ל"תהליך טבעי ונורמלי של חקר הגוף"...

היא יכולה לקלוט ממך שדר של לחץ ו'אסור'. ואז היא תעשה את זה אבל ללא ידיעתך..

לאחר ה'טעות' שאולי נעשתה- אולי כדאי להסביר לה שזה מקום צנוע ומוסתר ולכן רק בחדר.

אם את רואה שהיא עושה את זה יותר מדי. אולי תציעי לה בנחת לבוא לשחק/ לצייר/ לצאת לטיול.

וזה פחות יעסיק אותה. העיקר שהיא לא תקבל ממך שדר של לחץ ושל "אני לא בסדר".

חשוב שהיא תגדל עם מודעות חיובית לגוף שלה.

ובאופן כללי, אין לי בנות, אבל נראה לי שעדיף למנוע ממנה את המעשים האלה. מן הסתם היא עושה זאת מתמימות וסקרנות אבל כדאי לעצור את זה . זה עלול להזיק לה ח"ו בחיי הנישואין...

אולי כדאי להעסיק אותה כמה שיותר, כך שלא יהיה לה זמן או כוח ולמנוע ממנה להיות לבד- לפחות בתקופה הקרובה.

שיהיה בהצלחה

שלום

אצלנו גם בתי עשה את זה והיא בת חמש וחצי . לא זוכרת מתי התחילה .

בעלי כל הזמן מעירה שאסור ולא עושים את זה.

אני לא מבינה בזה הרבה . מתור /אסור /מזיק או לא .....

אצלנו היא בדרך כלל הולכת לחדר שוכבת על שמיכה שהיא מאוד אוהבת /מחוברת

ובין השמיכה אליה שמה שם את הידיים שלה ....

מנסים להפסיק את זה , זה כך כך ..... היא עדיין ממשיכה (נראה לי ) .

ברור שמחנכים שזה אסור וזהו, ואם זה היה בן היית גם מסתכלת על זה כמשהו טבעי של חקר הגוף? זה אסור וזהו, למה הורה אמור בכלל לשדר שזה לגיטימי וטבעי? בסתר,לא בסתר, מה זה משנה?

כשמשדרים לילד שזה אסור וזהו הוא מתרגל לא לחשוב על הדברים האלה וזה עובר תוך זמן קצר, איך אפשר לתת לגיטימציה למיניות בגיל כזה? אני פשוט לא מבינה בתור אמא. זה לא חקר הגוף, זה ביטוי של מיניות בפירוש. אולי לא בכל מקרה אבל במקרה שמתואר כאן בוודאי. לא מבינה מאיפה בציבור הדתי מביאים את הסברות האלה לשדר שזה טבעי ולגיטימי, ברצינות.

אצלינו מחנכים שזה אסור וזהו ובאמת שאף ילד לא גודל עם שום חסך, להפך זה סורט את הילד כשההורה כולו נזהר ומובך ומפחד להעיר כי אולי זה בסדר ואולי זה לא בסדר וכו'.

הילדה בת חמש, ולא יודעת בכלל מה זה מיניות. זה לחלוטין חלק מההתפתחות שלה.

אני מדברת מניסיון, לא כאמא, אלא כילדה. ואמא שלי לא אמרה לי שזה אסור, אלא לעשות את זה בצנעה. וכך היה. וברגע שקצת גדלתי, ויום אחד אמא שלי אמרה לי על זה משהו, הרגשתי נורא עם עצמי, ושאני עושה דבר מזעזע ומביש, ומאותו רגע התחילו התסבוכים שלי עם עצמי, כך שכדאי מאוד מאוד להיות עדינים עם זה.
אני התגברתי על זה אחרי עבודה מאוד קשה, הפסקתי עם זה לגמרי, אבל נשארה לי שריטה פשוט. ואחרי שנישאתי, לא יכולתי לסבול את התחושה הזאת, אפילו שזה היה ביחסים מותרים והכל. פשוט זה היה הורס לי את כל המצב רוח והייתי מרגישה עם עצמי נורא.

אז ב"ה שיש לי בעל מקסים שידע לעזור לי, והיום זה מאחוריי והכל בסדר, אבל זה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי.

אלה ילדים קטנים ועדינים, שלא מבינים מה זו מיניות בכלל, ואין להם מושג שהם עושים משהו שמביך אותנו.
אין לי מושג להגיד לך, אמא יקרה, איך נכון להגיב אליה, אבל טוב את עושה שאת שואלת וחוקרת, ואני מאחלת לך למצוא את הדרך הנכונה לעזור לה.

לא נותנים תחושה לילד שהוא עושה דבר מזעזע או מביש ולא נותנים לו תחושה שהוא עושה דבר נורמלי וטבעי. זה לא דבר נורמלי וטבעי, נקודה, ואני אומרת את זה כמישהי שבשבילה ההלכה היא מדד לנורמלי וטבעי וזה די פשוט לה. בכל בית יש מונחים של "צנוע" ו"לא צנוע", נכון? אח מציץ לאחות שמתלבשת? לא צנוע, אפילו שזה לא מיני אלא סתם סקרנות, נותנים לו להבין היטב שזה לא בסדר. כאן זה בדיוק אותו דבר, אין שום סיבה שילד יעשה את זה ותהיה לזה לגיטימציה, וילד שגודל על מסרים כפולים בעניין יהיה הרבה הרבה יותר מתוסבך. בגיל בוגר ובחיי זוגיות יהיה להם אפשרות להפתח לגופם מול בן זוגם ואין שום סיבה שזה יהיה לפני ובאופנים אחרים, ואם ההלכה סוברת שזה דבר שלילי אז כנראה שזה ככה. אדם בריא זה לא אדם שעושה כל מה שגופו מכתיב לו, זה בטוח, ואין סיבה בשום גיל שתהיה לזה לגיטימציה.

אגב יש דרך יפה לחנך ולהעיר ולהציב גבולות בלי שהילד יפגע מזה בשום צורה, זה כבר קשור לדרך החינוכית בכל תחום אחר.

לפותחת השרשור: אני מביעה דעה בעניין ולווא דווקא בכדי לתת לך מענה אלא כדי לתרום לדיון כללי שהתפתח, כמובן שזה הבת שלך ואת לא חייבת לקבל את דברי כלפי עצמך אישית אבל אני בהחלט עונה מתוך ניסיון והכל.

גם אני משתדלת מאוד להיות נאמנה להלכה ככה שמה שאכתוב הוא לא חו"ח התרסה כלפי ההלכה,

אלא,

ההלכה התייחסה לזכרים  ולמשמעות והאיסור של הוצאת שכבת זרע,

ההלכה לא רואה בעין יפה נשים "מתעסקות עם גופן".

פה מדובר על בגירים.האם יש התייחסות הלכתית לקטינים ?כנראה שלא.

האם ההלכה יודעת שיש לי התפתחות(שכלית , אינטלגנטית , רגשית, מינית וכו)כנראה שכן  מכיוון שיש גיל שנקרא גיל חינוך - מגיל 6 בערך ...ויש גיל שבו אדם אחראי למעשיו וזה מגיל מצוות.

זהו -

נקודה למחשבה.

ואם עכשיו זה בסדר אז להגיד לה בגיל מצוות שזה לא בסדר לא ממש יועיל. דווקא בגיל כזה יש דרכים עדינות להשכיח ממנה את ההרגל הזה וזהו.

נכון שזה לא טבעי ונורמלי (ולו רק המינון מעיד על כך). אבל צריך לפעול מאוד בעדינות.

לומר לילד "זה אסור" ולצפות שבזה יסתיים הענין זה לא רק לא עובד (ומה? את מתכוונת גם להעניש אם התופעה נמשכת) אלא גורם נזק שישליך על הקשר האינטימי שלו עם בן/בת הזוג לעתיד.

זו אינה סתם התנהגות לא רצויה שאינה מקובלת עלינו. עצם העובדה שאנחנו כמבוגרים נבוכים כל כך מעידה על כך שאין זה ענין רגיל.

המבוכה שלנו היא במקום. הפתרון אינו להתגבר על המבוכה ולספר לעצמנו שזו התנהגות נורמלית ובריאה. מאידך אסור בשום אופן להפסיק את ההתנהגות הזו כמו שמפסיקים כל התנהגות לא רצויה אחרת בדרכים הרגילות - הסברה, הזהרה והענשה.

הדוגמא שנתת על ילד שחלילה מציץ לאחותו אינה מתאימה : זוהי התנהגות שלילית שיש להפסיק. נקודה.

ואילו הנאה מינית כשהיא בקדושה היא חיובית וודאי שיש לה מקום.

אנחנו רוצים להפסיק את התופעה (בעיקר כי היא לא טובה לילד מכל מיני סיבות ועלולות להיות לה השלכות לעתיד)אבל אנחנו לא רוצים להטביע בילד את הרושם שהמעשה הזה הוא שלילי בכל מצב.

הינה יקרה - ענו כאן תשובות טובות ומפורטות. ואני שוב מוסיפה - אפשר גם להיעזר ברפואה המשלימה. טובה בטיפול בתופעה כמכלול בצדדים הפיזיים והנפשיים.

יישר כח לך שאת בודקת ברצינות כיצד להתייחס לזה.

ואמא שלי לא נתנה לי לרגע תחושה שזה דבר נורא, היא העירה לי על זה בצורה עדינה ומכבדת.. ועדיין קיבלתי את זה קשה. לכן אני אומרת שצריך לחשוב טוב איך ומתי ובאיזה מילים להעיר. 

הכי קל להגיד לילד פשוט "אסור", ואח"כ את אומרת שהילדים האלה גדלים בלי שום חסך.. מי אמר לך שאת יודעת איזה משקע זה הותיר אצלם? מאיפה לך איזה תחושות יהיו להם לגבי זה אחרי הנישואים? את לא יודעת.. לאמא שלי אין מושג שסחבתי את זה איתי עד לאחרי הנישואים.. ובאף רגע היא לא אמרה לי "אסור" אלא רק העירה על זה משהו קטן, ובכלל בלי מבוכה. ויש לי איתה קשר מצוין ופתיחות והכל, ובכל זאת זה לא משהו שהיא יודעת עלי. כך שאת לא יכולה להגיד בביטחון שזה לא מקלקל כלום אצל הילד.

זה שההלכה אוסרת משהו, לא הופך אותו ללא נורמאלי וללא טבעי. משהו שילד בן 3-5 עושה לא יכול להיות לא טבעי... עובדה, זה בא לו בצורה טבעית! אף אחד לא לימד אותו לעשות את זה (אני לא מדברת על מקרים חריגים), הוא פשוט גילה את זה בעצמו, וזה נעים לו. זה כל מה שהוא יודע. טבעי לחלוטין.

אז אני לא אומרת לעודד את זה, אבל לאסור על הילד משהו ששייך לגוף שלו, זה נשמע לו שהוא עושה משהו באמת לא בסדר! כמו כשילדים לומדים לבד להתפנות, אז אנשי חינוך מזהירים לא להגיד להם "איכס" כדי לא לגרום להם להרגיש שהם עושים משהו רע... ומה, זה לא איכס?! זה כן, אבל הילד לא אשם בזה... אז נלמד אותו איפה עושים, ואיך וכו'.. אבל לא נשדר לו שזה מגעיל.. 
גם פה, לא צריך לשדר לה שזה אסור, במיוחד שלא ברור שלנשים זה אסור... איפה ההלכה אסרה את זה?
כן כדאי להסיח את דעתה אולי, לקרוא לה לשחק או לעזור לאמא במשהו וכו'.. להשכיח לה את זה לאט לאט.. אבל לא לעשות מזה עניין..
גם אל תשכחי שאלה ממש ילדים קטנים, הם לא מבינים מורכבויות - לא לפני הנישואים, כן אחרי הנישואים, עכשיו זה לא בסדר, בעתיד זה כן יהיה בסדר... מבחינתם זה הגוף שלהם, ואם אמא אמרה שזה אסור אז כנראה זה משהו לא טוב בגוף שלי... וזה יכול ללוות לעוד שנים ארוכות, ולהותיר משקעים ושריטות. 

זו דעתי. זה הניסיון שלי.

אהבתי מאוד את התגובה שלך.

ביום אין לי בעיה להסיח את דעתה מזה , האשלה איך אני עושה את זה בלילה כשהיא הולכת לישון ואני כבר לא נמצאת בחדר שלה?

כמו שהרב דן כתב זה לא המקרה של סקרנות טבעית ונורמלית.

כיוון נוסף שצריך לבדוק הוא מצוקה נפשית או חברתית אפילו קלה. 

יש כמובן ילדים מיניים יותר מן הרגיל. אבל גם ילדים שמתעניינים בנושא יותר מאחרים לא יספקו את עצמם באופן הזה אם יחושו מסופקים מבחינות אחרות.

אני חושבת שאת מתנהלת נכון מבחינת התגובה שלך אבל צריך לחפש מה השורש להתנהגות הזו.

כאשר התחלנו לגמול אותה מטיטול,

והופסקה כאשר עברה לתחתונים צמודות. זה פשוט קשה יותר לטחוב ידיים ככה..

יש כאלה שקיבלתי ויש כאלה שאני ממש לא מסכימה איתן,

ילדה בגיל הזה עוד לא יודעת מה זה מיניות.

אני עדיין מרגישה שלא קיבלתי את המענה שמניח את נפשי,

מתי המינון הוא "נורמלי" ומתי זהכבר דורש התערבות מיקצועית אם בכלל,

אשמח מאוד באם יהיו תגובות נוספות אולי משהו יקלע לנפשי ויתן לי את המענה,

גמר חתימה טובה לכולן

זה לא משבש לה את הסדר יום והיאא לא מפסידה דברים בגלל זה , אבל מידי פעם כשיש זמנים"מתים" בבית אז אני עלולה למצוא אותה בחדר ,

או בדכ לפניהשינה.....

זה שהיא נמצאת עם אחיה בחדר אז אני צריכה להגיד לה שכל עוד אחיה בחדר זה לא בפרטיות והיא צריכה לעשות זאת ממש כשהיא לבד?ואז יצא שהיא לא תעשה זאת לפני השינה.(או שכן או שלא)

לגבי מה שמישהי כתבה ש"מה שילד עושה בגיל 3-5 לא יכול להיות לא טבעי".. זה לא מדויק. ילד גם יכול להרביץ באופן טבעי, ובכל זאת נחנך ונכווין.

ב. לעצם הענין, העיקר לדעתי לתת חום ואוירה שמחה וטובה ועיסוקים באופן כללי. אפשר לחבק ולהזיז בעדינות את היד. יש לילד חוש קטן של "צניעות" שיכול כך להבין שזה לא רצוי, גם בלי לעשות מזה פשע (ולחבק לא רק אז - שלא זו תהיה הדרך היחידה להשיג חיבוק..).

ככלל, בוודאי עדיף שתחושה של נעימות והרגשה טובה יבואו מתוך יחס סביבתי טוב ומתוך שמחת חיים בריאה, ומגיע מצב ש"אין צורך". 

לתת "מעמד רשמי", את זה עושים בחדר השני.. זה לא נראה דבר ראוי. לגיטימציה. כמובן, לא סותר שאם כבר התופעה קיימת, אז אפשר באופן מקומי לשלוח בלי להעליב.

ג. גם משפחה שאומרים מגיל צעיר, בשלוה, "אל תעשי את זה" ומזיזים את היד בנחת, לא יקרה בפשטות שום דבר. יש עוד דברים שאומרים לילד שלא עושים, והוא מקבל שהמבוגרים יודעים..  זה לא דומה לדוגמה שהובאה על מי שקיבלה הערה שפגעה, בגיל קצת יותר גדול.  אבל גם כאלה, זה בתנאי שאין שמץ "עלבון". "כלאחר יד" ולספק עיסוקים אחרים.

העיקר, בנחת, חום, לחבק, שמחת חיים ביחד, עיסוקים אחרים; ולהשתדל למעט ב"הרגל" כדי שפחות יסחוב את עצמו הלאה.

ענ"ד.

ככה שזה  לא הפתרון....,

וזה תגובה לזאתי מעלי....

האם להתעלם....ללכת לטיפול/להתייעץ עם גורמי מקצוע כי זה לילה לילה..... ולפעמים גם ביום

????

אין להם עדיין זרע שעלול להפלט כך,

וזה בכלל לא הדיון

זאת תופעה טבעית, גם אם צריך להתגבר ולעבוד כדי שתהיה ישרה ומתוקנת.

אני הייתי ממש "מכורה" לזה בתקופות מסויימות. לא רק פעם ביום.

כמו אצל נערות ונשים, הצורך מתעורר יותר בזמן של מצוקה נפשית ושעמום.

במבט לאחור, אני חושבת שבכיתה היה לי משעמם מאוד, אני זוכרת שעות של בהיה (אחרי שהיו כועסים עלי שאני מסיימת את החוברת מהר מדי...). וגם שהיו לי התמודדויות לא קלות מבחינה חברתית ונפשית. וזה היה מרגיע אותי.... הייתי חייבת את זה באיזה שהוא מקום... 

ההורים שלי התמודדו עם זה בצורה שלא השאירה לי שום שריטה, אפילו ההפך. מעולם לא היו לי טראומות ממיניות. 

כשהייתי ממש קטנה, הם היו אומרים לי לא לעשות את זה, אבל לא הרגשתי מהם כעס/מבוכה/בושה. פשוט "לא עושים את זה". וכשהייתי עושה את זה בפרטיות, היו מעלימים עין. לא לוחצים.

כשגדלתי קצת, הסבירו לי שלא עושים את זה בפרהסיה (כנראה הסבירו את זה ממש בזמן טוב, שהתאים, כי לא חשתי בושה ויכולתי לשלוט בזה יותר). וגם דיברו איתי על זה שאני משתמשת בזה כדי להירגע, ושיש דרכים אחרות (ולמה אני לא רגועה? מה מפריע לי?) והסבירו לי שככל שאני משתמשת בזה יותר, אני צריכה יותר. לי אישית ההבנה הזאת ממש עזרה להיגמל, כי הרגשתי שאני מתגברת ושזה משחרר אותי מהתלות בזה! הייתי גאה בעצמי לעצמי מאוד! (הייתי בכיתה ב'. לא צריך לחכות לבת מצווה כדי שההבנה הראשונית של עבודת מידות תתחיל...)

דברים שאני יכולה לסמן שהגבירו או גרמו לזה (אני לא יכולה לדעת בדיוק מה היו הסיבות, אלה כל מיני השערות):

1. רגשות שסערו בי ולא ידעתי איך להתמודד איתם. זה היה פתרון מרגיע. או התחלה ילדותית של דיכאון/ריקנות/רק שעמום שחיפשתי משהו מחיה = לכן אני חושבת שהיה טוב אם היו שולחים אותי לטיפול. היה נותן לי כלים בשלב מוקדם יותר. אבל הסתדרתי גם בלי. 

2. דלקות בדרכי השתן. הייתה לי בעיה במערכת וכל הזמן חייתי על צפרול...

3. אני לא זוכרת את היום שבו התחלתי לענג את עצמי. אבל אני יודעת באיזה גיל זה היה. ובאותה שנה פגעו בי מינית. (ואימא שלי ידעה על זה במקרה, כי אני לא תכננתי לספר ולא בגלל בושה או פחד- רק כי לא ייחסתי לזה משמעות... לא הבנתי... וזאת הייתה פגיעה רצינית. אפשר לנסות לשאול אם מישהו נגע בה בלי רשות/מתחת לבגדים... ככה אימא שלי הייתה שואלת אותי כשהיא חששה לפעמים שפגעו בי שוב)

דיברו פה בשרשור על ההלכה ושזה אסור לגמרי. גיל 5 זה מתחת לגיל חינוך. ומתחת לגיל מצוות זה בטוח.

בגיל הזה לא יכולים עדיין להלחם את מלחמת היצר. 

את ההתמודדות מול ההלכה ומול אלוקים תשאירו לגיל 12- וגם אז, כמו שאתם אומרים פה שזה "עניין פרטי", גם עבודת ה' בעניין הזה היא עניין פרטי של המתבגרת שלכם. ולא רק בעניין הזה. 

העיקר להתייחס לזה בלי לחץ ומבוכה! אומנם אם תלחיצי ותענישי היא תפסיק הרבה יותר מהר ולך יוקל ויהיה לך פחות מבוכה, אבל הנזק יהיה אח"כ... שנ טובה

שמבחינתה זה כמו למצוץ אצבע.

תחושת ה"נעימות" היא לא אותו דבר, ויש בה יסוד לא כ"כ בריא, קצת "התמכרותי", וזה נבחן בכך שכאשר יש סיפוק של יחס וחום ושמחת חיים בריאה וענין מבחוץ - היא עצמה תרגיש את ההבדל, ויתכן שלא תיגש לזה.

אבל נכון ש"לא להילחץ"..

שימי לב לכמה גורמים שאת צריכה לשלול:
פטריה/דלקת,

ענין נוסף - 

הבן המתוק שלי כשהיה בן 4 התחיל להתעסק עם עצמו,

ולמרות שזה נורמלי לגיל והכל - זה היה נראה לי טו מאצ',

והתחלתי לעקוב מקרוב ולשגע את הגננת שתשים לב, ונהלתי אתו שיחות ארוכות יותר - לא על זה! - דברתי אתו סתם שיחות נחמדות וארוכות ולבד,

עד שיום אחד הוא אמר לי שחנן 'עושה לו דברים מצחיקים'...

איך ששמעתי את המשפט הזה נפל לי הלב,

אבל המשכתי לחייך כאילו כלום ושאלתי אותו מה הדברים המצחיקים, וכאן בא הפירוט שהפיל אותי באמת לקרקע.

בקיצור זה היה ילד שאבא שלו התעסק אתו והוא פשוט חיקה את זה על הילד שלי...

תבדקי שאף אחד לא מתעסק אתה.

בגנים מרובי הילדים יש מקום אחד ושמו שירותים, ושם הגננת לא נמצאת כל הזמן,

ויש ילדות שמנצלות את זה למשחקים כאלה ואחרים עם ילדות אחרות.

לא אמרתי שזה מה שקרה,

יכול להיות שזה באמת חלק מההתפתחות הנורמטיבית והכל,

ובכל זאת כדאי לבדוק ולעקוב.

בתור בת לאמא שמתעסקת בתחום הטיפולי אני יכולה לומר לך שכמות הפגיעות בילדים ע"י ילדים הולכת וגדלה בצורה מבהילה ממש.

אע"פ שהערכתי היא שזה לגמרי לא קשור לכאן.

וכבר הצעתי כמה פעמים לדבר בנחת על מה שקורה בגן, כשחשים שמשהו שונה. וגם כשלא.

כמובן, לא צריך להיכנס לחששות יתרים. בדך כלל הכל בסדר, וגם אם משהו לא בדיוק, זה לא טראומתי ולא נתפס כרע משום כיוון. אבל טוב להיות מודעים שכדאי תשומת לב.

לשים גרביונים או מכנס שזה יקשה עליה טכנית

אולי זה מגרד, בעיקרון צריכים לשטוף את המקום כל יום

ולא טוב שהיא תתרגל לזה כי ילדים אחרים יראו ויגיבו איך שיגיבו. לדעתי הערה של אימא עדיפה

וקראתי פעם שזה יכול לבטא מצוקה כלשהי, למה יש לה צורך בלהרגיע את עצמה כל הזמן?

נתתם לי עוד חומר למחשבה.

גמר חתימה טובה לכולנו

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב