אני לא האמא שאני רוצה להיות ואני לא יודעת להיות אחרת.
אני רוצה להיות אמא יותר סבלנית, יותר מעניקה, יותר אוהבת, יותר יצירתית, יותר שמחה, יותר זורמת, יותר משקיעה, יותר מטפחת. אני רוצה להפסיק להיות האמא הדואגת, המודאגת, הקשה, כבדה, כואבת, מתוחה, עצבנית, עצובה.
אני אמא לבת שנה וקצת, צריכה ללדת בשבועות הקרובים. נקלעת להרבה חששות מהצפון לי ולא עומדת בקצב. כבר צריך לגזור לה ציפורניים? רק לפני שבוע רדפתי אחריה עם כל הטריקים בעולם. ולא- אין מי שיעשה את זה במקומי ולמה שאחרי הלידה זה יהיה אחרת? כל יומים רופא אחר, איך אני יעשה את זה עם תינוק קטנטן? איך בכלל אני אתמודד עם ההתנגדויות שלה שכבר מתחילות, זה כל כך מפחיד אותי, אני לא מצליחה להכניס אותה לעגלה/ כסא רכב אם היא לא רוצה וזה קורה הרבה לאחרונה. למה אני לא מצליחה לחשוב על הטריקים שיעשו את זה יותר פשוט, למה אין לי כח לדבר איתה ברכות ובגיל? ולמה שזה ישתנה אחרי הלידה? זה רק יהיה יותר גרוע, הרבה יותר גרוע.
אני זקוקה לחכמת ילדים דחוף, אני מדמיינת נשים אחרות במקומי ואני בטוחה שהן ידעו איך להתמודד עם הסיטואציות של כל כך קשות לי הרבה יותר טוב ממני. אין לי גישה טובה לילדים, אני לא יודעת איך להתמודד איתם ואני כל כך רוצה להיות אמא כזו שבחוכמתה מתמודדת עם מצבים לא פשוטים.
בהצלחה.
- לעשות כל מה שאפשר כדי שתוכלי להיות במנוחה מלאה כמה שיותר ימים (רצוי: שבועות) אחרי הלידה. להפעיל את הראש, לחשוב על דרכים יצירתיות. על אוכל שאפשר להקפיא מראש, על בת דודה שמחפשת איפה להתנדב, על סכום שחסכתם למשהו אבל זה בעצם לא עד כדי כך חשוב ואפשר להוציא אותו על מנקה, או כמה חברות שהתארגנו לקנות לכם מתנה שווה ביחד ושאלו מה תרצו... כל דרך אפשרית. מניסיון, זה משנה את חוויית אחרי הלידה בצורה דרמטית ממש, ואת כל הקשר שנבנה עם התינוק - ועם האחים הגדולים שלו, שגם איתם נבנה הקשר מחדש אחרי הלידה.