"בן אדם טוב ועדין ומתחשב ומכיל". יש הרבה מאד מה להעריץ את זה.

וזה חשוב לאין ערוך מחלומות על "להעריץ.. איזה חכם. גבר-גבר"...

תתרכזי בדברים הטובים שאמרת שיש לו, ותעריכי אותו בזה. תאמיני, זה הכי חשוב.  

מידות זה נחמד אבל לא מספיק.

את אוהבת אותו?

אהבת אותו כשנישאתם?

אם כן אז מה השתנה?

יש לך תחושות כל כך קשות זה לא מבשר טובות.

חיפשת מפלט בנשואין ולא מצאת.

את צריכה להחליט אם לדעתך עוד יש סיכוי לאהבה בנשואים הללו או שאין.

(כמו שהשואלת מתארת)

שמה שכתבת לא מחיב בכלל

יש זוגות שהם באורות בהתחלה ואח"כ יורדים למציאות ולעבודה על הזוגיות 

ויש זוגות שהפוך, השנה הראשונה ובכלל ההתחלה הם הקשים ביותר ועם הזמן לומדים מהי עבודת הזוגיות ומזה צומחים.

ממש לא נכון לומר שתחילת נישואין המלווים בתחושות קשות לא מבשרים טובות.

אהבה אמיתית נבנית מתוך עבודה, נתינה וויתור. לשאול אישה בתחילת נישואים אם היא אוהבת את בעלה זה לא נכון.

סביר שהיא עדיין לא יודעת מה זאת אהבה אמיתית, עמוקה.

השאלה אם יש עוד סיכוי לעבודה זוגית והתקרבות, כי אם כן, יש עוד סיכוי לאהבה.

וההבחנה בין אהבה "אמיתית" לאהבה "לא אמיתית" הוא סתם משחק מילים חסר טעם.

נכון שהסבא והסבתא אולי אוהבים זה את זה בצורה שונה מאשר זוג צעיר ונלהב אבל זה בפירוש לא אומר שזוגות צעירים אינם אוהבים או כי אהבתם אינה "אהבת אמת" או כי עליהם לחכות ארבעים שנה עד לבוא האהבה המיוחלת.

לדעתי זה די ברור שהבעיה של הכותבת איננה רק ההשכלה והמוטיבציה של בעלה וכי יש כאן משהו יותר יסודי שעליה לבדוק אותו בכנות וברצינות.

למה את חושבת שמי שמתחתנת עם גבר גבר אז כבר החיים שלה יותר מאושרים?

נראה לי שזה חלום של כל אישה, אבל לא בטוחה שזה ממש טוב לכל אישה,

אני לא יודעת איזה טיפוס את, אבל אם יש לך דעה ואת לא אחת שאומרת על הכל אמן, אם את אוהבת להחליט, אם את אוהבת לקחת את הפיקוד לידים בכל מיני נושאים, אז טוב שהתחתנת עם משיהוא שהוא יותר עדין ושקט.

 אם מתחתנים עם בעל שהוא גבר גבר זה יכול להביא להרבה מריבות או להרבה ויתורים מצד האישה, בעל שהוא גבר גבר חוץ מהמעלות שלו לרוב אוהב להחליט הכל לבד ולקחת את הפיקוד ולא לשאול את אשתו....

יש רבדים שונים לאהבה. ואהבה זה רגש שהולך ונבנה. (אם יש את התנאים שציינתי קודם-עבודה נתינה וויתור)

באהבה אמיתית ועמוקה- אין דבר כזה "לפעמים אני אוהבת אותו ולפעמים לא".

כשיש אהבה אמיתית היא לא בטלה במריבות, בחילוקי דעות ומצבי רוח.

העוגן היציב זה משהו שנבנה עם הזמן ועם העבודה על הזוגיות. זה לא משהו שנולדים איתו או מתחתנים איתו.

אתה טוען שהיא צריכה לבחון "האם יש סיכוי לאהבה" אני טוענת שאין לה את הכלים לבחון "האם יש סיכוי לאהבה" כי אהבה בונים היא לא נופלת מהשמים, לכן אם יש להם את הכלים והנכונות לבנות אהבה- אז יש סיכוי לזוגיות שלהם.

וכל מני דרכים בהן היא מתפתחת ומשתנה במהלך השנים.

מה שברור לי שיש את האהבה הראשונית המתפרצת בין בני זוג צעירים והיא היא המנוע והדלק לתחילת החיים המשותפים  וכשהיא קיימת אין כלל שאלה אם יש או אין אהבה.

זה בכלל התנאי לכך שאנשים ישקיעו בקשר כי אם הם לא מתאהבים למה בכלל הם רוצים להתחתן?

והיא הרבה פעמים נעלמת לה אחרי החתונה ואזי צריך לבנות אהבת אמת לאט ובסבלנות

ואין שום סיבה שהיא "תיעלם לה" סתם ככה.

זו האהבה הראשונית החשובה שעליה ניתן לבנות את המשך החיים המשותפים והיא תשתנה ותחליף צורה ביחד אתנו.

גם אנחנו לא נשארים צעירים נלהבים ורעננים בכל חיינו.

מסכימה עם כל מילה שכתבת בהודעה הזו.

אם יש אהבה יש מוטיבציה לויתור ונתינה שמולידות אהבה מבוססת.

השאלה מה קורה במקרה אחר, אחרי שהתחתנו וגילו שנישואין וזוגיות זה לא כמו בסרטים.

והאהבה הראשונית הולכת ודועכת, ומגלים שלל חסרונות בבן הזוג, ומגלים שיש חלומות ויש מציאות.

והרבה אמיתות שהיו ברורות כשהאהבה הראשונית היתה בשיא, כבר מצריך בירור, ביסוס והעמקה השאלה.

ומנגד האהבה האמיתית עדיין לא נבנתה- השאלה מה קורה אז.

והמקרים האלו נפוצים- מתוך השבר באה התבוננות ובניה.

לשאול האם את רואה סיכוי לאהבה ולי זה להחליט האם יש סיוכי לזוגיות- זה כמו לשאול מישהי לפני הריון אם היא מסוגלת להיות אמא ולפי זה להחליט על ההריון. עד שאין לה ילדים אין לה יכולת לבחון האם היא מסוגלת להיות אמא כי היא לא יודעת מה זה.

לכן השאלה צריכה להיות שאלת קדם כמו שהסברתי קודם- האם יש סיכוי לעבודה והעצמת הזוגיות ע"י ענווה, קבלת האחר ושאר הדברים היפים שכתבו פה. אם יש את כל אלה- יש סיכוי לאהבה, גם אם האהבה הראשונית דעכה.

ולשאלה מה ידחוף אותם לעבודה על הזוגיות? כי הם כבר נשואים וגם הידיעה שכל זוגיות זקוקה לעבודה. אין דבר כזה בעל מהחלומות וזוגיות מושלמת בלי עבודה. לכן המחשבה 'לו היה בבעלי תכונות אחרות' הכל היה טוב, היא מחשבה מוטעית.

וכשהיא תבין ותקבל את זה ותהיה מוכנה לעבוד על עצמה לקבל את המציאות- היא והזוגיות תיבנה ואיתה תבוא הערכה ואהבה אמיתית לבעלה.

יושב על עוד דברים. 

כאן תמצאי שלל תשובות שיעזרו לך לטפל בתוצאה

אך כדאי לטפל בסיבה ולא בתוצאה.

בהצלחה!

הרהורים כאלה עולים הרבה אצל זוגות צעירים.

אנחנו לומדים להכיר לאט לאט את בן הזוג שאיתנו, ולא תמיד במבט ראשוני הכל מוצא חן.

טבעי שאחרי החתונה ההרגשות הללו יקבלו תוקף משמעותי יותר, הרי זה האדם שאני 'תקועה' איתו לנצח, ופתאום לא נראה לי! חו"מ, אנחנו באים עם הרבה מאד חלומות ורודים, ציפיות ותקוות - כגודל הציפייה גודל האכזבה.

(ושלא תבינו לא נכון, נישואין הם דבר נפלא! אבל כמעט אףפעם זה לא נראה כמו שדיימנו.. בכ"מ, המציאות עולה על כל דמין )

צריך הרבה סבלנות ומוכנות לעבודה, זאת תקופה נהדרת רצופה בבנייה זוגית משותפת, זה הזמן בו האמון מתחיל להבנות.

השתדלו להתבונן פנימה, להתמקד במה שכן ומה שטוב ומתאים. תמיד יש פערים - השאלה על מה מסתכלים..

תזכר שכל תהום מובילה לפסגה חדשה, רק צריך לדעת לטפס אליה.

שתזכו לצמוח יחד!

השאלה לאן הרגשות האלה מוליכים אותך. אם הם מוליכים לפירוד ולמחלוקת- אז השורש שלהם לא ממש יכול להיות טוב...

אם הם מוליכים לבירור ולעומק- אז מצבך טוב יותר.

מה שאת מתארת זה משבר שמן הסתם עובר על הרבה נשים או גברים בתחילת הנישואין.

למה אני כותבת את זה? כי אם תגדירי את זה כקושי, כמשבר- את גם תכנסי למודעות אחרת. לא כמציאות לא טובה שאת לא רוצה להיות בה, אלא כזמן משבר שתצאי ממנו בע"ה חזקה יותר וחכמה יותר.

עצם הידיעה וההגדרה מאוד עוזרות. אם אני במריבה עם בעלי אבל אחרי הכל יודעת שבסוף נתפייס ונדבר ונקשיב ונלמד תובנות- אז זה כבר ממתיק את הגלולה של המריבה, אפילו שהיא מרה.

אז אם ההגדרה היא של משבר שיעבור- את צריכה לחשוב, קודם כל עם עצמך, איך לצאת מהמשבר, ומה זה דורש ממך.

"לשבור את הכלים" ולשכנע את עצמך שהחתונה היתה טעות זה ממש לא נכון.

להתיאש ולחשוב שמעכשיו תהיי אומללה בנישואין זו גם טעות גדולה.

איך לצאת מהמשבר? זה מאוד תלוי בך. אבל בתור צעד ראשון נראה לי שכדאי לך להפנים איזו נקודה חשובה: הוא לא צריך להיות כמוך ואת לא צריכה להיות כמוהו. נקודה.

אם לך יש שאיפות מסוימות שהוא לא שותף להן- זה בסדר גמור. בטוח יש לו איזשהן שאיפות, לא? לא חייב שתשאפו לאותו דבר תמיד.

אם הוא לא "אינטלקטואל" ואת כן- אז מה. הלב של חיי הנשואין זה לא שיחות אינטלקטואליות. ממש לא.

ואני כותבת את זה כי הייתי לגמרי במקום שאת מתארת. ממש לגמרי.

עד שלמדתי להעריך דברים ששונים ממני. להעריך גם את הפשטות שבחוסר האינטלקטואליות, להעריך את היכולת להקשיב ללב ולא רק לשכל, להעריך את חכמת הלב.

אם בתחילת הנישואין היתה לי תחושה שאני כביכול "יותר" ממנו, הרי היום אני יודעת לבטח שבדברים היותר חשובים של החיים הוא שם אותי בכיס הקטן.... והרבה הרבה חכמת חיים פשוטה, צורות התמודדות ואנושיות למדתי ממנו.

יקירתי, כשיש פערים זה לא קל. אבל אם עושים עבודה נכונה עם המציאות שלך אז יהיו לך חיים מתוקים מדבש, אפילו שלא תמיד הדבש הזה יבוא בקלות.

תאמיני לי- מוטב לעבוד קצת קשה בזוגיות ולהגיע לקשר עמוק ופנימי מאשר להיות רק "בכיף" ולהישאר ברמת קשר של שיחות אינטלקטואליות.

אז תבטחי בה' ששלח לך את הבנאדם הנכון בזמן הנכון, כי נשמע שהוא בחור מקסים.

תפעילי את העין הטובה שלך כלפיו בצורה מוגברת

ובמקום להסתכל החוצה על איך הוא לא ומה הוא לא- תסתכלי פנימה אל עצמך ותנסי לעשות את העבודה שלך בענין.

ואת תראי. זה עובד. יום אחד פתאום תגלי שיש לך את הבעל הכי משלים בעולם, ושיש לך אהבה גדולה.

מוזמנת לאישי אם את רוצה.

בהצלחה!!

בתגובה פשוטה! יישר כח ול Y11 בהצלחה מאחלת ומייחלת בשבילך שתצליחי ליישם.

העשרת העולם בתחביבים וידע? לא כל אחד צריך להיות כזה ולא על זה מושתתים הנישואים

שיחות אינטלקטואליות? יש מי שאוהב את זה ויש מי שלא. ולא זו הסיבה להערצה או חוסר הערצה של בן אדם.

נשמע שאת מעונינת שבעלך יהיה כמוך, ולא כך הוא. הוא יכול להיות בעל תכונות אחרות משלך, או אפילו הפוכות ועדיין תחיו באושר.

קחי את הדברים המשותפים ביניכם, מה שמשלים אתכם, מחבר אתכם ותתמקדי בזה, ולא במה שהוא שונה ממך. כי גם את שונה ממנו בדברי האלו.

ממה שכתבת "מריח" שמה שמפריע לך זה לא באמת עצם הענין שנניח את לא יכולה, כביכול, לנהל איתו שיחה, בגלל "הבדלי רמות".

זה נראה שהכל "השוואה חיצונית", כביכול הוא לא באיזה "סטייל" שנראה לך "יוקרתי". וגם ה"קשר" שאת רוצה, על כן, הוא לא אמיתי, אלא שתוכלי "להרגיש" את המעריצה על הנתונים הללו. במצב כזה תוך זמן קצר יש להניח, היה מתברר שקשר עמוק אמיתי איננו..

וכמה שתחשבי כך עוד - זה רק יעמיק את הבעיה, כי את לא "מוכוונת קשר". את מחפשת "סטייל יוקרתי", חיצוני.. כך זה נראה מכאן.

אשר על כן, אם זה כך, שני כיוון. אין שום בעיה אם הבעל לא רוצה להעשיר את עולמו ב"תחביבים", מי אומר שזה חסר לו. אולי הוא ממלא אותו אחרת ממך?

תסתכלי על הטוב שבו, בענוה. וצרי קשר עם הטוב שבו. בעין טובה ובשמחה.

עד שאנחנו בתוכו, עמוק בפנים- על כל היופי והטוב יחד עם הקושי וההתמודדות.

וזה לא כ"כ משנה מה אמרו או לא. יכול להיות שיש לך כלים טובים לבנות קשר. ועכשיו, בדיוק עכשיו, מגיע הזמן לבנות את הקשר עם הכלים שיש לך.

כשכורתים ברית- זה לטוב ולמוטב. ובאופן מפתיע, או לא, הקשר הכי עמוק נבנה דווקא מהמקומות הרחוקים יותר.

כמו שתפילה חזקה בוקעת מעומק הלב מתוך קושי גדול- כך מתוך הריחוק והקושי צומח, עם עבודה נכונה, הרבה טוב וקרבה.

אז אמנם מראש אנחנו מתחתנים עם מי שיחסית דומה לנו, אבל תמיד יש פערים- והפערים האלה הם המפתח האמיתי לזוגיות טובה ושמחה בקשר.

שהרי אינני מכיר. וגם מי יכול לבחון כליות ולב.

אבל תראי גם לפי ה"חידוד" ששאלת הרגע: "תמיד ראיתי את עצמי כבחורה..  גם תמיד אמרו עלי..."

זה ממש אותו ענין: קודם כל, אין דבר כזה "בחורה זוגית"..ולהיות במצב של קשר". אין "קשר" מצד האמת. יש או נישואין - או שלא. וגם השיפוט של מה ש"תמיד אמרו"..

יתכן שפשוט "ראית" קצת מבחוץ. לא שחייב להיות ש"טעית לגמרי" ח"ו, אבל נישואין זה לא "חברתיות" בעלמא. ואיך ש"ראית את עצמך" בלבד.  זה עמוק יותר. קל וחומר לא לפי "הסכמה" של העולם, שגם יכולה לגרום ליותר "תלות" באיך נראה ה"סטייל" שלכם בעיני אחרים.

לכן, כדאי אולי לקחת את הדברים בצורה חיובית: להגיד לעצמך: איזה יופי, אתגר משמח.

לנסות להתמקד בנקודות הטוב שבבעלך. שם לראות אותו. להתענין מחדש זה בזה. לשאול לדעתו, לכבד מה שאומר; לומר את דברייך בנושאים שרוצה, ולהקשיב למענהו.

יתכן שתגלי - מעבר למידותיו הטובות וגם בזכותן - רובד נוסף. עמוק יותר, אמיתי יותר, לא חושב על מה אומרים העולם וגם לא על איך אני מצטיירת. לנסות להיקשר מחדש מתוך עין טובה, הערכה וכבוד, התענינות אמת.

משאירה לכולם את המילים החכמות, ורק מוסיפה, בעדינות - אם אתם לא מונעים הריון כרגע, תשקלו להתחיל, לפחות עד שתרגישו שהשיח ביניכם מבשיל ומתייצב יותר.

זה בסדר שיש הרהורי חרטה, אבל החל מעוצמה מסוימת (שאין לי דרך לדעת לפי ההודעה הזו אם את נמצאת בה או לא) - נכון לחכות שיישככו קצת לפני שמעלים הילוך זוגי להריון.

כמובן שעל זה אפשר לדבר עם רב, יש רבים וטובים שיתירו במקרה כזה בתחילת נישואין.

*הכותבת היא רווקה שליוותה לא מעט חברות נשואות בדילמה דומה. סתם כדי להבהיר כמה זה נפוץ..

**כתבתי כאן ולא בפרטי כי הרגיש לי קצת פולש להתייחס לזה בפרטי. בבקשה אל תפתחו פה תת שרשור בנושא מניעת הריון.. נתתי את השנקל שלי, ואם היא רוצה היא יכולה לחפש שרשורים בנושא בפורום - לא מכירה אותו אבל מניחה שיש.

זה לא הולך ככה חמודה

את הפערים לומדים לאט לאט , הערכה ואמון נבנים לאט לאט ,

שנה ראשונה = ניפוץ אשליות

והערכות אמיתיות נבנות מחדש לאט לאט

ועוד דבר תדעי - שכדי שאשה תעריך את בעלה

היא צריכה להעריך אותו ולתת לו את המקום שלו כגבר בבית

כשהיא עושה את זה הוא באמת נהיה הגבר.

אם תחליטי שהוא לא כזה - הוא באמת לא יהיה כזה. בידייך הדבר

הסיטואציה שאני יכולה לחשוב עליה שאמרתי 'וואו, הוא גבר גבר!'

הייתה כשהיה צריך לפרנס ולא מצא עבודה, אז הלך לעבוד בעבודה 'בזויה' על אף התארים שלו,

ועל אף הבית המשכיל ממנו הוא בא.

אין גדולה כמו ענווה.

יש לך הרבה מה ללמוד מבעלך.

אין לו שאיפות בכלל? אולי לא אינטלקטואליות?

אנחנו לא יכולים לשאול למה התחתנת איתו מכתחילה אבל לעצמך את יכולה לענות?

אולי את כן צריכה "לשפוט מה שאת מרגישה" אבל אם איש מקצוע שיעזור לעשות סדר בדברים, זה יכול לעזור לשנות גישה או לעזור בהחלטות על צעדים מתאימים.

קודם כל תפסיקי לצפות... כי כגודל הציפייה כך.............

דבר נוסף... עם כל בעל יש פעם במשה מסויים... אז לך זה בזה... וככל שתדברו יותר... ותספרי לו מה את יותר אוהבת ושזה ישמח אותך וכו.....  ודברים כאלו כמו שאת מתארת לא בונים ביום אחד....

הדבר הכי טוב זה להסתכל בזכוכית מגדלת על המעלות שלו....

אם את ממש בהתךלבטות אז תשקלי מניעת הריון ... למרות שאני נגד זה....

מצטרף למרגיעים ובפרט למה שכתבה lala, ובפרט למה שכתבה שתשקיעי בו...

ועוד משהו, נ"ל שכל מי שמבין בחיים באמת מבין ש"בן אדם טוב ועדין ומתחשב ומקשיב ומכיל" זה דבר ששוה לאין ערוך מכל מיני תכונות מבריקות לאין ערוך, אין הכוונה שזה שווה פי 10000 ולא פי מיליון וגם לא פי אין סוף, אלא הכוונה שאין ערך בין הדברים, שבלי זה הבנ"א לא שוווה כלום, תחשבי שהיית מתחתנת עם מישהו מבריק אבל בלי מידות, אני לא יודע אם את יכולה לדמיין דבר כזה אבל מי שקצת מבין בחיים מבין שזה הרבה יותר זוועתי... תתחזקי מזה 

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?