"פעם חיכיתי למטוס בשדה התעופה לה-גרדיה בניו יורק. שמתי לב לאישה מטופחת מאוד - שיער מבריק, איפור כבד, תכשיטים... היא קראה איזה מגזין, ולידה ישבה בתה, ילדה כבת תשע. אולי עשתה הילדה משהו לא בסדר, או שסתם הפריעה, אינני יודע, אך האמא התפרצה עליה כל הזמן בקריאה: 'Who needs you?!', 'מי צריך אותך?!'
זה הלם בי כמו ביום ששמעתי שנרצחו שישה מיליון יהודים.
אני שואל אתכם: זה לא אותו הדבר? למה נרצחו ששת המיליונים?
כי הנאצים אמרו: מי צריך אותם? הם מיותרים! הם רק מפריעים!
לומר לילדה 'מי צריך אותך', זה בעצם לומר לה: הייתי מעדיפה שלא תהיי כאן, ה' ישמור.
האמינו לי, רציתי לאמץ את הילדה הזאת ולקחת אותה אתי לסוף העולם. זה שבר את לבי. הייתי חולה מזה שבוע. לו יכולתם לראות את עיניה של הילדה הזאת בכל פעם שאימא שלה אמרה לה 'מי צריך אותך?'... היא נראתה כל כך חסרת אונים. מה יש לה לילדה קטנה חוץ מאימא שלה ואבא שלה? עברה בי מחשבה מחרידה:
אם זה מה שאימא שלה מסוגלת לומר לה בציבור, מי יודע מה היא אומרת לה בבית...
אנחנו חיים בעולם בו קולו של 'הצד האחר' עדיין כל כך חזק, למרבה הצער."