספיק

בשבילי לפחות

החלטה/ בחירה/ נתינה/ דבקות

זה הם בכוחות עצמם

בלי שנדביק להם כמסיכה את האהבה

אם היא קיימת היא תנכח ותשפיע

ואם היא לא קיימת

לא יעזור שנשחק במשחקי מילים

היא פשוט לא שם

ובניגוד להחלטה/ נתינה/ התמדה

שיכולות להיות חצי קלאץ'

אהבה היא מלאה

אם היא קיימת היא שם

ואם יש דברים מהותיים שמפריעים לה

היא לא תהיה

וואו איך אני עושה את זה בלי שזה יהיה ממש ממש מגילה? אני אנסה.

קודם כל חשוב לי לכתוב לך שאני *מאוד* מעריכה אותך ❤️

וגם אם זה ישמע מצחיק - לומר לך תודה על ההזדמנות להבהיר ולהעמיק בדברים האלה, כי אפשר לומר שזה בנפשי ממש

(במקרים של דיבור על הנושאים האלה אני האמת מרגישה איזה רצון פנימי להגיב שגדול ממני, סוג של דרייב פנימי מאוד חזק

אז גילוי נאות שאולי זה קשור לזה שכבר כמעט 40 שנים בעולם הזה זה הנושא שאני הכי מחוברת אליו ממתי שזוכרת את עצמי, לומדת עליו, חווה אותו, מניסיון אישי, מניסיון עם כמעט 370 זוגות שזכיתי ללוות, מהתבוננות, מחקירה, מהתורה הקדושה, מהעולם הזה גם מאנשי מקצוע וכן הלאה... אז כל זה יוצר יחד שמאוד יכול להיות שיש חפירות 😅 אבל רק כי זה ממש בנפשי הנושא).

אז מסכימה רגע לנהל יחד את הדיון הזה כאילו אנחנו משוחחות פנים מול פנים? כי מרגישה שאני רוצה לומר כ"כ כ"כ הרבה ובפלטפורמה של כתיבה ממש לא הכל עובר, לא כל התוכן, לא כל הטון, לא כל ההערכה וכן הלאה...

אז שוב חשוב לי להדגיש שכותבת על הנושא באופן כללי של זוגיות, אהבה, השקעה, אנרגיה, עבודה וכן הלאה ולא על אדם ספציפי, וכמובן שתמיד תמיד כל מקרה לגופו.

אז מקווה שאצליח לכתוב כל מה שעולה, שולחת עכשיו ובהודעה נפרדת אמשיך כנ"ל 🙏🌷

אז דומה לזה

כתבתי באמת מגילה, ואולי עוד אמשיך עליה 😅❤️

וכל ההקדמה שלה:

אנסה לחלק לפי סעיפים כדי שיהיה לי יותר סדר בראש:

א. לגבי המושג "אהבה", התחלתי לכתוב בהודעה הראשונה שהגבתי לך על אהבה בכללותה, והיא באמת מורכבת מהמון המון דברים גם יחד.

לא סתם כל העולם מתחבט כבר שנים בניסוח ובהגדרה של השאלה "אז מה זאת אהבה" וכמה שירים והגות ומה לא נכתבו עליה...

אז היא באמת כוללת המון.

ואם ניקח רגע את התורה הקדושה שמלמדת אותנו שיש מצווה ממש של "ואהבת את ה' אלוקיך"

או מצווה של ואהבת את הגר

ואהבת לרעך כמוך

אנחנו מבינים שאם אנחנו מצווים על אהבה - סימן שזה אקטיבי בעיקר. שאפשר לעבוד על זה. שצריך לעבוד על זה.

שצריך לאהוב את עצמי - ושזו עבודה ולימוד אהבה עצמית (ואהבת לרעך *כמוך* - קודם לאהוב את עצמי)

שצריך לאהוב את הקב"ה - ואפילו בכל לבבנו - בכל מידה ומידה שנוהג בנו ובכל נפשנו - אפילו מסירות נפש ובכל מאודנו - בכל ממוננו וכן הלאה

שצריך לאהוב את הגר 

שצריך לאהוב את העם והאחים שלנו

וכמובן שבתוך זה שצריך לאהוב את המשפחה שלי, הילדים שלי, ואישי/אשתי.

ואחר המעשים נמשכים הלבבות,

ואהבה גדולה בעיקר בעיקר צומחת מהשקעה אקטיבית. לא רק, אבל בעיקר.

לא סתם גם במילה עצמה בשפה העברית היא מורכבת מהמילה "הב" - שזה נתינה ובאמת אהבה היא תולדת הנתינה.

והיא תולדה של השקעה, אנרגיה, עבודה, מחשבה, רגש, מעשה, בחירה, החלטה, ועוד ועוד.

היא לא חד מימדית.

אי אפשר לכמת ולהכניס אותה רק לצמצום של רגש

כי היא פשוט הרבה הרבה יותר מזה.

לצורך הדוגמא:

אם ילד שלנו יקשה עלינו או יאתגר אותנו ובאותו הרגע או אפילו תקופה ארוכה לא נרגיש רגש של אהבה או של תחושבה חיובית מתפרצת כלפיו -האם זה אומר שאנחנו לא אוהבים אותו חלילה? ודאי שלא.

וגם אם תינוק מצריך מאיתנו לסחוב 9 חודשים שלמים, לעבוד לידה שמטלטלת את כל הגוף והנפש, לעבור לילות לבנים בלי שינה, תפרים, כאבים, גידול סיזיפי, בהמשך התחצפויות, אתגרים, גיל ההתבגרות של "גיל שנתיים הנורא", גיל ההתבגרות ממש וזה בלי לדבר על כל המסביב וה"רגיל" של להאכיל, לדאוג לכל מחסורו וכן הלאה - זו המון המון המון עבודה.

זו המון המון המון השקעה

וזה ממש לא רק רגש או רק תחושה חיובית.

ואנו עושים את זה. כי זה הילד שלנו. כי אנחנו אוהבים אותו. והאהבה בנויה גם מההשקעה הזו.

כך גם כלפי האיש שלי או אשתי - הם החצי שלי, אנחנו שנינו היינו פה אפילו קודם, קודם לילדים (ודבק באשתו והיו לבשר אחד, קודם כל אנחנו)

ויש גם שייכות לא רק לילדים שלנו אלא שייכות גם לאשתי ולאישי, במובן שאני בבית שלי, שייכת / שייך. 

(אני שוב אחזור שלא מדובר על מצבי קיצון או מקרים שבהם טובת כל הנפשות הפועלות היא הפרדת כוחות וגירושין. אני מדברת על המהות של הנישואין, של הזוגיות, של האהבה, וכמובן שמדובר בהמון המון המון זוגות שזה שייך אליהם, ושוב - גם אם הם עוברים קשיים או ריחוק או כאבים - זה עדיין יכול להיות הכי שייך אליהם בצורה אבסולוטית כי עצם המעבר בהשקעה ובלימוד ובאקטיביות של בניית הקשר הוא הוא זה שמאפשר גם עוד ועוד קירבה וטוב שלם גם בהמשך ב"ה.

אז מדברת על זה ולא ספציפית על מקרה X או מקרה Y ששם הבחירה הנכונה הייתה פרידה...)

ב. לגבי מה שכתבת: "אני גם אוהבת את העבודה שלי

זה לא אומר שזו אהבה"

אז שוב זה באמת חמקמק ההגדרה והכל, אבל אם את *אוהבת* את העבודה שלך - אז את כאמור... אוהבת אותה

נכון שזו לא אהבת אם

או לא אהבה רומנטית

או לא אהבה לאדם

אבל אמרת שאת אוהבת אותה אז יש בה מן האהבה מה שנקרא

וכתבת גם ש"זו קודם כל עבודה ואז יש בה דברים שאני אוהבת" - ואפשר ללמוד מזה גם על כל מערכת יחסים בעולם, כולל אני מול עצמי.

גם מול עצמי יהיו דברים שלא תמיד אוהב, גם מול המשפחה או החברים או הילדים או בזוגיות - ועדיין האהבה היא מכלול, והיא להיות שם ולעבוד ולהשקיע גם אם כרגע לא הכל מושלם או קשה. 

שוב אפשר להרחיב כאן עוד המוווון בע"פ אבל בינתיים מניחה את הדברים כך.

ג. לגבי מה שכתבת: "בעיניי אהבה בזוגיות צריכה להיות קודם כל רגש חיובי. אם החיובי והטוב לא שם. אין אהבה"

אז בסעיף א נראה לי די חפרתי על החלק הראשון של הרגש וכו

וההמשך - אם אין בכלל טוב וחיובי בזוגיות, גם אחרי השתדלות, אקטיביות, לימוד, עבודה, השקעה וכו' - זה באמת סיפור אחר. ושוב, אף אדם לא צריך להישאר ברע ולהיות אומלל. אנו לא מאחלים זאת לא לילדים שלנו וודאי לא לנו. לכן מקרים שיש זוג שבאמת ניסה והשתדל ולמד והשקיע ובנה - גם לבד וגם נעזר באנשי מקצוע אם לא הצליח - וראה שבאמת שום דבר לא עובד כאן ושהוא אומלל (וממש לא רק באלימות בעיניי, אלא כל אומללות שאדם מרגיש ואפשר להרחיב בזה עוד הרבה) - אז ודאי שיש אפשרות של גירושין ולעיתים זה אף הדבר הטוב ביותר שהאדם הזה יעשה לעצמו וגם לילדיו ולכולם.

אבל לא על המקרים הללו אני מדברת, כי יש עוד אינסוף מקרים אחרים שבהם עבודה ולימוד והשקעה אקטיבית *כן* תעזור וכן תיצור טוב שלם, ואפילו גדול וחזק יותר.

אז גם מבחינה מקצועית יכולה להעיד שרואה את זה מול העיניים בזוגות מרגשים שהיה ריחוק איום, כאב איום, קושי ואתגר קשים מנשוא, ואז לאחר הדרך המדהימה שעשו הם בעשר אצבעותיהם (או יחד בעשרים אצבעותיהם ) הם פשוט בנו ויצרו לעצמם אהבה עצומה, עמוקה, קירבה מחודשת, אמון שנבנה מחדש, ובעיקר טוב עצום ושלם שבאמת אין מילים להסביר את האושר הזה שנים רבות רבות,

וזוגות כאלו קיימים בהמוניהם בעולם שלנו ב"ה

בין אם עשו דרך מדהימה שניהם וזהו ובין אם עשו דרך מדהימה שניהם ביחד עם ליווי

זה קיים ובאחוזים מטורפים.

וגם מבחינה אישית - יכולה לשתף באופן אישי שב"ה בדיוק היום י"א סיוון לפני 19 שנים התחתנו, והמסע והדרך שעברנו בדרך הם עצומים, ולא פעם יכולנו לבחור להפריד כוחות חלילה אבל דווקא העבודה שם והלעבור דרך הכאב ודרך הקושי ודרך האתגר הגדילה והצמיחה אותנו למשהו עצום ועמוק שלא היה אפילו לא קודם. 

אפילו רק התחנה של לפני כ11 שנים, שבעלי היקר חזר בשאלה כאשר היינו נשואים אז 8 שנים ואני בהריון השלישי - זו הייתה חתיכת טלטלה לספינה שלנו, ובהחלט נקודה של צומת מה לבחור ולהחליט וב"ה ב"ה שזיכה אותנו בכל הדרך שעברנו מאז ובכל הלימוד והעמקה בזה ובדברים אחרים ותחנות אחרות בדרך. ב"ה מכל תחנה גם ההכי קשה לקחנו משהו בדרך, אספנו מפתח, אוצר, שמלווה גם הלאה ואפילו לא רק בחיים הזוגיים אלא זה הרבה פעמים אוצר למי שאני כאדם שמתפתח בפני עצמו

אז בהחלט הרבה פעמים ניתן *להחיות* או *ליצור* או *להעמיק* או *לבנות* או *להגדיל* את האהבה עצמה.

וזה, כאמור, בצורה אקטיבית.

ד. לגבי מה שכתבת בהמשך על להדביק כמסיכה את האהבה וכו' -

בעיניי אנו לא מדביקים את האהבה כמסיכה להחלטה/בחירה/נתינה/דבקות - אלא היא ממש מורכבת גם מהם.

למשל אנו יכולים ללמוד זאת מיצחק אבינו שכתוב עליו: "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ" כלומר שהאהבה בהחלט נבנתה והייתה מורכבת מהכל גם יחד.

ושוב כאן זה חוזר לסעיף א' ולכל ההרחבה.

כי אם נגדיר אהבה רק כרגש אז מה אם נרגיש עכשיו כועסים או מתוסכלים על בעלי / אשתי / הילד שלי / על חברה שלי / על עצמי אפילו - מה זה אומר? שאני לא אוהבת? שצריך לעזוב הכל?

או שנייה להתבונן באותו רגש מורכב וכואב

לתת לו בהחלט את כל המקום שלו, בחמלה, בלגיטימציה, בהתבוננות, בסלבנות ובעדינות

ולעבור דרכו

ולראות איך ממשיכים לעשות קשר, איך ממשיכים להיות גם בנפרדות, במובחנות, בנתינת המקום לעצמי וגם בקשר ובביחד. 

לא לוותר על עצמי. ולא לוותר על הקשר. שיהיה גם וגם ולא או-או.

ולראות איך אפשר אפילו לגדול מזה.

תוספת קטנה שכן אכתוב כאן זה על השלבים השונים שיש לזוגיות:

כל זוגיות בעצם מורכבת משלבים.

בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,
זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".
לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.
הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנחנו יכולים למצוא את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!
מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.
בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא יותר בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'
לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש,
 

הלימוד של השלבים האלה בפרט, והלימוד של זוגיות ונישואין ומהות הנישואין בכלל הם לימוד מרתק שלא אוכל להעביר כל מה שארצה לומר עליו כאן.

(כמו שכתבתי בהודעה קודמת בשרשור, חלק מההרחבה על זה אם במקרה תרצי או אם מישהו אחר ירצה אוכל בשמחה לשלוח בפרטי בצורת ספרון שכתבתי על הנושא )

במה שכתבת

'ואהבה גדולה בעיקר בעיקר צומחת מהשקעה אקטיבית

והיא תולדה של השקעה, אנרגיה, עבודה, מחשבה, רגש, מעשה, בחירה, החלטה, ועוד ועוד.

היא לא חד מימדית.

אי אפשר לכמת ולהכניס אותה רק לצמצום של רגש

כי היא פשוט הרבה הרבה יותר מזה.'

זה נכון שאהבה מושפעת ממה שכתבת

אבל היא לא בנויה על זה

רק מושפעת

אם לא מצליחים לבנות בסיס בטוח/ רגוע/ נעים/ מופחת קונפליקטים

או

אם המטרות של שני הצדדים סותרות אחת את השניה

לא באמת אפשר לפתח/ לשמר אהבה

ובסוף אהבה זה רגש פשוט

מרגישים אותו אם הוא נמצא

זה לא פילוסופיה גדולה של הרבה מילים/ דוגמאות/ משלים ונמשלים

גם מי שלא חווה אותה בנישואים

כנראה יחווה עם ילדים/ חברים/ משפחה

זה בסדר לעודד אנשים לעשות עבודה ותהליכים עצמיים/ זוגיים

זה לא אומר שמושג אהבה צריך להיות מורכב כדי שזה יתאים גם לאלה שלא חווים אותו בגלל מורכבויות החיים והזוגיות 

את בעצם מדברת על מה קורה אם לא מצליחים לבנות בסיס בטוח / רגוע ונעים?

כלומר אם הבנתי נכון, את מתארת למשל מקרה שיש שם סוג של *חומה* / *מחסום* או סוג של *משהו נוכח שמפריע ולא מאפשר בבסיס שלו ליצור בסיס בטוח*

ואז נדבר בכלל על ביטחון, יציבות, בסיס

ולאו דווקא על המילה או המושג "אהבה"

ואז אולי המיקוד יהיה בבסיס הזה, או בתחושת הביטחון והרוגע הזה.

להביט בו רגע בזכוכית מגדלת, להבין אותו לעומק, לראות ממה הוא נוצר, מתי, כל ציר הזמן שלו, ולראות אם אפשר להפוך אותו לבסיס כן בטוח.

אם זוג היה שם וניסה ככל יכולתו ולא הצליח ובעצם הזוג הזה חווה בסיס לא בטוח כלל - אז זה באמת מקרה אחר. וודאי שקשה לאהבה הכי גדולה להיות קיימת על בסיס רעוע של חוסר יציבות או חוסר ביטחון. ואז אותה "עבודה" כאמור לא תהיה קודם בהכרח על האהבה, אלא קודם על הבסיס, על הביטחון.

זה באמת כמו תיאוריית הצרכים של מאסלו שקודם כל צריך שתהיה קרקע יציבה ותחושה של ביטחון - ורק ע"ג זה באה הבנייה של השלבים אח"כ.

אז אפשר לראות ולבחון כל מקרה לגופו כמובן וכל זוג באיזה שלב הוא כרגע נמצא

ואם יש לזוג X משהו שתוקע אותו עוד בשלב הבסיס, עוד בשלב הביטחון וכו' - שם יהיה המיקוד. שם תהיה העבודה.

ואם כאמור ניסו ככל יכולתם וללא הצלחה ודאי שאף אדם לא נועד לחיות חיים של סבל או אומללות חלילה.

הבנתי נכון?

לגבי המשפט שכתבת: "אם לא מצליחים לבנות בסיס בטוח/ רגוע/ נעים/ מופחת קונפליקטים

או אם המטרות של שני הצדדים סותרות אחת את השניה לא באמת אפשר לפתח/ לשמר אהבה"

שלענ"ד יש הבדל בין בסיס בטוח, רגוע נעים וכו'

לבין מופחת קונפליקטים או מטרות סותרות -

כי אם יש לנו כבר או אנחנו מצליחים לבנות אקטיבית את הבסיס הבטוח, הרגוע והנעים - בעיניי אפשר להתמודד עם הרבה מאוד, כולל קונפליקטים רבים ועמוקים וכולל מטרות סותרות.

שוב, זה באמת מאוד אינדיבידואלי וקשה לכתוב שאין מקרה ספציפי או תמונה שלמה עליה מדברים, אז אחזור ואדגיש שכל מקרה לגופו וכל זוג והתמונה השלמה שלהם,

אבל ממש בגדול אפשר בהחלט להתמודד בהצלחה גם עם גישור על מטרות סותרות או הרבה קונפליקטים, בעזרת אותו לימוד וכו', ואם הבסיס של הביטחון כנ"ל קיים זה מאוד עוזר ומאפשר זאת

ואז בהחלט ניתן גם לפתח אהבה וגם לשמר אהבה על אף הפערים והקונפליקטים.

מצליחים לצמצם קונפליקטים ולאחד מטרות

כי כל אחד רוצה לבוא לקראת השני

לפעמים לא מצליחים כי פשוט לא יודעים איך. 

או לפעמים לא מצליחים כי יש משהו שחוסם ומקשה וצריך קודם לנטרל אותו (או משהו אישי או משהו זוגי או שניהם יחד)

ואז לימוד וכל האמור ממש יעזור כאן.

זה נכון שצריך לבנות בסיס של בטחון ורוגע

כדי להגיע לאהבה

אבל לרוב זה בכלל לא בניה זוגית

אלא בניה/ תהליך/ למידה/ יכולות של כל אחד מבני הזוג בנפרד

כשיש פער גדול בין היכולות/ רצונות של בני הזוג

לא באמת אפשר לבנות משהו שיתאים לשניהם 

אז שוב תודה.

כי כל דיוק שלך וכל מהלך שבעצם הדיון הזה מאפשר חושף עוד רובד, וזה נפלא בעיניי!

איך אנשים ממש מפרים אחד את השני ומגיעים לעומקים ע"י דיון זה מדהים!

אז עכשיו את מדברת על עוד לימוד מדהים ומופלא מאין כמוהו- שהוא באמת הלימוד של העבודה האישית.

ודאי ודאי שלכל אדם גם כשהוא בתוך זוגיות יש עבודה אישית לעשות.

ויש כאן גם עוד לימוד של הנפרדות בתוך הביחד והביחד בתוך הנפרדות, ומה זה עבודה שלי, ומה זה עבודה של אשתי/בעלי, ומה זה עבודה זוגית,

וכל זה זה באמת עבודת חיים וזה כ"כ מגדל!

אז נכון ששוב צריך להעמיק ספציפית בכל מקרה ומקרה ולראות איך זה בא לידי ביטוי,

אבל רק לגבי המשפט האחרון שכתבת - "כשיש פער גדול בין היכולות/ רצונות של בני הזוג לא באמת אפשר לבנות משהו שיתאים לשניהם" -

אז גם מניסיון מקצועי וגם מניסיון אישי יש מקרים רבים מאוד שזה דווקא כן אפשרי.

ודאי שיכול להיות שיש מקרים שלא, ואז חוזרת לאמור שכל מקרה לגופו וחייב לראות את התמונה השלמה ולהעמיק בה וכו',

אבל אפילו אם רק באופן אישי מה ששיתפתי על פערים של בעלי שחזר בשאלה ונגזרים מכאן גם רצונות שונים, גם פערים, גם מטרות שונות - ועדיין ב"ה שהכל הכל ממנו דרך לימוד והשקעה אקטיבית בהחלט הצלחנו לבנות משהו שיתאים לשנינו.

וזה נכון גם לעוד הרבה זוגות בעוד נושאים כמו פערים דתיים שהזכרתי, ברצון לילודה שהפוך, בדעות, רצונות, מחשבות, מטרות וכן הלאה - שמצליחים ליצור משהו של שנינו יחד למרות (ולעיתים אפילו בזכות) השוני הגדול או לחילופין לומדים לחיות באהבה בשלווה ובקבלה שלמה על אף השוני, ומוצאים איך להגיע לכך שהצרכים של כל אחד מאיתנו ימומשו ב"ה.

אפשר לגשר על פערים

אבל

צריך רצון ויכולת של שני הצדדים לזה

בתחומים אחרים בחיים לפעמים מספיק צד אחד שיכול/ רוצה להתמודד עם פער

בזוגיות זה 50%

אם לצד אחד אין מספיק רצון/ יכולת

זה לא יעבוד 

אם לשני בני הזוג יש רצון - זה הכי טוב.

ואם לאחד מהם אין - זה מאוד מאוד מאוד (ושוב מאוד) מקשה - אבל עדיין יש גם מקרים רבים שזה עדיין לא אבוד ועבודה של אחד מהם יכולה לעשות ממש פלאים, ברמה באמת עצומה.

אבל נכון, יש גם מקרים שלא.

לכן זה באמת כ"כ אינדיבידואלי

שהעובדה שזוגיות זו עבודה סותרת את קיומה של האהבה?

להיפך, זוגיות זו עבודה, וככל שעובדים קשה ומשקיעים האהבה גדלה

עבודה זה ביצוע משימות/ פתרון קונפליקטים/ לוז ומטרות

כשמערכת יחסים בכלל וזוגיות בפרט

מכילה הרבה סיטואציות של 'עבודה'

היא פחות מכילה וויב חיובי

כדי לאהוב צריך סביבה בטוחה/ נעימה/ מכילה/ מופחתת קונפליקטים

ככל ששני הצדדים רוצים ויכולים ליצור סביבה כזו

אהבה יכולה להתקיים

ככל ששני הצדדים מרגישים 'עבודה' לשהות ולתקשר אחד עם השני

האהבה מתרחקת 

אם ניקח לדוגמא עבודה אישית ועצמית - אני יכולה לעבוד על משהו בי שדרוש שיפור או על חיזוק עצמי וכן הלאה - ולאו דווקא זו תהיה עבודה של לו"ז וביצוע משימות וכו', לפעמים זה יהיה הקשבה עצמית, נתינת מקום וחמלה, אפילו חיבוק עצמי וכן הלאה וזו עדיין תהיה ותקרא עבודה, ואפילו מאוד חשובה.

וגם בזוגיות, גם אם בני זוג מרגישים עבודה לשהות ולתקשר אחד עם השנייה - זה לא בהכרח אומר משהו שלילי, זה יכול להצביע כאן על דרך שלהם לעבור בנושא הזה והם בהחלט יכולים (כמובן שלא תמיד!) להתגבר על זה ואפילו לצמוח מזה ממש ממש.

או לעבור דרך שתעזור להם שעצם השהות והתקשורת אחד עם השנייה יהיו הרבה יותר בטוב.

או לעבור דרך לראות מה חוסם ומקשה עליהם להגיע לכך.

או לעבור עוד כל מיני במסע הייחודי להם

אבל זה באמת לא אומר כלל בהכרח שאם קשה לי עכשיו בשהות עם אשתי או עם בעלי או אם זו עבודה לתקשר אז זה אומר שהכל אבוד וצריך להפריד כוחות, להיפך, פעמים רבות זו הזדמנות לצמיחה עצומה עצומה.

אם אפשר להוסיף כוכבית על עניין האהבה-

גם על זה אפשר לעבוד ולבנות.

וגם ההגדרה של אהבה ורגשות שעליהם הבסיס הרגשי נבנה היא נזילה.
מדובר על פרפרים, התרגשות ומשיכה?
או על רצון הדדי לקשר מקרב, נכונות לעבוד ולוותר, רצון לקרבה, חברות עמוקה, כבוד ואכפתיות?

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה 

פורום רכב | ערוץ 7 

או לבדוק בעברו..

השימוש בפרומים הייעודיים - ולכן יש מעט פורומים שפעילים מאוד והשאר רדומים

וההסבר:

על מנת שהודעה חדשה שנכתבה בפורום מסויים תופיע במרחב הכללי שלי, ב feed שלי, כדי שאראה את ההודעה החדשה - הפורום הזה צריך להיות בפורומים המועדפים שלי.  

ואם  הפורום לא מופיע במועדפים, אני בכלל לא מודע להודעות הללו.  

ואם הפורום, כדוגמת פורום רכב, בכלל לא נכלל ברשימת הפורומים שאפשר לסמן כמועדפים - אז בכלל אין סיכוי שאפילו אם הפורום מעניין אותי, אדע על קיומו.  

אני אישית עם הבעיה הזו כבר שנים עם פורום שאני כן מכיר ופעיל בו - פורום שריטות ליליות | ערוץ 7

הוא לא נמצא באפשרויות המועדפים, ועשיתי לי קיצור דרך נפרד בדפדפן כדי להגיע ל f503 (מספר הפורום)

אז יפה שנוצרו הרבה פורומים - רובם ככולם נטושים מפעילות.  מעט מאוד הם מאוד דומיננטיים ומהווים זירה חברתית לנושאים רבים ומגוונים.  

@משה 

אבל יש פורומים שאם כותבים בהם

זה מקפיץ אותם

ואני גם בשטו"ל עשיתי קיצור בדפדפן למרות שאצלי הוא כן במועדפים

ונראלי נשאיר את המשך השרשור לשאלה המקורית

אם זה יותר מדי פעמים, אולי שווה לשקול שדרוג...

חיסכון בזמן ובכאב ראש, לפעמים גם חיסכון כספי. 

צמיגים מצבר ציריות ברקס

מדי 3 עד 10 חודש נתקלים ב1 מהנל הוצאה בטווח 500 עד 2000

טיפול שגרה בערך כל חצי שנה

וזה הזמן שהמוסך יעשה סיבוב ויסתכל לגבי הנל

מגבים ופנסים עוד 200 שנתי

איך אתם נתקלים ב1 מהרשימה. מידי כמה חודשים??

צמיגים - אחרי כ 50-60 אלף ק"מ

מצבר - פעם בכמה שנים

ציריות - אחרי המון המון עשרות אלפי ק"מ …

טיפולי שגרה - כל 15,000 ק"מ - אתם נוסעים כלכך הרבה בשנה?

מגבים - פעם בשנה

פנסים - נורה אחת, פעם בכמה שנים …

יש לנו בבית שני רכבים ואני מכיר ומתמצא בתחום….

3000 שח שנתי ו3 ימי עבודה

מצד שני

עוד 50 אשח בקנייה

וגם ברכב חדש יש להחליף צמיגים ועלולים להיות תיקונים

כמובן יש עוד הבדלים ושיקולים

כל אחד שישקול לעצמו

ועוד פעם לפני טסט.

כן היה מצב שנדלקה לי נורית שהצריכה תיקון אבל אולי פעמיים ב3 שנים שהוא אצלנו.

שנת 2015.

לפני זה היה לנו שנת 2008 גיהינום. כל כמה חודשים תקלה. שתה לנו את הכסף בקשית.

העדפנו לקנות יקר יותר ויש לנו שקט 🤚

אצלי זה גם מרגיש יותר מדי 😅 פעם בשנה זה תיאוריה, בפועל תמיד יש משהו קטן שצץ…

פרסומת בגוגל

הנוכחי, לא מבקר בכלל. רכב חשמלי חדש יחסית.