ואת שומעת שהם מסתדרים היטב -

אז כנראה גם לאמא מותר פעם לנוח קצת...

הגיע איזה עוס היספני ולקח אותם בהסכמתנו מהגן ומהדירה שאנו מתגוררים בה כי....

כבר הגעתי למצב של התמוטטות פיזית ונפשית פלוס סוף היריון ולא הייתי מסוגלת לטפל בהם יותר שלא לדבר על לספק את הצרכים שלהם כלכלית

ילדים לא נלקחים "בפתאומיות" מהבית.

קודם לכך תהליך לא קצר ולא פשוט 

(אלא אם הם היו במצב של סכנת חיים והזנחה קיצונית)

יוכל להיות שהיה לך קשה פיזית ונפשית לטפל בילדים .

ולכן עכשיו את מריגשה "שחרור " מסוים . וטוב לך אם זה שהילדים במשפחת אומנה.

לכמה זמן הילדים היו במשפחת אומנה ?

אולי לא טוב להם , שם?

את בקשר איתם לפחות ?

אני מאשימה את עצמי.

בכלל לא הייתי צריכה להתחתן ולהביא ילדים במצבי הבריאותי אבל שיקרתי לעצמי וחייתי באשליות,אני לא אחפש תירוצים

התחתנתי עם האדם הלא נכון כניראה,הוא פגע בי ובילדים מבחינה נפשית והביא אותי למצב של התמוטטות

כן  אם הייתי מבינה שאגיע למצב הזה הייתי מתאמצת יותר למנוע

יהיה טוב ב"ה.

קודם תנוחי. אם הם בידיים טובות תהיי שקטה.

מכאן ואילך תאספי כוחות, ותכלכלי את צעדייך בלי לחץ. ברגע שתוכלי תחזירי לעצמך את הילדים ותפעלי לשנות את המציאות..

כבר ראיתי משפחות (או חד- הוריות) משתקמות בצורה מופלאה. ה' איתך.

אין בני משפחה שאת יכולה להזעיק לעזרה? או לחילופין, אין אפשרות לחזור לארץ עם הילדים בתיווך הרווחה כאן בארץ?

כמובן , אם זה פתרון שמקובל עלייך וישאיר לך את האופציות פתוחות.

חזקי ואמצי.

לקחו אותם לאיזה מישפחה יהודית והם הלכו מרצון,אני די מבינה אותם אחרי שהם ראו אותנו רבים עד כדי כך שניסיתי למשוך את הילדה מהידים של בעלי.

עכשו אני מרגישה שכבר אינני רוצה לחיות איתו אחרי שהילדים נפגעו כך הרבה בגלל התנהלותו

הוא חושב שקורסים ופיקוח יפתרו את הבעיות אבל הוא אטום מלהבין שהן נגרמו בגלל הסירוב שלו לשנות את התנהלותו מהבסיס ובגילו זה כבר לא יקרה.

באמת אנחנו מקבלים כאן עזרה מעל ומעבר ביחוד מהמנהלת הפדגוגית של הגן שעושה בשבילנו מעל ומעבר

ומנהל בית הספר

זו אהבת אם אמיתית, וזה בוודאי כל כך כל כך קשה!!

אני אדם חולה ואנשים במצבי נוטים להיות מרוכזים בעצמם כי הם צריכים הרבה אנרגיות בשביל לתפקד

והרי ילדים זקוקים לגדול בבית בריא ויציב

בעלי די אגואיסט ומרוכז בעצמו-הוא לא מבין מה ילדים צריכים

אני ממש דומעת...

כמה גדלות אמא צריכה כדי לומר, לילדים טוב יותר עכשיו בבית אחר...

וחוץ מזה אני מצטרפת לכל דבריה... תתמידי בביקורים שבית משפט פסק, בשבילך ובשבילם.

ואם יש לך מקום ללכת לשהות בו עד ללידה (מתי  בע"ה?) מקום שיהיה לך בו טוב וחם ועוטף, אז תעשי את זה.. 

חיבוק גדול יקרה!!

תזכרי שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתן לך את הילדים הללו, הפקיד בידייך את הנשמות היקרות הללו (כולל העובר) כי בסופו של דבר, את האמא הכי טובה בעולם עבורם!!! אין לך תחליף!!! אל תאשימי את עצמך למה התחתנתי וכו'.. זאת עצת היצר הרע! הקב"ה נטע בליבך את המחשבות הללו כי זה היה רצונו!! הוא פעל כך כדי שהילדים הללו יוולדו אל תייסרי את עצמך!!! מעז יצא מתוק! ואת תשובי לאיתנך ולתפקוד בע"ה!

מהלחץ  שמפעילים בני מישפחתו של בעלי

עד עכשו הילדים היו בשבילם אוויר ולא עינינו אותם בכלל-כמובן אי אפשר להרוויח מהם כלום....פתאום כשהם עלולים להראות רע כולם התעוררו ולא מפסיקים להפגיז בטלפוניםאמא שלו אמרה שהיא ממש שונאת אותי(נו מה אפשר לצפות ממישהי ככ קרירה ואדישה לנכדים שלה)והבן שלה נו.....

ומה טוב לך

תמשיכי להיות חזקה!!!

בכלל אין לי חשק שהילדים יחזרו.....מעבר ליחסים עם בעלי ומשפחתו,אין לי חשק להתמודד שוב עם הקריזות של הילדה,ההתפרצויות שלה,הקשיים שלה,סוף סוף יש לי קצת שקט,נכון שאני נשמעת פשוט גרועה?

לפעמים אמהות זקוקות לקצת שקט. ולכל בנאדם יש תקופות שהוא חלש יותר, שהוא סה"כ נתין של ה' יתברך ואין בידו הכוחות לעשות כלום. ואז הוא יודע כי כך השם מוביל אותו ודואג לו, וצריך להאמין שכמו שה' הכניס אותך למצב הזה, כך הוא יוציא אותך מאפילה לאורה ותרגישי טוב יותר והכל יסתדר.

תזכרי לבכות אליו, הוא עוזר.

שהוא עושה עכשו מה שהכי טוב בשבילם...בקושי יש לי כוח להתפלל,מוציאה כל פעם כמה מילים וזהו,מקווה שלמעלה מסובבים מה שצריך לסובב.

לא להשקיע את האנרגיות בדאגה להם - אלא בדאגה לך,

בראיה לטווח ארוך - זה הרי טוב גם בשבילם.

ככל שניתן - עסקי בדברים שמחזקים אותך ומהנים אותך,

תעשי מה שנותן לך מנוחה: הליכות רגועות, מוסיקה, קריאה, בטלה.

אם יש חברות כלשהן - נסי לקבל אוזן וכתף וחיבוק מהן.

בהצלחה ובקלות!!

לצערי אני לא מוצאת כוח ליותר מזה...תודה על כל התמיכה,זה ממש עוזר לקרוא משהו חיובי בכל השיגעון הזה

גם אני בלי כל הסיפור מסביב,

רק ילד שובב וסוף היריון לא היה לי כוח לטפל בו. 3 פעמים בשבוע הבייביסיטר הוציאה אותו מהגן עד שבעלי חזר ופעמיים אני עשיתי את זה בקושי רב מאוד. לפעמים פשוט לקחתי אותו לפיצריה רק שיהיה לי שקט ולא אצטרך לרדוף אחריו.

אז רק שתקבלי פרופורציות...

מקווה שאחרי הלידה יהיה מי שיעזור לך לטפל בתינוק ותוכלי להתאושש פיזית ונפשית ולאט לאט לשקם את המשפחה.

טוב שעצרת את ההידרדרות זאת גבורה גדולה!!!

טפלי בעצמך. אל תזניחי. זה מה שיהיה הכי טוב לכולכם.

אהה כי העזתי להגיד לה את האמת.....שכל הדיבורים שלו על לקיחת אחריות ודאגה לילדים זה רק הצגה כי הרי אדם שאיכפת לו מילדיו לא צריך לדאוג מזה לא?

אדם שאיכפת לו מילדיו

בהחלט יכול לדאוג מכך שאינם עם הוריהם.

השאלה האם מוכן לקחת על עצמו את האחריות.

אולי יש סיכוי שדוואק מהמצב הזה, יתחיל לקחת יותר אחריות עליהם? וגם בני משפחתו יבואו לעזור?

אולי כדאי לחשוב על תוכנית מסודרת איך עושים דבר כזה?  ממש שעות שהוא לוקח עליו. שעות שהמשפחה באים לעזור.  ואת מצידך, מסכימה להיות חיובית כלפיהם (כי בפנים חמוצות זה לא יהיה..). ואם לא כעת - אז עוד שבועיים. אחרי קצת התחזקות..

אבל דבר כזה - רק מתוך התחדשות של רצון טוב בין שניכם. להאמין שאפשר, להאמין ביכולת שלו, אם הוא באמת מוכן, ולנסות בנחת..

מעולם לא חשבתי שארגיש כך...אבל הבן אדם בעצמו הביא אותי לזה בשיטתיות ובעיקביות במניפולציות שלו

אחריות?הוא לא מכיר בכלל כזה דבר,הוא אגואיסט ונצלן כי ככה חינכו אותו והוא לא ממש רוצה לשנות את זה

המישפחה שלו?חח הילדים היו בשבילם אוויר,למה?כי אפשר להרוויח כלום מילדים,פתאום כשיש סכנה לתדמית שלהם אז הם התעוררו כולם נגדי....היום היתה לנו פגישה עם הרב שמנהל פה בית ספר לבנות ובעלי ניסה להציג את הענין כאילו זו בעיה מינורית,כמובן שהוא תמיד בסדר ורק אני זו שגורמת את כל הבעיות,בסוף הרב התעצבן כי אני לא ראיתי טעם לשיחה שמבזבזים לו את הזמן ולדעתי הוא באמת צדק כי בעלי סתם ביזבז לשנינו את הזמן

אמיתית ואמיצה 

אני מקווה שאני לא חופרת ואת ממש לא חייבת לענות 

אבל למה את נשארת איתו? זה נשמע שהוא רומס אותך!

את כזו אשה מהממת 

אני בטוחה שתצליחי לבנות לעצמך חיים טובים יותר!

זה לא נשמע תקופה

זה נשמע שזה רגיל ותמיד 

בינתיים אני שולחת לך חיבוק גדול ונשיקה 

הייתי בבית משפט של מטה....כן בית משפט לנוער עם שופטת בגלימה,שלכל אחד מאיתנו מונתה עורכת דין!

חשתי שאני בסיוט הזוי לחלוטין,מה לי ולבתי משפט???????????

הלב רוצה אותם איתי והשכל יודע שזה לא טוב בשבילם

בעלי?מנסה להיות נחמד אבל אני כבר לא מאמינה לו,אני תלויה בו להשיג אזרחות

חשבתי שאמריקה תעזור לקחת את עצמו בידים

ובאמריקה - הרי זה חדש.  אולי באמת זה יעזור?..

ולפעמים, עצם האמון עוזר הרבה מאד.

ניכר שאת באה מהמקום ש"לפני כן" על אף מה שחשבת על אמריקה..  אולי שווה ממש לנסות "מחדש", מבפנים אצלך ומשיחה טובה ביניכם.

הווי מחשבת את שכר הענין כנגד הפסדו.

אני לא יכולה לשפוט או לומר "תני צ'אנס"

אני לא יודעת מה עברתם כמה עברתם איך ולמה..

ברור לי שהשלב הראשון וגם השני והשלישי(ועוד כמה) זה לתת צ'אנס

אין לי מושג מה קורה איתכם או איפה אתם אוחזים רק נותר לי לשלוח לך חיבוקים

תהי חזקה בהצלחה!

יש תשלום ומחיר קשה וכואב גם לפרידה,

למרות שכעת זה נראה לך הכי קל כאילו היא תפתור את כל הבעיות..

לכן כן הייתי ממליץ על טיפול נוסף.

לשניכם. שניכם אינכם הורים רגילים

אנחנו לא הורים רגילים,חשבתי בטיפשותי שנישואים ינרמלו אותי ויהפכו אותי לחלק מהחברה,ככ רציתי להיות שייכת

את יכולה גם להיות "שייכת" - וגם להיות עם הגוון המיוחד שלך.

זו עבודה, אבל יכולה להיות עבודה עם סיפוק על כל צעד של התקדמות.

תחליטי להסתכל כך. שאת שמחה על כל צעד קטן אפילו. אם זה הניסיון שה' נתן לך - את יכולה להתרומם מתוכו.

תאמיני בכחותייך, תאמיני באופציה שגם לבעלך יש כחות ושהאמון יכול לחזקם וגם לחזקך.

תאמיני ביכולת לבחור ולהתקדם, לברור טוב מהעבר ולא להשתעבד לחוויות שליליות, להוסיף טוב. בסבלנות ובהתמדה

יש לך ולכם היכולת הזאת. חיזקי ואימצי.

כבר נגמר לי הכל,הרצון,הסבלנות,הכוח,פשוט הגעתי להתמוטטות עצבים ודיכאון.....אחרי ככ הרבה שנים של התמודדויות,מאבקים להחזיק מעמד ולשמור על אופטימיות מול נידוי ועוינות...אני מרגישה זקנה מאוד

"יחליפו כח"..

אל תתייאשי בשום אופן.

אפשר "מחדש".. תנוחי, תעשי משהו שמשמח אותך. תתייעצי עם מבין/ת ענין אם צריך.

חלילה את לא ב"נידוי ועוינות"..

תראי כמה אנשים פה איכפת להם ממך.

לקב"ה איכפת ממך. 

לא כל אחד מבין את  כל אחד מההתחלה. לא להיבהל מזה.

את לא "זקנה מאד"..  "תתחדש כנשר נעורייכי". חייבים להאמין שזה אפשרי. לגמרי.

מרוב עצבים התחלתי להזיז דברים ונהיה לי דימום וצירים.....בדיעבד קיבלתי קצת הפסקה למשך יממה...כניראה שלשם יתברך יש את הדרכים שלו....

שניכם הרי מתמודדים, כל אחד עם קשייו, יתכן שקצת הכוונה ורצון שלך, יכול לתת לך להצליח בזוגיות.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב