מגיסתי שמאוד חשוב להאמין שברגע שאת גומל את הילד שלך, את חייבת להאמין בלב ולא רק בחוץ שהילד מסוגל ואין שום סיבה שהוא יפספס... השדר הזה מועבר לילד שלך ובעזרת ה' זה יגרום לו להתייבש לגמרי.

גיסתי אמרה לי שברגע שהיא גמלה את הילדה שלה היא לא פספסה בכלל גם לא בשינה, כי היא ממש האמינה בזה.

בהצלחה!!!

ב"ה

יש ילדים שבשלים להיגמל רק בגיל שנתיים וחצי - שלוש.

שני הבנים הגדולים שלי היו כאלו. בסביבות גיל שנתיים ניסינו לגמול את הגדול, וללא הצלחה, ואז הבנו שמוקדם מדי וחזרנו לחיתולים. כמה חודשים לפני גיל שלוש הוא נגמל בתוך שבוע, לגמרי! אותו סיפור היה גם אצל השני (בעלי צ'יפר אותם בממתקים על הגמילה, והם היו בוגרים מספיק כדי להבין מה עליהם לעשות כדי לקבל ממתק - גלידה בד"כ... לא בטוחה שזו שיטה טובה, אך אצלנו זה עבד...)

הבת שלי נגמלה לפני גיל שנתיים, אך היא עצמה רצתה זאת (הייתה במשפחתון עם ילדים גדולים יותר, והחליטה לחקות אותם). 

צריך לוודא שהילדה אינה צעירה מדי, וגם יודעת מה רוצים ממנה (בשלה מספיק), ויש לה מוטיבציה לכך. 

(אגב, פספוסים יכולים להיות קשורים לשינוי מסגרת. אצלי הילדים הרטיבו בלילה בעקבות מעבר לגן חדש, וזה אחרי שכבר נגמלו לגמרי...) 

בהצלחה!

לא פשוט לגמול. אחרי שכל חייה לא היתה צריכה לעשות כלום ע"מ להתפנות - פתאום צריך לחשוב על המון דברים בבת אחת: האם מה שאני מרגישה-זה באמת לשרותים? אם כן: מה עושים? איפה אמא? איך אספיק להגיע לשרותים בלי לפספס? האם השירותים פנויים? האם אגיע לידית כדי להתליח לפתוח את הדלת? האם אצליח להוריד את הלבנים בזמן? איך אשב על האסלה לבדי? אה, יש שם שרפרף/כיסא.ישבנון! אצליח לטפס עליו עוד לפני שיברח לי? ואפה אמא? איך היא לא מרגישה שיש לי?

כ"כ הרבה עניינים לסדר בשניות...

יכול להיות שזה מתיש אותה יותר ממה שזה נראה. יכול להיות שהיא טיפה חשה ירידה בערך העצמי שלה/שלך כלפיה. ויכול להיות שזה טיפה גדול עליה, כי היא מרגישה (מאודדד!!!) שאמא שלה התעייפה ממנה (אמנם אנחנו מתייחסות להתעייפות מהגמילה-אך הם רואים את זה כ"אמא עייפה ממני" "זה אומר שהיא כבר לא אוהבת אותי?)

ואם לא, זה סתם גורם עגמת נפש לילד ולהורים.
יש ילדים שיכולים להיגמל רק בגיל 3 ואפילו אחרי וזה נורמלי לגמרי.

אם לא ממהרים, ומחכים שהילד יבין וירצה ללכת לשירותים,
הוא הרבה יותר בשל ונגמל בצורה יותר מהירה ועם פחות משקעים.

אני גמלתי כמה מילדי מוקדם וזו היתה שטות שרק אח"כ הבנתי.
מסביב נורא מלחיצים: "הוא עולה לגן",  "הוא כבר בשל" וכו'. וזו טעות ללכת לפי הקולות שמסביב.
אני מנסה כמה ימים ואם לא הולך מחכה עוד תקופה.
עם שני הקטנים זה עבד מצויין ב"ה.
ודרך אגב, גם אמונה לא עזרה.... הילד לא נגמל כל עוד הוא לא רצה.

מה זה ילד בשל? ילד שיודע לעשות (ולא יושב בלי להוציא כלום), ילד שרוצה לעשות.
לדעתי צריך את השילוב. וזו רק ההתחלה. אח"כ צריך לראות שבפועל זה עומד במבחן המציאות והוא עושה (אחרי שבוע, נניח) גם בלי שמזכירים לו כל הזמן.

אני לא יודעת בת כמה הבת שלך אבל אם היא בסביבות שנתיים הייתי מחזירה טיטול ומחכה עוד חצי שנה לפחות אם לא יותר.... או עד שהיא תבקש ותוכיח שהיא רוצה לעשות בשירותים.
אם היא מעל 3 אז זה כבר יותר מורכב....
 

מתסכל, מתסכל, מתסכל... והכל פי 2

התאומים כבר בני 3 וחודשיים ונכנסו לגן עיריה. כבר במעון היה קשה, מאוד! אבל קיוויתי שדווקא המעבר שהם כ"כ ציפו לו ל"גן של גדולים" יעזור. יש פחות פיספוסים אבל כמעט שאין יום בלי.

היא ממש בקשיים מההתחלה שהייתה אחרי פסח, בחופש הייתה תקופה טובה ולקראת החזרה ללימודים שוב נסיגה.

והוא דווקא היה ממש בסדר כבר בהתחלה אבל איכשהו נכנס לנסיגה רצינית עוד בחופש, אולי כי ראה שהיא מקבלת הרבה יחס והוא רצה להפנות קצת אליו.

ניסינו פרסים, ניסינו לא לכעוס, להגיד שזה בסדר ובפעם הבאה נצליח להגיע בזמן אבל הכל נראה כמו דיבורים בעלמא... לא יודעת מה באמת חודר לליבם הקטן...

גם "גדולים" (קקי) בעניין... והרבה מאוד תחתונים, יותר מידי אפילו,  מצאו דרכם לפח...

אולי אמת אני צריכה לעבוד יותר על האמונה שלי בהם, אבל איך להקרין להם שאני מאמינה באמת שהם יכולים??

(אני יודעת שהם יכולים כי הייתה להם תקופה טובה אבל איך להראות ולשדר ל-ה-ם את זה?)

עוד רעיון, שאולי יעזור גם לך יהלומית, עוד לא התחלתי עם גמילה בלילה, פשוט כי היום ממש לא בכיוון להיות מושלם, אבל אולי זו סיבה או ה-סיבה להמשך הפיספוסים ביום, כי אם בלילה אפשר להרגיש חופשי וזה לא מפריע אז למה לא ביום...

אני רוצה לנסות פשוט לא לשים להם טיטול בלילה, לקחת אותם לשרותים פעם או פעמיים ולתת להם בעצם להירטב ולהרגיש מה זה לקום רטוב... אולי זה כ"כ יפריע שזה יחדור גם ליום... (אני שמה להם טיטול רק אחרי שהם נרדמים כי הם ממש לא רוצים)

בינתיים זה יושב לי בראש כבר כמה ימים אבל אין לי את הכח והעצבים להתחיל עם זה...

נסיים במילות עידוד לכולנו: הכל עובר, והכל מלמעלה. ואולי אפילו "ייסורים מכפרים" והלוואי ורק אלו יהיו ייסוריינו בעולם...

שנדע להתעלות מהקושי ונשתדל לקבל הכל באהבה...

שנה טובה, מבורכת ומוצלחת לכולם.

אבל רק רציתי להעיר על מה שכתבת על לנסות להוריד טיטול גם בלילה-

לפי מה שידוע לי, הבשלות להיגמל בלילה לא תמיד מגיעה עם הבשלות להיגמל ביום. יש ילדים שעד גיל 5-6 המערכת שלהם עוד לא תהיה בשלה לגמילת לילה. לכן אני לא בטוחה שמה שכתבת זה רעיון נכון (גם אם יהיה להם מאוד לא נעים לקום רטובים, לא בטוח שיש להם את היכולת להתעורר בעצמם לשירותים).

בכל אופן- בהצלחה רבה!

1. כדאי לקנות לה בובה כזו שכשנותנים לה לשתות יוצא לה, ואז להושיב את הבובה על הסיר, לתת לה לשתות , לראות את ההצלחות של הבובה, לדבר על הכשלונות של הבובה, וכו'...ולעבור את הגמילה עם הבובה.

2. לתת לילדה ממתק קטן בכל פעם שיש הצלחה, ולתת לה לחלק ממתק גם לילדים הגדולים יותר (ואז גם הם נרתמים למבצע הגמילה וגם לה כיף להרגיש הנותנת).

3. לתת לה "זמן איכות" כשהיא יושבת על הסיר (לספר סיפורים תוך כדי, לדבר איתה...שהישיבה על הסיר תיהפך לחוויה חיובית).

4. יש סיפרי ילדים עם סיפורים שמתאימים (כמו "סיר הסירים" המיתולוגי). יש גם סרטים לפעוטות  ביוטיוב על גמילה מטיטולים. תספרו אותם ותראו לה אותם כמה שיותר.

5. חשוב גם להזכיר לה כל חצי שעה לשבת על הסיר (ובהתחלה לתת תגמול קטן גם על עצם הישיבה על הסיר אפילו אם לא יוצא כלום).

6. בגמילה האחרונה שעברנו, כשכבר הייתי כמעט מיואשת, הכנתי לבת שלי לוח צבעוני ומקושט עם "מבצע" שמחולק לפי ימים- בכל פעם שהצליחה לעשות בסיר, ציירנו סמיילי שמח. בכל פעם שפיספסה, ציירנו סמיילי עצוב. בכל יום שהיו בו רק סמיילים שמחים, היא קיבלה בערב פרס שבחרה מתוך שקית פרסים קטנים. היא כל כך התלהבה, שלא האמנתי שילדה כזו קטנה יכולה להבין את העניין של מבצע. זה עזר מאד.

7. כשהבן שלי נגמל, עשינו סוג של 'תחרות'- את הסיר שלו הייתי שמה ליד השרותים, וכשהוא ישב על הסיר, מישהו מבני המשפחה היה נכנס לשירותים, והייתי מלווה את זה במלל כמו "וואו, עכשיו גם אברהם וגם שרה (שמות בדויים...) עושים בסיר ובשירותים! מעניין למי יצא, איזה כיף לעשות ביחד..."ועוד משפטי מוטיבציה כיד הדמיון הטובה עליכם...

8.  והכי חשוב (אם כי גם הכי קשה) לתת הרגשה חיובית וכיפית של חוויה טובה, של כיף חיוך ופירגון.

בהצלחה! זה קשה, אבל בסוף עוברים את זה.

ראשית, תודה רבה על התגובות והעצות.

אז ככה-

הבת שלי בת שנתיים וכמה חודשים.

התחלנו בגמילה קצת לפני גיל שנתיים.,

בעקבות עידוד רב מהמעון. נפגשתי שם עם מדריכה פדגוגית מיוחדת לגיל הזה,

שהכירה את הבת שלי משהותה במעון ואמרה לי חד משמעית שהיא מוכנה.

בהתחלה הבת שלי לא כ"כ רצתה לשבת בשירותים אבל זה עבר.

כיום- יכולים לעבור ימים שלמים ללא פספוסים, העניין הוא שזה תלוי בתזכורות שלנו.

ז"א שכשאני שוכחת להזכיר לה היא מפספסת.

בגדולים אין בעיה ברוך ה'.

הבעיה היא בפיפי שפשוט היא מתאפקת המון זמן ואז כבר לא יכולה להחזיק יותר בפנים

ובמקום ללכת לשירותים בורח לה.

אני לא יודעת למה- האם כדי למשוך תשומת לב, האם היא באמת שוכחת ונזכרת רק כשבורח לה...

אין לי מושג!

ניסיתי כמה ימים שבהן העברתי את כל האחריות אליה- ואמרתי שמהיום היא תלך לשירותים ואני לא אזכיר לה,

אבל הפספוסים היו רבים

ולכן חזרתי לתזכר אותה.

אגב, מתחילת הגמילה הורדנו לה טיטול בלילה וב"ה אין כמעט פספוסים בלילה.

אז בעצם הבעיה היא בפיפי ובכך שהאחריות עוד לא אצלה לגמרי.

ב"ה שזה המצב אבל כבר קצת קשה לי שהתהליך עוד לא הושלם אחרי כמה חודשים.

לכן ביקשתי מספר של מישהו שאתם מכירים שאפשר להתייעץ איתו בנושא.

תודה לכולם ושנה טובה!

אולי תציעי לה פרס קטן כל פעם שהיא הולכת ועושה בלי לפספס (אני נתתי 2 שוקולד ציפס על קטנים ו-3 על גדולים, וזה הלך מצויין אצל הבן שלי, אפשר גם עדשים או משהו כזה) אם זה יהיה לה מיוחד היא אולי תרצה ללכת לשירותים, אפילו באמצע משחק, כדי לקבל את הפרס

(יכול להיות שכבר ניסית את זה...)

ובעיקר לעודד אותה כשהיא לא מפספסת.

(לבת שלי קשה עם זה עד היום, כמעט בת 6, ותמיד היא נזכרת ברגע האחרון, כי היא לא רוצה לפספס דברים אחרים, אני רואה אותה מתחילה לרקוד עם הרגליים, ואומרת לה שתלך להתפנות.. זה גם אופי, אך כמובן שהיום הפספוסים הם נדירים, אם כי יכולים לקרות, אך עדיין יש קצת "טפטופים" כי היא הולכת ברגע האחרון.)

וגם עכשיו מדי פעם.

בגדול ראיתי שלתת תזכורות זה דווקא מכניס לעניינים ומלמד אותה ללכת לשירותים מדי פעם.

ככל שהזמן עובר היא יותר ויותר אומרת מיוזמתה שהיא צריכה להתפנות.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב